הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

חיים לאחר המוות

שבת קנב ע"ב

אגדה מעניינת ומבהילה שאותה למדנו השבוע בדף היומי, עוסקת באדם שמת ונקבר, ובכל זאת מדבר עם החיים, וגופו נותר שלם גם לאחר זמן רב:
 

1. תלמוד בבלי, מסכת שבת דף קנב, ב

הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן, נחר בהו רב אחאי בר יאשיה. אתו ואמרו ליה לרב נחמן: נחר בן גברא. אתא ואמר ליה: מאן ניהו מר? אמר ליה: אנא אחאי בר יאשיה. אמר ליה: ולאו אמר רב מרי: עתידי צדיקי דהוו עפרא? אמר ליה: ומני מרי, דלא ידענא ליה! - אמר ליה: והא קרא כתיב וישב העפר על הארץ כשהיה? אמר ליה: דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי, דכתיב "ורקב עצמות קנאה". כל מי שיש לו קנאה בלבו - עצמותיו מרקיבים, כל שאין לו קנאה בלבו - אין עצמותיו מרקיבים. גששיה, חזייה דאית ביה מששא. אמר ליה: ליקום מר לגוויה דביתא! - אמר ליה: גלית אדעתך דאפילו נביאי לא קרית דכתיב "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם". - אמר ליה: והכתיב "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"! - אמר ליה: ההוא - שעה אחת קודם תחיית המתים.

ר' אחאי בר יאשיה הוא תנא בסוף תקופת התנאים, שלא ידועות לנו הרבה מימרות שלו, ובכל זאת הסיפור הזה נאמר דוקא עליו: שנים רבות לאחר מותו הוא עדיין שלם בגופו ואף יכול לדבר! המהרש"א מסביר את האגדה הזו באופן מעניין:
 

2. מהרש"א (ר' שמואל אליעזר איידלס, המאה ה-17, פולין) חידושי אגדות שבת קנב,ב

יש לדקדק בכל זה אמאי לא הקשה לו מעיקרא מקרא דכתיב באורייתא כי עפר אתה ואל עפר וגו' כדפריך ליה לבסוף? ועוד קשה, אמאי קאמר אהא דרב מרי לא ידענא הא איכא לאוקמא נמי בשעה אחת קודם תחיית המתים! ועוד קשה, מאי קאמר חזייה דאית ביה מששא כו' הא ע"כ מעיקרא נמי חזא ביה מששא מדפריך ליה והא קרא כתיב וישוב העפר אל וגו'!? מבואר בזה ע"פ מ"ש פ' המפלת שלשה שותפין באדם: מן האשה - אודם ובשר, מן האיש - עצמות וגידין, מהקב"ה – הנשמה. ומזה נחלקו באדם ג' חלקי מדות הן לטוב הן לרע. דיש טוב לשמים ולבריות ולעצמו, ובהיפך לרע. דהיינו הא' לשמים מן הנשמה הב' לבריות מן האשה שהיא ב"ו הג' לעצמו מאביו כמשמעו עצמות מאביו ואלו השנים יש להם השארות לאחר מות האדם דהיינו הנשמה מהקב"ה והעצמות מאביו שעצם א' נשאר אשר ממנו עתיד להחיות כדאיתא במדרשות... ולפי שרב מרי סתם דבריו עתידים צדיקים להיות עפרא דמשמע כל הגוף כלה ולא ישאר בו רק חלק א-לוה שהיא הנשמה. א"ל ומנו מרי דלא ידענא ליה. ואמר לו רב נחמן והא קרא כתיב כדאמר רב מרי וישוב העפר וגו'. וא"ל דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי שהוא ודאי עיקר דאיכא למ"ד קהלת אינו מטמא את הידים. וכתיב ביה ורקב עצמות קנאה. דכל מי שיש לו קנאה בלבו דהיינו מדת רע לעצמו עצמותיו מרקיבין שהוא חלקו מאביו אבל כל שאין לו קנאה כו' והשתא וישוב העפר וגו' מיירי גם בצדיקים דהיינו העפר שהוא חלקו מאמו אבל העצמות שהוא חלקו מאב נשאר קיים. ואמר דחזייה דאית ביה מששא כו' דהיינו דבר נוסף שגם בשרו שהוא חלק האֵם לא היה נרקב כמ"ש בפ' הפועלים גבי ראב"ש שהיה טוב גם לבריות. וא"ל ליקום מר כיון שכל ג' החלקים קיימין בך. א"ל אפילו נביאי שהוא יותר עיקר ממשלי שאינו רק רוה"ק לא קרית, דכתיב כי אני ה' בפתחי את קברותיכם וגו' גם שכל ג' חלקים קיימין צריך פתח ממנו ית' ב"ה שבידו מפתח של תחייה.

