מצה עשירה, מצה ענייה / הרב דוב ברקוביץ
פסחים לה ע"ב
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
המצה היא נגזרת: נגזרת של איסור חמץ ונגזרת של קרבן הפסח. המצה היא הלחם המבטא את הברכה הא-להית, שלא מכוח אדם, המתבטאת במקדש ובגאולת החיפזון. עיון במושגי היסוד של המצה
המבנה הכללי של מסכת פסחים מלמד הרבה על מהותה. מהמשנה הראשונה, "אור לארבעה עשר", ועד לסוף פרק "ערבי פסחים סמוך למנחה", מתמקד המבנה הכרונולוגי של המסכת באופן מפתיע דווקא ביום י"ד בניסן, מבדיקת חמץ עד אכילת קרבן הפסח ומצוות הגאולה בליל הסדר. הנדבכים העיקריים של המסכת – מה שנגזר מההתמקדות דווקא בערב פסח – הן איסורי חמץ והלכות הקרבן. עיון במצוות אכילת מצה, והלכותיה, על אף מרכזיותה לפי אינטואיציה הפשוטה שלנו, מצומצמת בהרבה לעומת המצוות הללו. זאת ועוד: מתברר שהיא איננה הבסיס לאיסורי חמץ, אלא היא נגזרת מהם.
הפתיחה לסוגיה הראשונה במסכת הדנה בהרחבה בהלכות מצה מהווה ביטוי מובהק להיפוך יוצרות זה. הגמרא מביאה שמועה מבית מדרשו של התנא רבי יוחנן בן נורי (דף לה:) בכדי לבסס את דין המשנה שיוצאים ידי חובת מצה רק בחמשת הדגנים – "בחיטים, בשעורים, בכוסמין, בשיפון ובשיבולת שועל". השמועה מעמידה בבירור את היחס בין חמץ למצה:
וכן תנא דבי רבי יוחנן בן נורי: אמר קרא – 'ולא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות' (דברים טז,ג). דברים הבאים לידי חימוץ – אדם יוצא ידי חובתו במצה; יצאו אלו (דוגמת אורז ודוחן) שאין באין לידי חימוץ אלא סירחון.
בבית מדרשו של רבי יוחנן בן נורי, על בסיס המבנה של הפסוק, העמידו את הדברים בצורה ברורה: מצוות מצה היא פועל יוצא, או סעיף, של איסור החמץ.
גם הדיון הקצר על שמועתו של ריש לקיש אודות "מצה עשירה", בהמשך הסוגיה, מדגיש נקודה זו. רב פפא מבקש להסביר את ההלכה, לפיה "עיסה שנלושה ביין ושמן ודבש – אין חייבין על חימוצה כרת", לחברו ללימוד, על ידי העמדת יחס הפוך של שני אברי הפסוק המצוטט:
דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה – חייבין על חימוצו כרת. והא (וזה, כלומר, מצה עשירה) הואיל ואין אדם יוצא בה ידי חובתו, דהויא ליה מצה עשירה – אין חייבין על חימוצה כרת.
הסברו זה של רב פפא את היחס בין חמץ ומצה כמו מטלטלת את רבו, רב אידי בר אבין, המנמנם, הוא מתעורר ומיד מוכיח את תלמידיו, "דרדקי (ילדים) היינו טעמא (זהו הטעם) של ריש לקיש: משום דהוו להו מי פירות, ומי פירות אין מחמיצין".כלומר, אין להעמיד את היחס בין חמץ למצה באופן שמצוות מצה היא העקרונית ואיסורי חמץ נגזרים ממנה; גם ההסבר של שמועתו של ריש לקיש מדגיש דווקא את יסודות הלכות חמץ כבסיס להלכות "מצה עשירה".
בין הקרבן לגאולה
קטעים אלו משמשים כמבוא לדיון עקרוני ביסודות של מצוות מצה והלכותיה. דיון זה מתרכז סביב מחלוקת התנאים רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, בדין מצה של מעשר שני, דיון המציג לפנינו שני מודלים עיקריים להבנת יסוד המצווה.
