הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
הדרכות חז"ל בענייני חינוך
עירובין נד ע"ב
מסופר בסוגייתנו על ר' פרידא שהיתה לו סבלנות עצומה כלפי תלמיד אחד:
1. תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נד עמוד ב
רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר. יומא חד בעיוה למלתא דמצוה, תנא ליה ולא גמר. אמר ליה: האידנא מאי שנא? אמר ליה: מדההיא שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצוה - אסחאי לדעתאי, וכל שעתא אמינא, השתא קאי מר, השתא קאי מר. אמר ליה: הב דעתיך ואתני ליך. הדר תנא ליה ארבע מאה זימני אחריני נפקא בת קלא ואמרה ליה: ניחא ליך דליספו לך ארבע מאה שני, או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי? אמר: דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי. אמר להן הקדוש ברוך הוא: תנו לו זו וזו.
אומר היה ר' חיים שמואלביץ שהוא מתלהב בסיפור הזה לא מסבלנותו הרבה של הרב, אלא מכח הרצון האדיר של התלמיד שיודע שהוא צריך לשמוע כל דבר ארבע מאות פעמים ובכל זאת התעקש להמשיך ללמוד.
חז"ל הקפידו מאוד בדרישותיהם ממלמדי התינוקות, אבל גם אמרו ששכרם גדול מאוד. סוגיה מפורסמת עוסקת בשאלה של מלמדי תינוקות שאינם מדייקים בלימודם, והאם עדיף מלמד שמדייק אבל אינו מספיק הרבה חומר, או מלמד שמספיק הרבה חומר, אבל אינו מדייק:
2. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא כא, א
ואמר רבא: הני תרי מקרי דרדקי, חד גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס - מותבינן ההוא דגריס ולא דייק, שבשתא ממילא נפקא. רב דימי מנהרדעא אמר: מותבינן דדייק ולא גריס, שבשתא כיון דעל - על; דכתיב (מל"א יא, טז): "כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם", כי אתא לקמיה דדוד, אמר ליה: מאי טעמא עבדת הכי? אמר ליה, דכתיב: תמחה את זָכָר עמלק. אמר ליה: והא אנן זֵכֶר קרינן! א"ל: אנא זָכָר אקריון. אזל שייליה לרביה, אמר ליה: היאך אקריתן? אמר ליה: זָכָר. שקל ספסירא למיקטליה, אמר ליה: אמאי? א"ל, דכתיב: "ארור עושה מלאכת ה' רמיה". א"ל: שבקיה לההוא גברא דליקום בארור! א"ל, כתיב: "וארור מונע חרבו מדם"! איכא דאמרי: קטליה, ואיכא דאמרי: לא קטליה.
שואל המהר"ל: גם אם נאמר שהמלמד אינו מלמד כראוי, האם הוא חייב על כך מיתה?
3. מהר"ל (ר' יהודה ליווא בן בצלאל, המאה ה-16, פראג) חידושי אגדות ב"ב כא, א
וקשה דלמה יהיה חייב מיתה בשביל שלא למדו כראוי, ויש לומר שדבר זה נחשב כמו מינות שלא חש לתורה, והוי מין, ובדבר קל שפוקר בתורה נחשב מין גמור, אבל עיקר פירוש זה, כי מלאכת הקודש ראוי שתהיה הברכה בפרט במעשה ידיו, וכאשר הוא עושה מלאכת ה' עונשו הוא בהיפך, שיהיה ארור לגמרי עד שיש לו העדר גמור, והיא המיתה הגמורה.
כלומר שהשכר הגדול שיש למלמד תינוק הוא שטר ושוברו בצדו: אם הוא עושה את מלאכתו נאמנה, שכרו עצום. ואם – חלילה – לא, עונשו עצום גם הוא.
עד כדי כך חשוב הדיוק, שהעדיפו חז"ל מלמד תינוקות אלים, ובלבד שיהיה דייקן:
4. תלמוד בבלי גיטין לו, א
אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים - יש לו הפרה, על דעת רבים - אין לו הפרה. והני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה - יש לו הפרה, כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא על דעת רבים, דהוה פשע בינוקי, ואהדריה רבינא, דלא אישתכח דדייק כוותיה.
ואולם, הריטב"א פירש אחרת את פשיעתו של אותו מלמד:
5. חידושי הריטב"א (ר' יום טוב אלאשווילי, המאה ה-13, ספרד) מכות דף טז עמוד ב
כי הא דההוא מיקרי דרדקי דאדריה רב אחא לאבות התינוקות משום דהוי פשע בינוקי. פירש רש"י ז"ל שהיה מכה אותם יותר מדאי, ולא אתי לישנא שפיר לפירוש הזה דלא מיקרי פשיעה אלא מילי דאתי ממילא, והנכון דהוה פשע שלא היה קובע יפה בלימודיהם והיו מתבטלים או שלא היה מדקדק לתקן טעותיהם.
ואמרינן דאהדריה רבינא משום דלא אשכח דדייק כוותיה לתקן טעותיהם, ואמרינן דאהדריה ע"י התרה כדמוכח הכא דמייתינן מינה על דעת רבים יש לו הפרה לדבר מצוה, וא"ת ולפירוש ר"ת ז"ל למה לי התרה דהא נדרי טעות אין צריכין התרה, י"ל דההוא בשתלו נדרו בפירוש באותו דבר שהיה בו טעות כההיא דקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי והכתה את בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה, אבל כשהיה הנדר סתם התרה בעי וכדפירשתי בדוכתא במס' נדרים בס"ד.
ראינו כי עונשו הגדול של מלמד שאינו מדייק נובע משכרו הגדול של מלמד. על שכרו הגדול של מלמד תינוקות אמרו חז"ל:
6. תלמוד בבלי בבא בתרא ח, ב
"ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" - אלו מלמדי תינוקות. כגון מאן? אמר רב: כגון רב שמואל בר שילת. דרב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא, א"ל: שבקתיה להימנותך? אמר ליה: הא תליסר שנין דלא חזיא לי, והשתא נמי דעתאי עלויהו
שמעתי פעם הסבר יפה לכך שמלמדי תינוקות הם ככוכבים: כשם שאור הכוכבים המגיע אלינו אינו מגיע בזמן אמת, אלא באיחור של שנים רבות, כך גם מלמדי התינוקות: את פירותיהם הם לא יכולים לראות בזמן אמת אלא רק אחרי הרבה שנים.
חז"ל עסקו בשאלה האם ראוי לתת חינוך לכולם, או לברור את הטובים ביותר ורק להם להעניק חינוך. מסתבר שנחלקו בכך בית הלל ובית שמאי:
7. אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ג
בית שמאי אומרים: אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר. ובית הלל אומרים: לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים.
יש פער גדול מאוד בין דברי בית הלל ובית שמאי. בית שמאי אומרים שיש ללמד רק את המיוחדים ביותר, ובית הלל אומרים שאפשר ללמד לא רק את פשוטי העם אלא אפילו את הפושעים הגדולים, שהרי היו הרבה פושעים שחזרו בתשובה.
יש להעיר על כך ממה שמקובל, לצערנו, היום במדינת ישראל: חלק מבתי הספר האליטיסטיים מסננים את התלמידים שלהם, והם עושים זאת בכמה מסננים:
א. מבחני קבלה – בכך הם מסננים את מי שאינו חכם, כדברי בית שמאי
ב. קשרים ופרוטקציה – המלצות, אחים שלמדו במוסד, קשרים וכו'. בכך הם מסננים את מי שאינו בן אבות (ואינני מדבר על אפליה עדתית, למרות שיש הטוענים שגם זה קיים...)
ג. תשלומים גבוהים – בכך הם מסננים את מי שאינו עשיר.
דוקא הקריטריון הרביעי – שיהיה עניו – משום מה לא משתמשים בו כמנגנון סינון...
הגישה של חז"ל, בכל אופן, היא להעניק חינוך לכולם, וכפי שאמרו גם:
8. ילקוט שמעוני תורה רמז תשעא
הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה. שנאמר (במדבר כד, ז): "יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו".
זהו גם היסוד לתקנתו המפורסמת של ר' יהושע בן גמלא:
9. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא דף כא, א
דאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב - מלמדו תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה, מאי דרוש? "ולמדתם אותם" - ולמדתם אתם, התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש? "כי מציון תצא תורה"; ועדיין מי שיש לו אב - היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב - לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו - מבעיט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.
חידושו של יהושע בן גמלא אינו רק העובדה שבתי הספר הפכו להיות לכולם, אלא גם שהם נועדו לילדים קטנים. סביר להניח שכאשר מוסד החינוך היה בירושלים, הגיעו לשם רק נערים בוגרים, ולכן גם כאשר הקימו מוסדות בכל פלך ופלך עדיין באו רק הנערים המובגרים, עד שהוא תיקן בית ספר יסודי.
חז"ל נתנו הדרכות חינוכיות רבות כיצד מלמדים את הילדים הקטנים. המשנה המפורסמת באבות אומרת שכבר בגיל חמש צריך להתחיל ללמוד תורה, ואילו את המשנה יש להתחיל בגיל עשר, והתלמוד רק בגיל חמש עשרה:
10. מסכת אבות פרק ה משנה כא
הוא היה אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד.
אגב, יש היום בתי ספר שמנסים ללמד לפי השיטה הזו, אבל בדרך כלל ברוב המוסדות מתחילים משנה וגם תלמוד בגיל מוקדם יותר.
כעת נחזור לר' שמואל בר שילת שהעיד על עצמו שהוא לא לקח חופשה שלוש עשרה שנה, וגם בזמן החופשה הזו הוא חושב על תלמידיו. כאמור, הוא אמר זאת לרב, לאחר שרב חשד בו שהוא מתרשל במלאכתו. מסתבר שרב גם הדריך את ר' שמואל בר שילת לגבי אופן ההוראה לילדים:
11. תלמוד בבלי כתובות נ, א
אמר רב יצחק: באושא התקינו, שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה, מכאן ואילך יורד עמו לחייו. איני? והא אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת: בציר מבר שית לא תקביל, בר שית קביל וספי ליה כתורא! אין, ספי ליה כתורא, מיהו אינו יורד עמו לחייו עד לאחר שתים עשרה שנה. ואב"א, לא קשיא: הא למקרא, הא למשנה; דאמר אביי, אמרה לי אם: בר שית למקרא, בר עשר למשנה, בר תליסר לתעניתא מעת לעת, ובתינוקת - בת תריסר... אמר רב קטינא: כל המכניס את בנו פחות מבן שש - רץ אחריו ואינו מגיעו. איכא דאמרי: חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו. ותרוייהו איתנהו, חליש וגמיר. איבעית אימא: הא דכחיש, הא דבריא. אמר רבי יוסי בר חנינא: באושא התקינו, האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה - הבעל מוציא מיד הלקוחות. אשכחיה רב יצחק בר יוסף לר' אבהו דהוה קאי באוכלוסא דאושא, אמר ליה: מאן מרה דשמעתא דאושא? אמר ליה: רבי יוסי בר חנינא; תנא מיניה ארבעין זימנין, ודמי ליה כמאן דמנחא ליה בכיסתיה.
שוב רואים אנו את חשיבות השינון המדויק. רב יצחק בר יוסף הכיר את המימרא של אושא, אבל לא זכר מי הוא זה שאמר אותה, ולכן כאשר ר' אבהו לימד אותו את זה, הוא חזר על המשפט הזה שוב ושוב במשך ארבעים פעמים עד שהוא ידע זאת היטב.