ישנם באגדות חז"ל עוד כמה סיפורים על צדיקים שנפטרו ובכל זאת קיימים בגופם. אחד הסיפורים הוא סיפורו של ר' בנאה שהיה מציין קברים והגיע למערת המכפלה:
 

3. תלמוד בבלי בבא בתרא נח, א

ר' בנאה הוה קא מציין מערתא, כי מטא למערתא דאברהם, אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא. א"ל: מאי קא עביד אברהם? א"ל: גאני בכנפה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה. א"ל, זיל אימא ליה: בנאה קאי אבבא. א"ל: ליעול, מידע ידיע דיצר בהאי עלמא ליכא. עייל, עיין ונפק. כי מטא למערתא דאדם הראשון, יצתה בת קול ואמרה: נסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל. הא בעינא לציוני מערתא! כמדת החיצונה כך מדת הפנימית. ולמ"ד: שני בתים זו למעלה מזו, כמדת עליונה כך מדת התחתונה...
ההוא אמגושא דהוה חטיט שכבי, כי מטא אמערתא דרב טובי בר מתנה תפשיה בדיקניה. אתא אביי, א"ל: במטותא מינך, שבקיה. לשנה אחריתי הדר אתא, תפשיה בדיקניה. אתא אביי, לא שבקיה עד דאייתי מספרא וגזיא לדיקניה.

סיפור נוסף על אדם שגם לאחר מותו קיים בגופו הוא הסיפור המפורסם על רבי יהודה הנשיא:
 

4. תלמוד בבלי כתובות קג, א

ת"ר: בשעת פטירתו של רבי, אמר: לבניי אני צריך, נכנסו בניו אצלו. אמר להם: הזהרו בכבוד אמכם; נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה... מאי טעמא? כל בי שמשי הוה אתי לביתיה ההוא בי שמשא אתאי שבבתא קא קריה אבבא, אמרה אמתיה: שתיקו, דרבי יתיב! כיון דשמע שוב לא אתא, שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים.

סיפור מפורסם נוסף הוא הסיפור על ר' אלעזר בר' שמעון, אשר החכמים כעסו עליו מפני ששיתף פעולה עם הרומאים וסייע להם לתפוס גנבים, ולכן הוא ביקש שלא יקברו אותו לאחר מותו:
 

5. תלמוד בבלי בבא מציעא פד, ב

כי הוה קא ניחא נפשיה אמר לה לדביתהו: ידענא בדרבנן דרתיחי עלי ולא מיעסקי בי שפיר, אוגנין בעיליתאי ולא תדחלין מינאי. אמר רבי שמואל בר נחמני: אישתעיא לי אימיה דרבי יונתן, דאישתעיא לה דביתהו דרבי אלעזר ברבי שמעון: לא פחות מתמני סרי, ולא טפי מעשרין ותרין שנין אוגניתיה בעיליתא. כי הוה סליקנא מעיננא ליה במזייה, כי הוה משתמטא ביניתא מיניה הוה אתי דמא. יומא חד חזאי ריחשא דקא נפיק מאוניה, חלש דעתאי. איתחזי לי בחלמא, אמר לי: לא מידי הוא, יומא חד שמעי בזלותא דצורבא מרבנן ולא מחאי כדבעי לי.
כי הוו אתו בי תרי לדינא הוו קיימי אבבא, אמר מר מילתיה, ומר מילתיה, נפיק קלא מעיליתיה ואמר: איש פלוני אתה חייב, איש פלוני אתה זכאי. יומא חד הוה קא מינציא דביתהו בהדי שבבתא, אמרה לה: תהא כבעלה שלא ניתן לקבורה! אמרי רבנן: כולי האי ודאי לאו אורח ארעא! איכא דאמרי, רבי שמעון בן יוחאי איתחזאי להו בחלמא, אמר להו: פרידה אחת יש לי ביניכם ואי אתם רוצים להביאה אצלי. אזול רבנן לאעסוקי ביה, לא שבקו בני עכבריא. דכל שני דהוה ניים רבי אלעזר ברבי שמעון בעיליתיה לא סליק חיה רעה למתייהו. יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה, הוו טרידי, שדרו רבנן לבני בירי ואסקוהו לערסיה, ואמטיוה למערתא דאבוה. אשכחוה לעכנא דהדרא לה למערתא, אמרו לה: עכנא עכנא פתחי פיך ויכנס בן אצל אביו; פתח להו.

