קרבן פסח כמבוא לאינטימיות / הרב דוב ברקוביץ

פסחים פז ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

לאשה ישנו מעמד עצמאי והיא יכולה לשחוט את קרבן פסח על דעת עצמה, ודווקא עצמאות זו היא שמעניקה את ההזדמנות והאינטימיות בינה לבין אישה

עבור נביאים רבים הקשר בין איש ואשה הנו דימוי מרכזי בתיאור ההתקרבות וההתרחקות בין ה' לישראל. הדקויות הרבות בקשר החי הזה שימשו כשפה עשירה ומורכבת אצל יואל, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ואחרים לתאר את אופני ההיפרדות והגלות, ההזדקקות והגאולה. השימוש הבולט ביותר באינטימיות בין איש ואשה במקרא הנו בוודאי בשיר השירים ובספר הושע. שני הספרים הללו מהווים עוגן לסוגיה הראשונה בפרק שמיני במסכת פסחים, תוך כדי העמקה מרתקת בדימוי, במשל ובנמשל כאחד.

המשנה הפותחת את פרק "האשה" נמצאת ברצף של משניות העוסקות בדיני הנמנים בחבורה לאכילת קרבן פסח בליל הסדר. והנה, ראשית הדיון בדיני "חבורת הפסח" נמצא בפרק הקודם, במשנה בדף פו., כאשר עיקר דיני ה"חבורה" הם בפרק "האשה" ובפרק שלאחריו. חלוקה זו, משקפת שני מושגי יסוד שונים של "בית" בדיני "חבורת הפסח". המשנה של "שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד" בדף פו., מתייחסת ל"בית" כמושג פיזי. פסיקת המשנה מבוססת, לפי הגמרא שם, על שיטת רבי יהודה המפרש את הפסוק "בבית אחד ייאכל (הקרבן פסח)" כקובע שהפסח לא "ייאכל בשתי מקומות". זהו למעשה המשך סדרה של משניות הקובעת שגדרי קדושת אכילת קרבן פסח קשורים למושגי שלמות ואחדות – שלמות הקרבן, "ועצם לא ישברו בו", ואחידות המקום הפיזי בו נאכל הקרבן, מחד, תוך חומת ירושלים, ומאידך, תוך בית אחת המשקף באופן פיזי את התאגדות הקבוצה האוכלת את הקרבן.

לעומת זאת, פרק "האשה" עוסק ב"בית" כמרקם של קשרי אנוש וזיקות מורכבות בין המינים והמעמדות. הבסיס המקראי לשינוי המושגי נמצא בפסוק אחר בפרשת קרבן פסח, "שה לבית אבות שה לבית". זאת ועוד, המשניות בפרק "האישה" דנות בהלכות קרבן פסח כמתעצבות בהשפעה של יחסי אנוש שב"בית", יחסים שמופיעים בפתיחת מסכת קידושין - בעל ואישה, אבא ובת, יתום ואפוטרופוס, אדון ועבד עברי, אדון ועבד כנעני, אב וילדיו.

בדיון זה אודות המושג "בית" כמכונן הלכות קרבן פסח במובן של יחסי אנוש בעלי אינטימיות ותמיכה, מתרחש בסוגיה תהליך מעניין ביותר בכל הקשור למקומה של "האשה". אפשר לזהות ארבע עמדות שונות בסוגיה אודות שייכות אשה לחלל האנושי של "בית" המתבסס על הפסוק, "שה לבית אבות שה לבית" (ושמא מדובר במשחק מילים, "אשה לבית אבות אשה לבית").
 

מפרגנים לרצון האשה

המשנה בדף פז. קובעת "האשה בזמן שהיא בבית בעלה, שחט עליה בעלה ושחט עליה אביה - תאכל משל בעלה. הלכה רגל (חג) ראשון לעשות בבית אביה, שחט עליה אביה, ושחט עליה בעלה – תאכל במקום שהיא רוצה". פסיקת המשנה משקפת שני עקרונות:

א. אשה תמיד שייכת ל"בית" המהווה רשותו של איש, או של אביה או של בעלה. בהקשר של דיון על "בית" כמרקם של יחסי אנוש נדמה שאמירה זו משקפת תנועה נפשית של "השתייכות" לבית של אשה המהווים גם צורך קיומי בתשתית האישיות וגם נדבך מרכזי בעיצוב המרקם האנושי של משפחה.

ב. מרחב הרצון האוטונומי של אשה מצומצם ביותר - רק ברגל הראשון ניתנה לה הזכות לבחור בין בית אביה לבית בעלה.

