סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 821
"ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה"
עירובין נג ע"א
בהלכות תשעה באב בסי' תקנ"ד סעי' ג' כותב המחבר: "יש מי שאוסר ללמוד ע"י הרהור". המקור הוא האגור בשם מהר"י מולין.
ידוע שבת"ב אסור ללמוד משום שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב". המ"ב בסי' ה' מסביר: "אף דהרהור ובכל מקום לאו כדיבור, שאני הכא דעיקר טעמא משום שמחה, ובהרהור נמי יש שמחה", היינו: למרות שבכל מקום אנו פוסקים שהרהור לאו כדיבור אך כאן היות והאיסור של ת"ת הוא משום שמחה אין הבדל בין הרהור לדיבור, משום שהרהור בדברי תורה מביא גם הוא שמחה.
שואל בעל התורתך שעשועי מגמרתינו: כאשר ראתה ברוריה את התלמיד לומד בלחש בעטה בו (גערה בו) ופרשה לו את הפסוק: "ערוכה בכל ושמורה" (ש"ב כ"ג) אם ערוכה ברמ"ח איברים שלך משתמרת ואם לאו אינה משתמרת.
ובהמשך שם (נד) אומרת הגמ': ר' זירא אמר מהכא (משלי טו) "שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב" - אימתי שמחה לאיש בזמן שמענה בפיו, הרי לנו לכאורה גמ' מפורשת הסבורה: שאין שמחה לאיש אלא דווקא כאשר הלימוד מתקיים באופן של מענה בפיו, וכאשר אדם לומד בלחישה לא מתקיים בו לכאורה הפסוק: "שמחה לאיש", משום שאין שמחה בדברי תורה אלא כאשר מוציאים אותם בפה. כיצד יסביר האגור את דברי הגמ': בשעה שהוא סבור שגם על לימוד בהרהור נאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב" בעל "תורתך שעשועי" מיישב בכמה אופנים קושי' זו.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