המשותף לכל סיפורים הללו: על ר' אחא בר יאשיה, אברהם אבינו, אדם הראשון, ר' טובי בר מתנה, ר' יהודה הנשיא ור' אלעזר בר' שמעון הוא שמדובר באנשים שמתו ונשארו מתים, אם כי גם לאחר מותם הם היו שלמים בגופם ואף תיקשרו עם החיים. ואולם, ישנם גם שני סיפורים בגמרא על אנשים שמתו, ובכל זאת חזרו לחיים. סיפור אחד הוא הסיפור הידוע על רבה ור' זירא:
 

6. תלמוד בבלי מגילה ז, ב

רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי! - אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.

אגב, לגבי הסיפור הזה שמעתי הערה מעניינת מהרב חיים סבתו, שקשורה לדף היומי שאותו אנו לומדים היום. הגמרא אומרת שתכונות אופי מולדות קשורות למזל שבו נולד אדם, ורבה אכן מעיד על עצמו שהוא נולד במזל מאדים:
 

7. תלמוד בבלי שבת קנו, א

האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא. אמר רבי אשי: אי אומנא, אי גנבא, אי טבחא, אי מוהלא. אמר רבה: אנא במאדים הואי! - אמר אביי מר נמי עניש וקטיל.

התשובה של אביי, שכאשר רבה משמש כדיין הוא בעצם מוציא לפועל את התכונה ה'מאדימית' שלו ודאי נכונה, אבל מסתבר שכאשר רבה השתכר, השתלטה עליו התכונה המקורית, וזו הסיבה שהוא רצח את ר' זירא.

סיפור נוסף מובא בגמרא על אדם שמת וקם לתחיה, והוא הסיפור על רב כהנא שר' יוחנן גרם למותו בטעות, ואחר-כך חזר והתפלל עליו והחיה אותו:
 

8. תלמוד בבלי בבא קמא קיז, א

ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה, אתא לקמיה דרב, א"ל: לא תחוי ולא תחוי, א"ל: מחוינא ומחוינא. יתיב רב כהנא קמיה דרב, שמטיה לקועיה מיניה... א"ל רב: כהנא, עד האידנא הוו פרסאי דלא קפדי אשפיכות דמים, והשתא איכא יוונאי דקפדו אשפיכות דמים ואמרי מרדין מרדין, קום סק לארעא דישראל, וקביל עלך דלא תקשי לרבי יוחנן שבע שנין.
אזיל אשכחיה לריש לקיש דיתיב וקא מסיים מתיבתא דיומא לרבנן, אמר להו: ריש לקיש היכא? אמרו ליה: אמאי? אמר להו: האי קושיא והאי קושיא, והאי פירוקא והאי פירוקא. אמרו ליה לריש לקיש. אזל ריש לקיש א"ל לרבי יוחנן: ארי עלה מבבל, לעיין מר במתיבתא דלמחר. למחר אותבוה בדרא קמא קמיה דר' יוחנן, אמר שמעתתא ולא אקשי, שמעתתא ולא אקשי, אנחתיה אחורי שבע דרי עד דאותביה בדרא בתרא. א"ל רבי יוחנן לר"ש בן לקיש: ארי שאמרת נעשה שועל! אמר: יהא רעוא דהני שבע דרי להוו חילוף שבע שנין דאמר לי רב.
קם אכרעיה, א"ל: נהדר מר ברישא, אמר שמעתתא ואקשי, אוקמיה בדרא קמא, אמר שמעתתא ואקשי. ר' יוחנן הוה יתיב אשבע בסתרקי, שלפי ליה חדא בסתרקא מתותיה, אמר שמעתתא ואקשי ליה, עד דשלפי ליה כולהו בסתרקי מתותיה עד דיתיב על ארעא. רבי יוחנן גברא סבא הוה ומסרחי גביניה, אמר להו: דלו לי עיני ואחזייה, דלו ליה במכחלתא דכספא, חזא דפרטיה שפוותיה, סבר אחוך קמחייך ביה, חלש דעתיה ונח נפשיה. למחר אמר להו רבי יוחנן לרבנן: חזיתו לבבלאה היכי עביד? אמרו ליה: דרכיה הכי. על לגבי מערתא, חזא דהוה הדרא ליה עכנא, א"ל: עכנא, עכנא, פתח פומיך ויכנס הרב אצל תלמיד, ולא פתח. יכנס חבר אצל חבר, ולא פתח. יכנס תלמיד אצל הרב, פתח ליה, בעא רחמי ואוקמיה. א"ל: אי הוה ידענא דדרכיה דמר הכי לא חלשא דעתי, השתא ליתי מר בהדן, א"ל: אי מצית למיבעי רחמי דתו לא שכיבנא אזילנא, ואי לא - לא אזילנא, הואיל וחליף שעתא חליף. תייריה, אוקמיה, שייליה כל ספיקא דהוה ליה ופשטינהו ניהליה. היינו דאמר ר' יוחנן: דילכון אמרי, דילהון היא.

אמנם ניתן להבין מהסיפור הזה שרב כהנא נשאר במערה, אבל רש"י כותב שרב כהנא חי עוד שנים רבות אח"כ:
 

9. רש"י בבא קמא דף קיז עמוד ב

ואי לא הואיל וחליף שעתא - ואתרחיש ניסא חליף ולא אלך עוד עמך שמא תכעוס עלי ואמות עוד פעם אחרת, אלא אלך לביתי חי ולא אעמוד עוד אצלך פן אמות פעם אחרת. ואית דמפרש הואיל וחליף שעתא וקבלתי צער מיתה לא אקבל עוד פעם אחרת לילך מכאן. ובפסחים (דף מט) מוכח שהלך לביתו דאמר רב כהנא אי לאו דנסיבנא כהנתא לאו אנא גלאי אמרי ליה והא למקום תורה גלית א"ל לאו אנא גלאי כדגלו שאר אינשי שהרי לא בעבור מקום תורה גליתי אלא מאימת מלכות ברחתי אלמא בתר הכי חי הוה ועוד אמרי' בברכות ירושלמי דפגע ביה ההוא גברא אמר ליה מאי עביד בשמיא כלומר שליעג עליו שהיה מת וחיה א"ל גזר דיניה דההוא גברא מחתם ומת ההוא גברא פגע ביה אחרינא אמר ליה הכי נמי ומית אתי לקמיה דר' יוחנן אמר ליה בר איניש דאמיה מבסרא ליה ואנתתיה דאבוה מיקרא כו'.

הסיפור הזה היווה מקור למחלוקת מאוד מעניינת (גם אם לא בהכרח אקטואלית) באחרונים, באשר לשאלה האם אדם כזה שמת וחזר לתחיה צריך לקדש מחדש את אשתו או לא. כך כותב דגל מחנה אפרים:
 

10. דגל מחנה אפרים (ר' אפרים לניאדו, המאה ה-18, סוריה) אבן העזר סימן א

הנה האדין רצה לעמוד על דעתי שמה שחקר חקירת חכם במעשה שהיה דאיתא בפרק קמא דמגילה דף ז רבה ור׳ זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום. קם רבה ושחטיה לר״ז. למחר בעא רחמי ואחיי ע"כ. ומר ניהו עלה ונסתפק אם כשחיה ר"ז חזר ונתן קדושין לאשתו כיון דקיימא לן דאשה קונה את עצמה בשתי דרכים בגט ובמיתת הבעל וא"כ כשמת ר"ז ודאי שאשתו קנתה את עצמה ומסתמא ר"ז לא עבר אדברי רב דאמרינן רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה וסברא היא שחזר ונתן לה קדושין או דילמא שלא נתן וביקש ממני לחוות דעי אף שאין ידיעתי מכרעת.
ואען ואומר דבהשקפה ראשונה היה נראה לומר דחזר ר"ז וקידש את אשתו דכיון שמת בתחלה כבר קנתה אשתו את עצמה וכמה דאמרינן וקונה את עצמה במיתת הבעל וצריך ר"ז לחזור ולקנותה בקדושין גמורים כדי שלא יעבור על הך דרב דמנגיד אמאן דמקדש בביאה, וכאשר צידד מעכ"ת וכן האמת. וכל המפרשים והפוסקים קמאי ובתראי שתקו מזה דהוי מלתא דלא שכיחא דהנמצא כזה הא ודאי לא ואין לנו אלא דברי המשנה "וקונה את עצמה במיתת הבעל".
האמנם לכאורה יש להרהר על זה ולחלק דמה מצינו במקומות רבים דבלתי יאוש לא קני והכא קנין ממש הוא וכמה דתנן "וקונה את עצמה", א"כ כל זמן שלא נתייאשה האשה מבעלה אפילו מת אינה קונה את עצמה ואין יאוש אלא אחר שנקבר ועבר עליו שלשה ימים, דהכי גרסינן בפ"ח דאבל רבתי שבתחלה היו יוצאין לבית הקברות ופוקדין על המתים עד שלשה ימים וכו'. מעשה שפקדו אחד וחייה כ"ה שנים ואחר כך מת. אחר הוליד חמשה בנים ואחר כך מת ע"כ. וא"כ עדיין שאשתו של ר"ז לא נתייאשה מבעלה כדי לקנות את עצמה כל זמן שלא עבר עליו שלשה ימים אחר קבורה ולא חזר ר"ז וקידשה.
...
והנראה לפי קושי דעתי דנשותיהן של ר"ז ורב כהנא ודאי דאם ביני ביני קודם שחיו בעליהן קבלו קדושין מאחר הדבר ברור שהם מקודשין לשניים קדושין גמורים שלא נשאר עליהם זיקת בעל כלל כיון שמתו ממש ופקעי מנייהו קדושין הראשונים וקנו את עצמן במיתת הבעל, וזהו דבר פשוט ולאו ראיה בעי דפנים חדשות באו לכאן. אבל אם יקרה כהך נדון דאבל רבתי שפקדו עליו ומצאוהו חי או שנתעלף וחשבו שמת הוא ופשטה אשתו את ידה וקיבלה קדושין ואחר כך נמצא שחי הוא דודאי אין קדושין השניים קדושין כלל כיון דמן האמת לא מת בעלה הראשון ולא פקע מינה זיקת בעל כלל.

בתחילה, אם כן, רצה לחלק הרב לניאדו בין מצב שהאשה התייאשה מבעלה – שאז היא צריכה להתקדש שוב, לבין מצב היא לא התייאשה (כגון שבכלל לא ידעה שהוא מת), שאז לא קנתה את עצמה וזיקת בעלה נשארה כשהיתה.

ואולם, בסופו של דבר חילק הרב לניאדו בין מקרה שהבעל באמת מת, שאז פקעו הקידושין מעצמם, לבין מצב שרק חשבו שהוא מת, אבל הוא לא מת, שאז מתברר למפרע שלא פקעו הקידושין. ואולם, החיד"א בברכי יוסף הוכיח מדברי הירושלמי שגם אם אדם מת ממש וחזר לחיות, הקידושין הראשונים תקפים:
 

11. ברכי יוסף (ר' חיים יוסף דוד אזולאי, המאה ה-18, חברון) אבן העזר חלק א סימן יז

ויש להסתפק אשת ר' זירא כי נשחט בעלה ומת ודאי פקעי קדושיה והותרה לשוק וכי חיה למחר ר' זירא היה צריך לקדש לאשתו קדושין חדשים דפנויה היא ודמי למחזיר גרושתו דבעי קדושין חדשים דקדושי קמאי נדדו הלכו בגט ופנים חדשות באו לכאן והוא הדין בזו שמת בעלה הנה מיתתו מתיר אף מפקיע קידושיה דידיה וכי הדר חי מילתא חדתא היא. או דילמא הא דהאשה קונה עצמה במיתת הבעל היינו דוקא כאשר מת ונשאר מת אך כשלא נקבר וחי ע"י נביא או חסיד אגלאי מילתא דאותה מיתה לא היתה מיתה כמות כל האדם ולא פקעי קדושי קמאי ואשת איש ולא תפס בה קידושי דאיניש דעלמא. ובעלה כאשר חי מותר בה מיד כאשר היה לפני מותו.
ולפום ריהטא יש להביא ראיה מהא דאתמר בירושלמי דגיטין פ' מי שאחזו הל' ג' שאמרו גבי מתנה מעכשיו אם לא באתי וכו' ומת בתוך הזמן, מהו שתהא מותרת לינשא ר' יוסי אמר אסורה לינשא אני אומר נעשו לו נסים וחיה... למדנו מהירושלמי דאם אחר שמת נעשו נסים וחי אכתי אגידא ביה אשתו זאת ולא מהניא לה מה שמת ודאי כיון דלבסוף חי... ולא פליגי תרי תלמודי אלא דוקא לחוש שיחיה דבהא לש"ס דילן ליכא למיחש חששא רחוקה וכדסבר ר' חניי דירושלמי נמי. אבל אי הוה עובדא לכ"ע כי חיי הדר לקמייתא כי אשתו היא והוא בעלה.

