![]() |
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
ומקלו של אהרן שקדים ופרחים – שקד
"ומי הוה שמן המשחה? והתניא: משנגנז ארון, נגנז צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן שקדים ופרחים, וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל, שנאמר: ואת כלי הזהב אשר השיבותם לו אשם תשימו בארגז מצדו, ומי גנזו? יאשיה מלך יהודה גנזו וכו'" (כריתות, ה ע"ב).
פירוש: וביחס למה ששנינו, שמשחו את יהואחז בן יאשיהו, שואלים: ומי הוה [והאם היה] שמן המשחה באותה שעה? והתניא [והרי שנויה בריייתא]: משנגנז ארון העדות, נגנז עימו צנצנת המן שהניח משה למשמרת לפני ה' (שמות טז, לג), וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן עם שקדים ופרחים שבו, שהונח לפני הארון (במדבר יז, כג), וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל, שנאמר: "ואת כלי הזהב אשר השיבותם לו אשם תשימו בארגז מצדו" (שמואל א ו, ח). ומי גנזו את הארון? יאשיה מלך יהודה גנזו, שנאמר: "ויאמר המלך אל הכהנים תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
לריכוז המאמרים שנכתבו על השקד הקש/י כאן.
ייחודו של השקד איננו רק בכך שהוא ממהר לפרוח אלא גם בעובדה שהוא מאחר להבשיל פירותיו וניתן לקוטפם רק לאחר 6-7 חודשים מעת הפריחה. ייתכן ומסיבה זו נבחר דווקא הוא כדי להוכיח את בחירתו של אהרון. המלבי"ם בפרשתנו נדרש לשאלה מה היה ייחודו של נס מטה אהרון:
המלבי"ם מחדש שהנס היה בעצם העובדה ששלבי ההתפתחות השונים נמצאו בו זמנית על מטה אחד. לאור פירושו מציע י. פליקס שדווקא השקד נבחר ל"נס המטות" משום שהוא העץ שבו פרק הזמן בין הפריחה לבין הבשלת הפירות הגדול ביותר ולכן הופעת שלבים אלו בו זמנית במין זה, מדגישה במיוחד את עוצמת הנס.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------ השקד - לוז
את השקד ופריו (או אולי שמן המופק ממנו) אנו פוגשים לראשונה כחלק מהמנחה ששלח יעקב ליוסף בנו, מושל מצרים: "... קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה, מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים" (בראשית, מג י"א). זיהויו של השקד חד משמעי ומתבסס על השוואות פילולוגיות (1), אזכורו במקורות היסטוריים רציפים ותפוצת שרידיו באתרים רבים בארץ ישראל והמזרח התיכון. ניתן להוסיף לשיקולים אלו גם את העובדה שהמאפיינים של השקד המתוארים במקורות הולמים היטב את עץ הפרי הנקרא בשם זה בפינו. בספרות חז"ל אנו לומדים על כך שקיימים לפחות שני זנים של שקד: זן מר וזן מתוק. השקד מתואר כעץ הממהר לפרוח ואכן פרחי השקד מבצבצים כבר לקראת ט"ו בשבט. נס המטות ובחירת אהרון
על מנת שנוכל להעריך את ייחודו של השקד בהשוואה לעצי פרי אחרים והתאמתו להוכחת בחירתו של אהרון עלינו להכיר את מחזור חייו של השקד. השקד הוא עץ פרי נשיר ממשפחת הוורדניים העומד בשלכת במהלך החורף. עץ זה מקדים לפרוח וכבר לקראת סוף החורף מבצבצים הפרחים ומקדימים אף את הלבלוב (3) (בתמונות 3-4 נראה שקד פורח ביום שלג). לא בכדי זכה השקד לסמל את ט"ו בשבט בשיר הילדים המפורסם "השקדיה פורחת".
מאידך גיסא פרי השקד מאחר להבשיל והוא ראוי לקטיף רק לאחר כחצי שנה. בספר אחיקר החכם שהתחבר באשור לפני המאה ה – 5 לפנה"ס: (5) "בני, אל תאץ כשקד השוקד להנץ, ופריו ייאכל לאחרונה. אך השכל כמו תות המאחר להנץ, ופריו ייאכל לראשונה". במשל, החכם מנגד בין השקד הממהר להוציא את ניצתו (פרחיו) ומבשיל מאוחר לבין עץ התות המאחר לפרוח וממהר להבשיל.
הרעיון שלפחות הפרחים והשקדים היו יחד על המקל מובאת כתשובה לשאלה שמציג בעל "תוספות ישנים" (יומא, נב ע"ב): "מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה. תמהני למה מזכיר ופרחיה והלא גמל שקדים ונראה כי מקצת הפרחים נשארו שלא גמלו שקדים ונשארו פרחים". באופן דומה מופיעים השאלה והתשובה בדברי הרא"ש (שם). לאור פירוש המלבי"ם מציע י. פליקס שהשקד נבחר לנס ה"מטות" משום שהוא העץ שבו פרק הזמן בין הפריחה לבין הבשלת הפירות הגדול ביותר ולכן הופעת שלבים אלו בו זמנית במין זה, מדגישה במיוחד את עוצמת הנס.
|
![]() |
![]() |
|
תמונה 5. מבנה פרי "בית גלעין" שרטט: LadyofHats | תמונה 6. חתך רוחב בשקד כ -3 חודשים לאחר החנטה |
השרטוט בתמונה 5 מייצג פרי מטיפוס בית גלעין. הפרי מתחלק באופן כללי לזרע ולקליפה (Pericarp) ושניהם מתחלקים ליחידות משנה. חלקי הזרע הם: א. האנדוספרם המכיל את מלאי חומרי התשמורת עבור התפתחות העובר. ב. עובר. ג. מעטה הזרע. הקליפה כוללת שלוש שכבות: א. קליפה דקה קרומית (Exocarp), קליפת ביניים (Mesocarp) שהיא עיקר החלק הנאכל בפירות עסיסיים (אפרסק, משמש, שזיף וכד') ושכבה פנימית (Endocarp) העוטפת את הזרע. השכבה הפנימית מתקשה ומהווה את קליפת הגלעין.
בחתך רוחב בפרי שקד כ – 3 חודשים לאחר החנטה (תמונה 6) ניתן להבחין בכל שלוש שכבות מעטפת הזרע. השכבות הן מההיקף פנימה: שכבה חיצונית דקה (Exocarp), שכבה עבה בצבע ירוק (Mesocarp) המתייבשת לאחר ההבשלה ומתבקעת (תמונות 7-8). פנימה להן נמצאת שכבה עבה בגוון בהיר (Endocarp) שבתוכה חללים הנראים בחתך כטבעת נקבים קונצנטרית. שכבה זו מתעצה ומתקשה בהדרגה משוליה הפנימיים (תמונה 10) לכיוון היקף הפרי ולבסוף יוצרת את הגלעין הקשה של השקד. השכבה הפנימית (Endocarp) עוטפת חלל או תא הנקרא בלשון המשנה מגורה, שבתוכו נשמר הזרע שאותו אנו אוכלים (תמונה 9). בשלבי ההתפתחות המוקדמים הזרע עטוף בשכבה מעובה יחסית הנקראת מעטה הזרע (תמונה 6) שצבעה לבן. תוך כדי הבשלת הפרי מעטה הזרע מתייבש ומתכווץ, משנה את צבעו לחום ונותר כקרום דק הדוק לגרעין (תמונה 11).
בסעיף זה אציג את מחלוקת התנאים על פי שיטת הרמב"ם כפי שהבין אותה י. פליקס. לדעתו הריבמ"ץ והר"ש (מעשרות, פ"א מ"ב) פירשו את המחלוקת באופן שונה אך בספרו הוא הסתפק באזכורם מבלי להציג את שיטתם. לענ"ד ייתכן שכוונת הרמב"ם הייתה שונה וגם הוא סבר כדעת הר"ש והריבמ"ץ.
