סקר
האם אתה לומד עם גמרא מפורשת/מבוארת?






 

כוחו של העם / אלכס טל

פסחים סה ע"ב - סו ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

מחלוקת באשר להקרבת קורבן הפסח בשבת מלמדת על ראייתו של הלל הזקן את הציבור, כמי שלעתים יש בידו עוצמה פסיקתית שאין לפוסק הבודד, גדול ומוכשר ככל שיהיה

המשנה הפותחת את הפרק השישי במסכתנו מביאה בפשטות וללא חולק את ההלכה, "אלו דברים בפסח דוחין את השבת: שחיטתו וזריקת דמיו ומיחוי קרביו והקטרת חלביו". כפי שמתברר מן הברייתא המובאת בתלמוד, הלכה פסוקה זו מסתירה ויכוח רב-משמעות בכרונולוגיה ההלכתית-היסטורית של שלהי ימי בית שני. סיפור המעשה הגיע לידינו בשלושה צינורות: התוספתא, הירושלמי והבבלי. באופן כללי שלושת המקורות מסכימים בקוים הכלליים של המעשה, אולם נחלקים בפרטים מסוימים, שחלקם חשובים ביותר. להלן אצמד בעיקר לנוסח המובא בירושלמי.

הלכה זו, האם ניתן לשחוט את הפסח בערב פסח שחל להיות בשבת, נתעלמה מזקני בני בתירה. צדדי הבעיה ברורים: מחד, השחיטה, ככל הוצאת נשמה, אסורה בשבת; מאידך, בבית המקדש נשחטים דרך קבע קורבנות המהווים את חובת היום. במקרה דנן, הקורבן הוא חובת יום המחרת – הפסח, אולם מצוות שחיטתו היא בערבו של יום, כלומר שבת. כיוון שנתעלמה הלכה מראשי החכמים שבאותו דור, אמרו להם כי ישנו חכם בבלי, הלל שמו, ששימש את שמעיה ואבטליון והיודע את התשובה לבעיה. כאשר שלחו לו, הוא הגיב בשאלה משלו:

אמר להן: וכי פסח אחד יש לנו בשנה, שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת!

כוונתו היתה לאותם קרבנות שהם חובת יום השבת – תמידין ומוספין. בתוספתא ובירושלמי מובאים שלשה טעמים להשוואה זו – היקש, קל-וחומר וגזרה שוה, כאשר הבבלי מביא רק האחרון.
 

נביאים בני נביאים

ההיקש, המובא ראשון, מזהה גורם משותף בין קרבנות השבת לקרבן הפסח – שניהם קורבנות ציבור וככאלה דוחים הם את השבת. אין זה מובן מאליו להגדיר את קרבן הפסח, המובא על-ידי חבורות מעם ישראל ונאכל על ידם, כקרבן ציבור. ואכן, כבר התלמוד במקומות שונים מתלבט בשאלה זו (עיין בפסחים ע ע"ב וביומא נ"א ע"א). אולם למרות אופיו השונה של הפסח מקרבנות ציבור רגילים, ברור שהלל רואה אותו כקרבן ציבור. את הסיבה לכך ניתן לדלות משיקול שעולה מן התלמוד במסכת יומא: "אתי בכנופיא (חבורה)". מהותו של הפסח הוא ציבוריותו. בעוד שקרבן ציבור רגיל נאכל (אם נאכל), רק ע"י הכהנים כנציגי העם מחד והשכינה מאידך, הפסח שייך לכל עם ישראל: "זאת חוקת הפסח: כל בן נכר לא יאכל בו... כל עדת ישראל יעשו אותו" (שמות י"ב). מרגע שהקרבן מוגדר כשייך לעם, הוא בא מכוחו ומותר לשחטו בשבת ככל קרבן ציבור.

כמסופר בירושלמי, הלל הפליג בדרשות ולימודים שונים, אך לא הצליח לשכנע את בני בתירה. לבסוף העלה הלל את הטיעון המכריע, "יבוא עלי! שכך שמעתי משמעיה ואבטליון. כיון ששמעו ממנו כן, עמדו ומינו אותו נשיא עליהן". אך עדיין לא היה זה סופו של הסיפור, כיון שהעם לא הביאו את סכיני השחיטה עמהם וכיצד ניתן בשבת לטלטלם להר הבית? כעת נתעלמה ההלכה גם מהלל עצמו:

אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הניחו לישראל אם אינן נביאים בני נביאים הן. מיד כל מי שפסחו טלה היה תוחבה בגיזתו; גדי היה קושרה בין קרניו, נמצאו פסחיהן מביאין סכיניהן עימהן. כיון שראה את המעשה נזכר את ההלכה, אמר: כך שמעתי משמעיה ואבטליון.

גם מכאן ניתן ללמוד את ראייתו של הלל את הציבור; במקרים מסוימים יש לתת את ההכרעה בידיו. להכרעה זו, הבאה מן העם ולמענו, יש עוצמה פסיקתית שאין לפוסק הבודד, גדול ומוכשר ככל שיהיה.
 