הגמרא מביאה ברייתא הדן בשאלה מקבילה בכל הרגלים. "אשה, רגל ראשון אוכלת משל אביה. מכאן ואילך, רוצה - אוכלת משל אביה; רוצה - אוכלת משל בעלה." על פניו, לברייתא עקרונות שונים משל המשנה! הזיקה לבית אביה מוכרת כשורש חי המפרנס אשה לאורך כל חייה, גם כשהיא "בבית בעלה";

על אף שגם בברייתא אישה עדיין "שייכת" ל"רשות" של מרקם אנושי המזוהה עם גבר, ניתן לאישה מרחב גדול יותר למימוש הרצון האוטונומי שלה. לאורך כל חייה זכותה לבחור בכל רגל ל"אכול" בבית אביה או בבית בעלה.

התהליך המפתח את המקום האוטונומי של אשה ב"בית" והמעמיק באפיונה ממשיך לאורך הסוגיה. השלב השלישי הנו בתירוץ של הגמרא לסתירה שהתגלתה בין עמדת המשנה לבין עמדת הברייתא. תשובת הגמרא היא - "לא קשיא: כאן - ברדופה לילך, כאן - כשאינה רדופה לילך". רש"י מסביר שתשובה זו מתייחסת למצב הרגשי והנפשי של אשה נשואה. לפיו המשנה שקבעה שרק ברגל הראשון אוכלת היא את קרבן הפסח של אביה ולאחר מכן בשל בעלה – נפסקה במצב "שבית בעלה חביב לה" (אינה רדופה ללכת לבית אביה). לעומת זאת, הברייתא מתייחסת למצב בו "חביב לה בית אביה" ומתוך כך בחגים הבאים היא מתלבטת לאן ללכת. לפי תרוץ הגמרא גם המשנה, המתפרשת שלא כפשוטה, וגם הברייתא, "מפרגנות" לרצונות ולצרכים של האשה - על אף שעדיין נשמר היסוד של שייכות האשה ל"בית" של גבר.
 

אינטימיות הדדית

בנקודה זו מתפרצת החוצה בסוגיה התובנות התת-קרקעיות של הדיון ההלכתי המתלבשות בשפת אגדתא נפלאה. זאת סביב שני פסוקים המהווים את עוגן הדיון כולו, את לשד החיות הקיומית של הסוגיה ההלכתית-אגדתית כולה.

הפסוק הראשון הוא משיר השירים, "אני חומה ושדי כמגדלות, אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" (ח,י). הפסוק השני, מהנביא הושע, מעמיד באופן חדש את יסוד "ההשתייכות" של אשה ב"בית", "והיה ביום ההוא (באחרית הימים) נאום ה', תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי". על אף ששני הפסוקים מתארים את זיקת האישות בין איש ואישה מצד פניה של האישה לאיש, פניה זו אינה נעשית מתוך כפייתיות פנימית או מתוך שיעבוד לשליטה של הגבר, אלא מתוך רצון לאינטימיות שיש בה הדדיות והשלמה.

שני הפסוקים משיר השירים ומהושע פותחים פתח לעמדה חדשה בגמרא אודות מקום האשה בחבורות אוכלי קרבן פסח, עמדה שתנוסח באופן מפתיע רק אחרי המהלך הארוך של האגדתא - מה שמוכיח, שוב, שדיון בהלכה וסוגית אגדה מהווים שתי פנים של מהלך מושגי אחד.

בדף פח. הגמרא מביאה את שיטת רבי זירא הקובע ש"בית", כרשות של גבר של מרקם יחסי אנוש, מתייחס רק למי שאין בו דעת עצמאית - קטנים ועבדים כנענים. כתוצאה מכך, "בעל בית" אינו יכול לשחוט פסח עבור מי שיש לו דעת משלהם, דוגמת ילדים גדולים ואשתו, אלא מדעתן. זאת ועוד, ברייתא המובאת שם קובעת, "וכולן (אף גדולים) ששחטו ושחט רבן – יוצאין בשל רבן ואין יוצאין בשל עצמן, חוץ מן האשה שיכולה למחות". לפי ברייתא זו קיים מעמד עצמאי לאשה השוחטת קרבן פסח על דעת עצמה, מבלי להשתייך לבית בעלה או לבית אביה במסגרת "שה לבית אבות, שה לבית".
 

בית כמרקם אנושי

נשארת בפנינו שאלה משמעותית ביותר בקשר למסגרת הסוגיה. למה קביעת העמדה המאפשרת "שייכות אשה ל'בית' מתוך עצמאות", המנוסחת בברייתא בדף פח., לא ניתן היה להעמידה במסגרת הדיון ההלכתי בדף פז. שבירר את הלכות אשה בקרבן פסח? למה הופסק הדיון באגדתא ארוכה הדנה ביחס בין ה' לישראל בגלות ובגאולה על פי ספר הושע? מסתבר שביסוס העמדה ההלכתית בברייתא בדף פח. הנו תלוי בכמה יסודות ראשוניים ביותר במושג "בית" כמרקם יחסי אנוש המנוסחים והמוגדרים דווקא באגדתא.