הדרכות נוספות שאמר רב לר' שמואל בר שילת נמצאות בגמרא:
12. תלמוד בבלי בבא בתרא כא, א
וא"ל רב לרב שמואל בר שילת: כי מחית לינוקא, לא תימחי אלא בערקתא דמסנא. דקארי - קארי, דלא קארי - ליהוי צוותא לחבריה.
מכאן אפשר להסיק מסקנות לגבי תלמידים שמתקשים בלימודים: גם אם הם לא יצליחו במבחנים וגם אם הם לא יצאו רבנים גדולים, לפחות תהיה להם חברה טובה. לצערנו, יש בתי ספר שמפחדים שממוצע בגרות נמוך יפגע בשמם הטוב, ולכן אינם מעוניינים בתלמידים שלא יקבלו ציונים גבוהים.
אחת הבעיות המתעוררות בחברה הדתית-לאומית בישראל היא פתיחת בתי ספר פרטיים אשר "גונבים" את התלמידים הטובים מבתי הספר האחרים, ובפועל גורמים לכך שבני העשירים (בין אם הכוונה עשירים בכסף ובין אם הכוונה עשירים בדעת) יתחנכו במוסדות טובים ואילו לבני העניים תהיה מסגרת חלשה יותר.
חז"ל התייחסו לשאלה האם מותר לפתוח עסק מתחרה לצד עסק קיים, ואמרו שגם אם ישנם מקצועות שלגביהן אין לפתוח עסק מתחרה לצד עסק קיים, כי הוא פוגע בפרנסה, הרי שבנושא לימוד תורה זה מותר:
13. תלמוד בבלי בבא בתרא כא, ב
אמר רב הונא: האי בר מבואה דאוקי ריחיא, ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, דינא הוא דמעכב עילויה, דא"ל: קא פסקת ליה לחיותי... מיתיבי: עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו, ומרחץ בצד מרחצו של חבירו, ואינו יכול למחות בידו, מפני שיכול לומר לו: אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי! תנאי היא; דתניא: כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי, ולא מלמד תינוקות, ולא אחד מבני בעלי אומניות, ולשכנו אינו כופיהו; רשב"ג אומר: אף לשכנו כופיהו... אמר רב יוסף: ומודי רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב, דאמר מר: קנאת סופרים תרבה חכמה.
אגב, גם לגבי איזורי רישום וגם לגבי גודל כיתה ראויה ואפילו לגבי תקציב החינוך ופיטורי מורים חז"ל הביעו את דעתם:
14. תלמוד בבלי בבא בתרא כא, א
אמר רבא: מתקנת יהושע בן גמלא ואילך, לא ממטינן ינוקא ממתא למתא, אבל מבי כנישתא לבי כנישתא ממטינן, ואי מפסק נהרא לא ממטינן, ואי איכא תיתורא (=גשר רחב) ממטינן, ואי איכא גמלא (=גשר צר מלוח עץ) לא ממטינן. ואמר רבא: סך מקרי דרדקי - עשרין וחמשה ינוקי, ואי איכא חמשין - מותבינן תרי, ואי איכא ארבעין - מוקמינן ריש דוכנא, ומסייעין ליה ממתא. ואמר רבא: האי מקרי ינוקי דגריס, ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה - לא מסלקינן ליה, דלמא אתי לאיתרשולי. רב דימי מנהרדעא אמר: כ"ש דגריס טפי, קנאת סופרים תרבה חכמה... ואמר רבא: מקרי ינוקא, שתלא, טבחא, ואומנא, וסופר מתא - כולן כמותרין ועומדין נינהו. כללא דמילתא: כל פסידא דלא הדר - מותרה ועומד הוא.