החיד"א, אם כן, סובר שגם אם הבעל מת ונעשו לו נסים וחזר לתחיה, חזרו הקידושין לפעול, והאשה היא אשת איש. הוא מוכיח את דבריו מדברי הירושלמי שלא מתירים לאשה להנשא על סמך גט שניתן לה על תנאי שבעלה לא ישוב בזמן קצוב, והבעל מת בתוך הזמן הזה. ואולם ה'דגל מחנה אפרים' טוען שמדובר בגירסת טעות בירושלמי שהיא תמוהה מאוד בכל מקרה, שהרי אם חוששים למעשה נסים אלמנה לעולם לא תוכל להינשא עד שעצמותיו של בעלה יירקבו, כי תמיד יהיה חשש שבעלה יחזור לתחיה...

לשאלה זו יש עוד השלכות רבות גם בשאלה של טומאה למתים וגם בדיני ירושה ובעוד הרבה מאוד דינים.

והאמת היא שנראה שכל הדיון הזה הוא הלכתא למשיחא, ובכלל לא רלוונטי, אבל כל המקורות הללו הובאו בדיון ארוך בספר 'עטרת פז', שנשאל האם אשה שבעלה מת מוות קליני צריכה קידושין חדשים:
 

12. עטרת פז (הרב פינחס זביחי שליט"א, ירושלים) חלק א כרך ג - אבן העזר סימן ט

אודות נושא "מות קליני" (דהיינו אנשים שמתו וחזרו לחיות)... ולאור עובדות אלה שיש איזה אנשים ונשים שעברו מות כזה, מתעוררת השאלה שכשהם נשואים האם יש לערוך להם חופה וקידושין מחדש, כי שמא ע"י מיתה זו שמתו (הבעל או האשה) נפקעה זיקת החופה והקידושין הראשונה?
...נמצינו למדים דאיכא לפנינו עתה ד' שיטות בהאי פרשתא:
א) דעת רבינו החיד"א דכל שמת ועדיין לא נקבר אם קם ונתעורר לחיים שוב הדרי הקידושין לקמייתא ואינה צריכה קידושין חדשים. [ולפי דברי המבי"ט היינו כשהיתה מיתתו למספר שעות עד כ"ד שעות].
ב) דעת הרב דגל מחנה אפרים דתלוי הדבר בידיעת האשה, דכל שידעה שמת בעלה פקעו הקידושין ממנה כיון שנתייאשה ממנו ולכן אפילו עדיין לא נקבר צריכה שוב קידושין חדשים כשיקום לתחיה, וכל שלא ידעה שמת אפילו שנקבר ונתעורר לחיים לא פקעו הקידושין וא"צ קידושין חדשים.
ג) דעת הגרי"ח דדוקא בנקבר ונשתנה הגוף לעפר וכיו"ב אז אמרינן דהקידושין הראשונים נפקעים בהכי, ואם יקום לתחיה צריך קידושין חדשים.
ד) דעת הרב פורת יוסף ורבי יהודה בכרך והאור שמח והרב חסד לאברהם ודעימייהו דכשמת תיכף ומיד פקעו הקידושין [אפילו לא נקבר], וכל שנתעורר לחיים הוי כאיניש דעלמא וכאדם זר יחשב וצריך לעשות קידושין חדשים.
...ומ"מ לדינא נראה דאית לן למינקט כדברי רבינו החיד"א ז"ל