- ישראל נמשלו לאשה – "אני חומה ושדי כמגדלות". היא יציבה ובעלת עוצמה כ"חומה" - "זו תורה" או "זו כנסת ישראל". היא פורייה ומבקשת להניק כ"שדיים" – "אלו תלמידי חכמים" או "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות"(דף פז.).

- כאשה, בת אדם, היא קנויה ל"בעל" - ל"איש", כלומר לה', אשר הנו בעל הקניינים האמיתי, אולי היחיד, בעולם - "תורה קניין אחד... שמים וארץ קניין אחד... בית המקדש קניין אחד.. וישראל קניין אחד" (דף פז). שלא כמקובל בשפת אדם ה"קניין" איננו מעשה משפטי של רכישה ושעבוד המזכה את בעל הקניין בזכויות. נהפוך הוא; "הקניין" הא-להי בעולמו הנו עיצוב הזיקה בין קונה לנקנה מתוך רקימת קשר בו בעל הקניין מתחייב על פי הצרכים הנפשיים והקיומיים של הנקנה.

- כתוצאה מהתשתית הא-לוהי של המושג "קניין", יוצא שקניין אנושי מהווה מעשה מכונן במגוון יחסי אנוש. ה"קניין" בעל התוקף הרב הוא של הורים בילדים, זיקה שאחרי שהיא נוצרה, אי אפשר לבטלה לעולם, שלא כמו קשר איש ואשה שאפשר לבטלו בגט. יתרה מכך, מתוך המוחלטות של הורות, על פי האגדתא, האב, הא-לוהי או האנושי, אף פעם לא יגרש את ילדיו. גם כשכועס, ירחם עליהם בתוך הכעס, גם כשילדיו הנם בני זנונים, לא יוותר עליהם, גם כשיפזר אותם בין הגויים, יעשה זאת באופן שמשפר את מצבם הכללי ויחזק את קשרם לתורה.

- גם בהושע וגם בסוגייתנו הדימוי של "בית" המאחד יחד את ה' וישראל לובש צורה ופושט צורה. באותה הנבואה עצמה בה הושע מתאר את הפניה של ישראל לה' כ"אישי" ולא כ"בעלי", מיד, וללא מעבר מוסבר, ישראל הופכים ל"בני יהודה ובני ישראל" הנקבצים יחד בגאולה, "בני א-ל חי". הושע נצטווה לשאת אשה זונה בכדי להמחיש את הקשר הלא מתבטל בין ה' לישראל, כבנים, מה שמוכח בכך שגם בני זנונים של הושע הם מבחינתו חלק מ"ביתו" באופן מוחלט. אך המבחן האמיתי של הושע, ואף של הקשר בין ה' וישראל, בא מ"קניין" אחר. השייכות של אישה לגבר רבת תהפוכות היא. היא מייחלת לשייכות ל"בית", רוצה להיות "בעולת בעל" - מה שמביא אותה לעיתים לכפייתיות פנימית ולתלות, מתוך כוונה או העלם הדעת. אבל היא מפחדת להיות מנוצלת, תלויה מדי, נשלטת מתוך איבוד זהות עצמאית משלה. הוא מצדו מבקש שהיא תקרא לו "אישי", תרצה בו מתוך רצון חופשי כמחפשת "למצוא שלום בעיניו", אך לא יודע לצאת מעמדת הבעלות, מלפעול בה לשם תחושת קיום "רשותו".

הושע נצטווה לחיות עם זונה, מי שמתוארת בדברי הנבואה כמי שמשליכה את צרכי קיומה על חסדי גברים רבים, זאת להמחיש את עצמאותה המדומה מ"בעלה הראשון", ה', ובשל כך נופלת היא לידי "בעלים" רבים היודעים לנצלה עד תום. לציווי זה משמעות היסטורית המוכנסת לסוגיה בכדי לבסס את עמדת הגמרא ביחס לקרבן פסח של אשה. התחייבותו של ה' לישראל הנה לא רק כבנים, "בני א-ל חי", אלא גם כאיש כלפי אשה, על אף שקניין זה בכדי להגיע למימושה תלוי ברצון עצמאי של האשה, על כל תהפוכותיו מצד האשה, ועל כל הצטמצמות כוח הבעלות מצד האיש.

הקשר בין אב ובנו שאי אפשר לבטלו הוא מצד הטבע; הקשר בין איש ואשה שאי אפשר לבטלו, בחינת "אישי" ולא "בעלי", הוא מצד העבודה האישית של שניהם. הגעגוע של איש ואשה, של ה' וישראל, הוא - שהיא תגיד מרצונה, מתוך חיפוש אחר אינטימיות, הדדיות והשלמה, את המילה מלאת השקט: "אישי". או אז תקריב היא את הקרבן פסח משלה, מרצון, מאהבה, מגעגוע. כל העולם מחכה לאיש ואשה כזאת.