י. פליקס מתאר שלוש דרגות הבשלה הקשורות להיווצרות קליפות הפרי כאשר מחלוקת התנאים היא מהי דרגת ההבשלה הקובעת. לדעת ת"ק חיוב המעשרות חל "משיעשו מגורה" כלומר לאחר שמתפתח החלל הפנימי שבתוכו הזרע (תמונה 9). את מונח זה אנו פוגשים במשנה (תרומות, פ"ד מ"ב): "מי שהיו פירותיו במגורה ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני וכו'". מפרש שם הרא"ש: "במגורה - אוצר תבואה כדכתיב העוד הזרע במגורה". בשלב זה השכבה המעוצה (Endocarp) יוצרת מגורה כלומר מחסן שבתוכו נשמר הפרי.
לרבי יהודה החיוב חל רק לאחר שמתפתחת הקליפה "התחתונה שהיא סמוכה לאוכל". לדעת י. פליקס (8) הכוונה לקליפה הקרומית העוטפת את הזרע (הקרום החום) משום שהיא "התחתונה שהיא סמוכה לאוכל" וכאמור, לדעתו, כך פירש הרמב"ם בפיהמ"ש (מעשרות, פ"א מ"ב):
"משיעשו מגורה, משיבדל האוכל מהקליפה החיצונה וייעשה האוכל כאלו הוא במגורה, והוא האוצר. ורבי יהודה אומר משיעשו קליפה, רצה לומר הקליפה הפנימית שעל האוכל, לפי שאינה נבדלת אלא אחרי גמר בשולן, וכך אמרו בקליפה שעל גבי האוכל, ולא יהיה זה אלא אחרי שיבשלו תכלית בשולן כמו שביארנו. ואין הלכה כר' יהודה".
השלב השלישי, שלב ההבשלה הסופית, מופיע בירושלמי (מעשרות, פ"א מט טור א /ה"ב): "תני רבי ישמעאל בי רבי יוסי משום אביו: שקידים המרים הרי אלו פטורין ומתוקין אינן חייבין עד שתפרוש קליפתן החיצונה (תמונה 8). הורי רבי חנינה בציפורי כהדא דרבי ישמעאל בי רבי יוסי. במה הורי ציפוראי? אמרי במרים, רבי זעירא אמר במתוקים. אמר רבי יוחנן: ירדו לכאן נתחייבו, עלו כבר נפטרו. הורי רבי פינחס כיון שראה שלשה שפירשה קליפתן החיצונה שהוא תורם את כל הקופה". לדעת רבי ישמעאל ברבי יוסי רק לאחר ש"פרשה" (נסדקה או נשרה) הקליפה החיצונית השקדים מגיעים לעונת המעשרות. לדעת רבי פנחס ניתן לקבוע ששלב זה הגיע על פי שלושה שקדים שקליפתם "פרשה". קשה להניח שכוונת הירושלמי לומר שהקליפה נושרת משום שהדבר כמעט ואינו מתרחש ואם כן הרי שרק לאחר זמן רב.
פירושו של הרמב"ם על פי הבנתו של י. פליקס נראה לי בעייתי משלוש סיבות: א. אם אכן "משיעשו מגורה" הכוונה להיווצרות הקליפה המעוצה, הפנימית יחסית לקליפה הירוקה, מדוע כותב הרמב"ם: "משיעשו מגורה, משיבדל האוכל מהקליפה החיצונה וייעשה האוכל כאלו הוא במגורה, והוא האוצר". ב. בשקד, מעטה הזרע מהווה חלק מה"אוכל" ובעת אכילת שקדים אין מסירים את קרום זה. רק לעיתים, כאשר מעוניינים להשתמש בשקדים לאפייה או טיגון, מסירים את הקרום על ידי שרייה במים (ולא על ידי קילוף). ב. בתמונה 6 ניתן לראות שמעטה הזרע מנותק ממנו כבר בשלבים מוקדמים יחסית של ההתפתחות ואילו על פי דברי הרמב"ם הדבר מתרחש "אחרי שיבשלו תכלית בשולן". יש להעיר שדווקא לאחר הבשלת השקד הקרום מחובר אל הזרע באופן הדוק יותר.