מחטף של בית שמאי

סיפור זה מזכיר במובנים רבים סיפור אחר הקשור גם הוא בהלל, המובא בתוספתא למסכת חגיגה. שלמי חגיגה הם מן הקורבנות המוטלים על האדם העולה לרגל לבית המקדש. מבין המלאכות הרבות המלוות את הקרבת הקרבן, אחת היא זו השמורה לבעלים – הסמיכה. פעולה זו מבטאת את הקשר בין המקריב לבין הקרבן ומבחינות רבות היא מסמלת את העברת נפשו ונתינתה על גבי המזבח, כפי שמשתמע מן הוידוי המלווה את הסמיכה על קרבן החטאת. מעשה זה של הישענות על גבי בהמה, אסור בשבת וביום טוב משום שבות, כיון שהוא מהווה שימוש בבהמה. על כן נחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלה האם סמיכת קורבן חגיגה מותרת ביום טוב עצמו (תוספתא חגיגה, ב י-יא):

בית שמיי או': אין סומכין ביום טוב ושלמים החוגג בהן סומך עליהן מערב יום טוב.
בית הלל או': מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן.


מעבר למחלוקת על הסמיכה, אסרו ב"ש גם על הבאת עולת ראיה ביום טוב, מכיוון שהיא עולה כליל ואין בכלל מלאכתה 'אוכל נפש' המותרת ביום טוב. כאמור, ב"ה התירו גם זאת. מסתבר (כך מעלה ר"ש ליברמן בחבורו לתוספתא), כי דעת ב"ש הביאה לכך שהמזבח שבת מקרבנות (מעבר לקרבנות הציבור הרגילים) במשך החג. עולת ראיה לא הובאה והעם העדיפו גם לא להביא שלמים, בגלל שהסמיכה היתה צריכה להיעשות בערב החג. יש להניח כי ההפרדה בין הסמיכה להקרבה פגעה בתחושת המקריב והוא העדיף להביא את הקרבן בחול המועד. על רקע מציאות זו, מובא בהמשכה של התוספתא המעשה הבא:

מעשה בהלל הזקן, שסמך על העולה בעזרה וחברו עליו תלמידי שמיי. אמר להם בואו וראו שהיא נקבה וצריך אני לעשותה זבחי שלמים [המותרים לב"ש, שהעולה היא זכר], הפליגן בדברים והלכו להן. מיד גברה ידן של בית שמיי ובקשו לקבוע הלכה כמותן. והיה שם בבא בן בוטא, שהוא מתלמידי בית שמיי, ויודע שהלכה כדברי בית הלל בכל מקום. הלך והביא את כל צאן קידר והעמידן בעזרה ואמר: כל מי שצריך להביא עולות ושלמים יבוא ויטול ויסמוך. באו ונטלו את הבהמה והעלו עולות וסמכו עליהן. בו ביום נקבעה הלכה כדברי בית הלל ולא ערער אדם בדבר.

בניגוד למקרה הקודם המציין את תחילת מלכותו של הלל, כאן הוא מתגלה כחסר כוח ועוצמה פוליטית. בהביאו את עולתו למזבח, פוגעים בו תלמידי בית שמאי והוא נאלץ לשקר להם. יש להניח כי מדובר בפראי אדם ברוטליים, שאינם רחוקים כלל וכלל מחלק מאברכי המשי של דורנו. וכשניתן פתח לשלטון הכח, ניצלו זאת בית שמאי (דייק: בית שמאי ולא שמאי עצמו!) ורצו לכתוב זאת ברשומות. אולם, בין אותם תלמידים היה אותו בבא בן בוטא, שידע שעומד להעשות מחטף לא הגון. כדי להטות את הכף, הוא גרם לכך שציבור עצום, מן הסתם של עולי רגל שחנו באזור העיר, עלה להר הבית ועשה מעשה.

גם כאן רואים אנו, כי מגמת הלל היתה לאפשר לעם להקריב את קרבנות החג בחג עצמו, אף אם הדבר כרוך בעברה לכאורה על איסורים מסוימים. שוב נוכחים אנו בכוח הציבור בפסיקת ההלכה. עצם עובדת היות ההמון שעל ההר מקריב את קורבנותיו וסומך עליהן, מנצחת את בריונות תלמידי שמאי ברגע של חולשת הלל הזקן.

חוקי הקרבנות, חוקים מדוקדקים הם ועל רוב עבודתם מופקדים הכהנים. בתוקף כך בית המקדש, על אף היותו משכן לשכינה בעם כולו, הוא נחלתם הכמעט בלעדית ולזר אין דריסת רגל בו. עם זאת, לא היה בכך כדי להפחית מאהבת העם לעבודת המקדש ומהרצון להיות שותפים בכל מה שדיני הקרבנות מאפשרים. ניתוב ערגה עממית זו וההכרה כי המקדש שייך לעם כולו ואין לו לעמוד ריקם בימי הרגל בהם הוא עולה לציון, הם שהדריכו את הלל בפסקיו אלו.

תגובות

  1. יב שבט תשפ"א 10:53 הדור כולו | עלי

    של הלל ושמאי היה דור אלים. מה הפלא שיוסף בן מתתיהו מספר ששמאי עצמו נרצח לבסוף ?

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר