הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי: "תיובתא"

עירובין  סז ע"ב

אמר עולא אמר רבי יוחנן: קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, ואפילו כור ואפילו כוריים - הזורק לתוכו חייב. מאי טעמא? מחיצה היא, אלא שמחוסרת דיורין.
מתיב רב הונא בר חיננא: סלע שבים, גבוה עשרה ורוחב ארבעה - אין מטלטלין לא מן תוכו לים, ולא מן הים לתוכו. פחות מכאן - מטלטלין. עד כמה - עד בית סאתים. אהייא? אילימא אסיפא - בית סאתים, טפי לא? והא מכרמלית לכרמלית קא מטלטל! - אלא לאו ארישא, והכי קאמר: סלע שבים, גבוה עשרה ורוחב ארבעה - אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו. ועד כמה - עד בית סאתים. הא יתר מבית סאתים - מטלטלין. אלמא - כרמלית היא. תיובתא דרבי יוחנן! –
אמר רבא מאן דלא ידע תרוצי מתנייתא, תיובתא מותיב ליה לרבי יוחנן? –
לעולם ארישא, והכי קאמר: הא בתוכו - מטלטלין. ועד כמה - עד בית סאתים.
רב אשי אמר: לעולם ארישא, הן אמרו והן אמרו. הן אמרו: קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אין .
 

1.
תולדותיו של רב הונא בר חיננא המוזכר בסוגייתנו: [על פי "אטלס עץ חיים" ו"פרוייקט השו"ת"]

אמורא בבלי בדור הרביעי. תלמידו של רב יוסף (עירובין דף י"ד ע"ב). ישב לפני רב חסדא ושאל מרב ששת (קידושין כ' ע"ב). קיבל מרב נחמן (כתובות ק' ע"א). כמה מהוראותיו היו בניגוד לדעתו של רבא (ע"ז מ' ע"א, וראה גם עירובין דף ס"ז ע"ב).
חבריו היו: רחבה (שם כ"ו ע"ב) ואביי (ב"ב קס"ז ע"ב). נראה, שרב פפא היה תלמידו. (ע"ז מ' ע"א) ובנו למד אצל ר"פ (פסחים ט"ז ע"א).

אולי זהו "רב הונא" שהובא בסעיף 8 מהסוגיה הקודמת. גם מסוגייתנו יש מי שמוכיח ש"רב הונא" זה היה בר מחלוקתו של "רבא".

2.
רב הונא זה היקשה מברייתא על עולא שאמר בשם רבי יוחנן. קושייתו מסתיימת בביטוי "תיובתא דרבי יוחנן" [אגב, נלמד מכאן שלמרות שעולא אמר את הדין בשמו של רבי יוחנן ה"תיובתא" היא על רבי יוחנן כי הוא עיקר מקור הדין].

3.
ועל כך באה תגובתו החריפה והייחודית של "רבא". הביטוי "תרוצי מתנייתא" [על כל נגזרות הביטוי "תני"] - מופע יחידאי בש"ס. גם הביטוי "תיובתא מותיב" - מופע יחידאי בש"ס, ובודאי שהצירוף "מאן דלא ידע תרוצי מתנייתא תיובתא מותיב ליה לרבי יוחנן" - מופע יחידאי בש"ס.

4.
גם מבחינת התוכן דברי רבא קשים מאד, הרי פעמים רבות מצינו בש"ס שגם אחרי "מסקנה" של "תיובתא" על דברי אמורא מסויים בגמרא, בכל זאת הגמרא מתרצת את הקושיה על האמורא מהמשנה או מהברייתא, ומדוע רבא היה צריך להגיב באופן כל כך חריף, שרב הונא לא יודע להסביר [או ליישב] את הברייתא ולכן הוא - רב הונא - מקשה על רבי יוחנן!

5.
אכן, נכון שרבא מיישב את הקושי על רבי יוחנן [על ידי דיוק בברייתא], וכמו כן גם רב אשי מיישב את הקושיה על רבי יוחנן באופן שונה מדברי רבא, אבל מדוע לא היה רשאי רב הונא להעלות את הקושיה.

6.
אלא חובה לומר, שגם רבא וגם רב אשי ידעו בוודאות [שכך קיבלו מרבותיהם] שכך הם שני ההסברים בדברי הברייתא ולא כפשט של רב הונא, ולכן טען רבא שעצם הקושיה איננה לגטימית.

7.
ואולי כוונתו לומר קצת "עדין" יותר: מותר להקשות אבל רב הונא לא היה צריך להשתמש בביטוי "מותיב" ובביטוי "תיובתא" [שהם ביטויים של קושיה "חזקה" ממקור תנאי], ובעיקר שמדובר על רבי יוחנן שהוא במדרגת כמעט תנא!

7.1
לפי דברינו לעיל נלמד מכאן חידוש "צדדי" וחשוב: את מילת הפתיחה "מותיב" אמר המקשן וכן גם את ביטוי המסקנה של "תיובתא"!

8.
ואולי ניתן לומר: הביטוי "מותבינן תיובתא" מופיע גם בסוף דף סז עמוד ב. ושם הכוונה היא שאם יש קושיה על דין שהוא מדאורייתא הרי שיש קודם להקשות ולקבל תשובה ואחר כך לקיים הדין, ואילו בדין דרבנן "עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא". ואולי זו כוונת קושית רבא נגד אותו רב הונא: הרי דינו של רבי יוחנן עוסק בעיקרון בדין דרבנן [ שקרפף שהוקף מחיצה שלא לשם דירה אפילו אם הוא יותר מבית סאתים מן התורה הוא רשות היחיד ורק לחומרא עשו אותו ככרמלית שאסור לטלטל בתוכו ארבע אמות] ולכן אל תגדיר את הקושיא כ"תיובתא", אלא, אם פוסקים כרבי יוחנן הרי שיש לקיים את דינו ורק אחר כך להקשות...