סיפור מעניין מביאה הגמרא במקום שבו לא היו אפשרויות להקים מוסדות חינוך, ר' חייא מצא פטנט מעניין כיצד לפתור את הבעיה:
15. תלמוד בבלי כתובות קג, ב
דכי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא, א"ל ר' חנינא לר' חייא: בהדי דידי מינצת? דאם חס ושלום נשתכחה תורה מישראל, מהדרנא ליה מפלפולי! א"ל ר' חייא: אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל, דאייתינא כיתנא ושדיינא, ומגדלנא נישבי וציידנא טביא, ומאכילנא בישרא ליתמי, ואריכנא מגילתא ממשכי דטביא, וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי, וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי, ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקי, לכל חד וחד אמרי ליה אתני סידרך לחברך. והיינו דאמר רבי: כמה גדולים מעשה חייא. א"ל ר"ש ב"ר: אפילו ממך? א"ל: אין.
ומסביר הרב סבתו:
16. הרב חיים סבתו, (מתוך אתר ישיבת 'ברכת משה'):
ולכאורה יש לתמוה על הסיפור הנ"ל: אם חושש ר' חייא שתשתכח תורה מישראל, מדוע הוא לא קונה חומשים מוכנים ורץ ללמד איתם תורה את ילדי ישראל? מדוע הוא מתחיל את התהליך מזריעת פשתן למלכודות לצביים, שאת עורן יעבד לקלף, שעליו יכתוב את חמשת חומשי תורה ורק אז רק ילך ללמד תינוקות? לא חבל על הזמן?
התשובה היא שר' חייא רצה שהזרע של כל התהליך יהיה בטהרה ובכשרות. הוא אינו מוכן לקנות עורות או רשתות ואפילו לא פשתן, שאינו יודע את מקורם ויסודם. הוא רצה להבטיח שכל התהליך יתבצע בטהרה, ושיסודו יהיה מתחילה בזרע כשר.
לגבי אופן ההוראה, הגמרא אומרת שאין זה רצוי שהמורה ישב בנוח בעוד התלמידים אינם יושבים בנוח:
17. תלמוד בבלי מגילה כא, א
ואמר רבי אבהו: מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע - שנאמר ואתה פה עמד עמדי. תנו רבנן: מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב. והיינו דתנן: משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה.
הוראה כזו, שנותנת כבוד לתלמיד, מאפשרת גם ללמוד ממנו, כפי שאמרו חז"ל:
18. תלמוד בבלי תענית ז, א
אמר רב נחמן בר יצחק: למה נמשלו דברי תורה כעץ, שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה"? לומר לך: מה עץ קטן מדליק את הגדול - אף תלמידי חכמים, קטנים מחדדים את הגדולים. והיינו דאמר רבי חנינא: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן. רבי חנינא בר פפא רמי: כתיב "לקראת צמא התיו מים", וכתיב "הוי כל צמא לכו למים!" - אם תלמיד הגון הוא - לקראת צמא התיו מים, ואי לא - הוי כל צמא לכו למים. רבי חנינא בר חמא רמי: כתיב "יפוצו מעינתיך חוצה", וכתיב "יהיו לך לבדך! אם תלמיד הגון הוא - יפוצו מעינתיך חוצה, ואם לאו - יהיו לך לבדך".
אולי יש כאן מחלוקת מעניינת האם מותר ללמד לתלמיד שאינו הגון, אלא שבמקרה כזה התלמיד צריך לטרוח יותר, או שאסור ללמד אותו בכלל. במקום אחר אומרת הגמרא שאין לשנות לתלמיד שאינו הגון כלל:
19. תלמוד בבלי מכות י, א
תנא: תלמיד שגלה - מגלין רבו עמו, שנאמר: וחי, עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא. אמר ר' זעירא: מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון.
וביתר תקיפות נאמר כך:
20. תלמוד בבלי חולין קלג, א
דאמר רב יהודה אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם, שנאמר (איוב כ, כו): "כָּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח יֵרַע שָׂרִיד בְּאָהֳלוֹ". ואין שריד אלא ת"ח, שנאמר (יואל ג, ה): "וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא". אמר רבי זירא אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר (משלי כו, ח): "כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד" וכתיב (משלי יט, י): "לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג".