המשך הפסוק שכבר צוטט בסוגיה מדברים טז הוא- "שבעת ימים תאכל מצות לחם עני (הנקרא כאילו כתוב בחולם, "עוני"), כי בחיפזון יצאת ממצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". רבי יוסי הגלילי דורש את הביטוי "לחם עני" כבמשחק מילים – "מה שנאכל באנינות" (אבלות), ובשל כך פוסל מצה של מעשר שני – הנאכל מתוך חובה של שמחה בירושלים; לעומתו רבי עקיבא מתיר שימוש במעשר שני לקיים מצוות מצה מתוך דרשה, שריבוי האזכורים של המילה "מצות" בפרשיות התורה, מלמד שישנם הקשרים הלכתיים רבים למצה. כוונתו בכך, ככל הנראה, היא שגם מרחב הקודש וגם מרחב החול יכולים להוות הקשר למצה הנאכלת לשם מצווה. בהמשך הקטע מלמדת הגמרא שרבי עקיבא דרש את הביטוי "לחם עני" (שוב, בקריאה "עוני"), בהתאם לדברי שמואל, האמורא, מלשון "עניה" – "לחם שעונין עליו דברים הרבה". (דברי ההגדה של פסח).
דיון זה פותח צוהר לשלושה מושגי יסוד המפרנסים את מצוות מצה בחג הפסח: הקרבן, החיפזון והעבדות.
מצות הקרבן: בשמות יב, ח נאמר, "ואכלו את הבשר (של קרבן הפסח שייאכל במצרים) בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו". חובת מצוות אכילת מצה זו מקדימה את שעת הגאולה בחצות, והיא איינה יכולה לנבוע מאירוע העתידי של היציאה בחיפזון. ככל הנראה חובת אכילת מצה עם הקרבן מבוססת על יסוד כללי – הנמצא מספר פעמים בספר ויקרא – שכל המנחות שבמקדש, וכל לחם הנאכל עם קרבן שלמים, חייבים להיות של מצה ולא של חמץ.
החובה הכללית של מצה על המזבח נובעת מהאיסור המוחלט של הבאת חמץ לשולחן ה', איסור המדגיש שמזון האדם מא-לוהים הוא, על אף כוחות היצירה שבו ההופכים את החיטה לחמץ. במובן זה מצת המקדש, לחם חוקם של הכוהנים, קרובה למן, לחם א-לוהי שירד בנס במדבר.
החפזון: על פי הפסוק בדברים טז, ג, המצוטט פעמים מספר בסוגיה, המצה מסמלת את החיפזון, מה שמבליט את היותה גאולת מצרים מעשה א-לוהי מוחלט. "על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וגאלם" (הגדה של פסח).
העבדות: על פי הנאמר בפתיחת ההגדה, מצה היא גם זכר לשעבוד ולעבדות בהם נאכל לחם של "עניות", "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים".
העיקר הכוונה
אם נבקש לכרוך את המושגים יחדיו, נמצא שגילוי המציאות הא-לוהית החבויה במזון העולם, המשתקף בדיני חמץ ומצה שבמקדש, קבל נופך נוסף בחצות הלילה, שעה שעצם התהוות עם ישראל, וגאולתו משעבוד, נעשו ללא שותפות אנושית, אף לא של משה עצמו. החיבור בין מצוות פסח לבין הלכות מצות המנחות הקרבות במקדש מודגש במקומות שונים בסוגיה, והוא מבטא יסוד זה המעמיד, שוב, את מצת פסח כנגזרת.
ביטוי מעניין של נקודה זו נמצא בדף לח: בדיון סביב מצה של חלת תודה ורקיקי נזיר. הגמרא שם מדגישה, לשיטת רבה, את העיקרון של שמירה על המצות. אפשר היה להבין חובה זו כחובת הקפדה יתרה שמצות מצווה לא יבואו לידי חמוץ כלשהו. אך רש"י מסביר שהקפדה זו באה לשם התכוונות, "לשם מצה של מצווה". כלומר, רבה מדגיש שגם אם המצות נעשו מתוך הקפדה יתירה שלא יחמיצו, אם נעשו לשם קרבן הן פסולות למצת פסח, היות ומצת פסח חייבת להיות "מצה המשתמרת לשם מצה". שיטה זו מזכירה במובהק את דיני פיגול בקרבן המחייבים את המקריב להתכוונות לשם מטרת ההקרבה. מחשבה "לשם" דבר אחר – אף שאין בה שום מעשה – פוגמת בקרבן ופוסלת אותו.
על בסיס מוסכם זה של יסוד המצות ככלל, חולקים רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא לגבי זהותה העיקרית של מצוות מצה בפסח. לפי רבי יוסי הגלילי המצה מבטאת את ה"עניות", אף את ה"אנינות", והיא מתחברת למרור הנאכל אתה עם קרבן הפסח. לשיטת רבי עקיבא למצוות אכילת המצה אין כל קשר לקרבן, והמצה עצמה מהווה "לחם הגאולה" המשקף את גילוי השכינה בחצות הלילה. הביטוי, "לחם שעונים עליו הרבה", מדגיש זאת בשל הזיקה למצוות הדיבור שבהגדה – סיפור יציאת מצרים ואמירת ההלל.
גאולה מתוך ענווה
שני מודלים אלו עוברים כחוט השני בכל בירורי ההלכה לאורך הסוגיה כולה. אך נדמה שהרובד המושגי המרתק ביותר בסוגיה הינו בירור ההלכות של היחס בין "עניות" ו"עשירות". לשיטת רבי עקיבא. מסתבר שגם מי שהתיר מצה של מעשר שני מתוך הראייה שמצת מצווה הינה ביטוי של הלל ושמחה, לחם הגאולה, הודה שישנו, בכל זאת, מימד של "עניות" במצווה. יסוד זה מתבטא בכמה מקומות בסוגיה:
1. רבי עקיבא מודה לרבי יוסי הגלילי שהסיבה שלא יוצאים ידי חובה במצה של ביכורים היא שאת הביכורים אפשר לאכול רק בירושלים, ולא "בכל מושבותיכם" (שמות יב, כ). כלומר, הפירות המובחרים המובאות למקדש והמבטאות את האמונה של החקלאי שנחלתו – ברכתו מה' הן, פסולים למצה בפסח, היות והאיכות של הפרי מתחברת רק למרחב המקדש. דף לו.-לו:).
2. לשיטתו של רבי עקיבא המצה יכולה להיות "אפילו כמצות של שלמה" – כלומר עשויה מסולת המובחרת ביותר, אף שאין בכך משום "עניות". מאידך, רבי עקיבא מקבל את העיקרון של "לחם עני", בכדי לפסול מצה שהפכה להיות מעדן – כדברי הגמרא – "לחם עני - פרט לחלוט (הבשל לאחר אפיה) ולאשישה" (עוגה גדולה ויפה). (דף לו:).
3. ובעיקר, גם רבי עקיבא פוסל "מצה עשירה" שנלושה, ביין, שמן, דבש או חלב כמצה שאפשר לצאת בה ידי חובה, אף שהיא מצה כשרה. רבי עקיבא העיד על עצמו שלש עיסה שכזאת לפני רבותיו הגדולים, רבי אליעזר ורבי יהושע, אך רק לאוכלה מיום שני של החג והלאה, לא בכדי לאכלה לשם מצווה בליל הסדר.
מה מבטא העיקרון של "לחם עני" בשיטת רבי עקיבא הרואה במצה "לחם של גאולה", וכמי שאינו מקבל את יסוד ה"אנינות" כחלק של המצווה? נדמה שרבי עקיבא מבקש לבטא בקבלה מצומצמת של יסוד ה"עניות" את חובת הענווה של האדם בשעת הגאולה. על אף הקמח המובחר, ודברי השירה וההלל, ועל אף שייתכן ומדובר במצת מעשר שני, ברגע של גילוי השכינה יש לאדם לצמצם כל ביטוי של הבעת כישרונו להפוך את עולם הבורא לעולם האדם. מציאות הגאולים בחצות הלילה בכל שנה ושנה, היא מצב נפשי של מוכנות להיבחר, להתהוות מחדש כעם, אבל רק במעשה א-לוהי, להיגאל על ידי "מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". המצה הנה אכן לחם של הגאולה, אבל היא חייבת לבטא את העניות – הענוותנות של האדם בשעת החיפזון.
"בה' תתהלל נפשי, ישמעו ענווים וישמחו." (תהלים לד, ג)
לעיון נוסף:
1. איך אפשר לקשר בין מחלוקת האמוראים בין רבה ורב יוסף בדף לח: אודות חלת תודה ורקיקי נזיר, למחלוקת התנאים הבסיסית של רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא בדף לו.?
2. בשולחן ערוך אורח חיים סימן תס מובא עניין חובת השמירה היתירה של מצת מצווה. הט"ז שם מביא שיטת ראשונים המבחינה בין עבודות שדה, בהן גם קטנים פקחים או נכרים נאמנים יכולים לבצע את השמירה, לבין הלישה שחייבת להיות על ידי יהודי. איך אפשר להסביר שיטה זו של ראשונים על פי ההסבר שהצענו לדברי רבה בגמרא?