ניתן להציע הסבר חלופי וייתכן שה"אוכל" בלשון הירושלמי (ופירוש הרמב"ם) הוא הזרע כולו כולל הקרום החום העוטף אותו ואילו ה"קליפה" היא הקליפה המעוצה שמסביבו (Endocarp). קליפה זו היא הנקראת "התחתונה שהיא סמוכה לאוכל" משום שהיא עטופה בקליפה הירוקה (Mesocarp) שהיא ה"עליונה". השלב הראשון הוא מ"שיעשו מגורה" ושלב זה ניכר בכך שהגלעין ממלא את כל חלל הפרי ונוצרת "מגורה" (תמונה 9). עד שלב זה הגלעין הוא נוזל צמיג ואיננו מופרד באופן ברור מהשכבה שמסביבו. ייתכן (אך לא הכרחי) ששלב זה נקבע על פי התעצות השוליים הפנימיים של השכבה הפנימית (תמונה 10). ההפרדה הברורה בין הגרעין לסביבתו מאפשרת לכנות את החלל הפנימי בשם "מגורה". שלב זה מציין את הגעתו של זרע השקד לשיא גודלו (אך לא הבשלתו).
ייתכן וזו גם כוונת הריבמ"ץ (מעשרות, שם): "האגוזים והשקידין משיעשו מגורה. פירוש משתיגמר המחיצה שבין אוכל לאוכל, כדגרסינן בחזית (ילקוט שמעוני, שיר השירים רמז תתקצב) מה האגוז יושב ד' מגורות כך ישראל היו חונין ד' דגלים וכו'". לגבי האגוזים הדבר מובן שהרי יש בתוכו מחיצות המפרידות בין מגורות האגוז אך מהי המחיצה "בין אוכל לאוכל" בשקד? בשלב זה השכבה הפנימית (Endocarp) ומעטפת הביניים הירוקה (Mesocarp) עדיין ראויות לאכילה ואם כן קיימת כאן מחיצה בינם לבין הזרע שאף הוא ראוי לאכילה. אם נניח שכך סובר גם הרמב"ם הרי שניתן ליישב את הקושי הראשון שהעלתי לעיל. בשלב זה מאוחים השכבה הפנימית ומעטפת הביניים זו לזו ויוצרים קליפה אחידה אחת (ואכילה) חיצונית לגרעין ולכן כתב: "משיעשו מגורה, משיבדל האוכל מהקליפה החיצונה וייעשה האוכל כאלו הוא במגורה וכו'".
השלב הבא הנקרא בפי חז"ל "משיעשו קליפה" עשוי להיות, אולי, התעצות השכבה הפנימית (Endocarp). בחתך בתמונה 10 ניתן לראות את תחילת התהליך כאשר עדיין רק השוליים הפנימיים של השכבה הפנימית מעוצים. בפירושו הראשון אומר הריבמ"ץ: "ר' יהודה אומר האגוזין והשקדין חיובן במעשר משיעשו קליפה. פירוש לאו החיצונה, דאם כן היינו תנא קמא, אלא קליפה החיצונה שעל האוכל, והיינו העץ וכו'". ניתן להניח ש"העץ" הוא הקליפה הפנימית המעוצה של השקד (בניגוד לפירושו של י. פליקס ברמב"ם הרואה במעטה הגרעין הדק והחום את ה"קליפה"(9)). כך סובר כנראה גם הר"ש: "שיעשו קליפה - אגוזים ושקדים כשנלקטין מן האילן יש להן ב' קליפות זו על גבי זו ואמרינן בירושלמי (שם) באי זו קליפה אמרו בקליפה תחתונה הסמוכה לאוכל". קרוב לוודאי ששתי הקליפות העוטפות, בעת הלקיטה, את האגוזים והשקדים הן הקליפה החיצונית הירוקה (Mesocarp) והקליפה הפנימית הקשה (Endocarp). באופן מפורש הדברים מופיעים במלאכת שלמה במעשרות (שם) בשם ה"ר יהוסף (10): "מפורש בירושלמי הקליפה התחתונה ופירושו פרט לקליפה הירוקה החיצונה ע"כ".
מאחר וההתעצות היא תהליך ממושך היה מקום לקבוע נקודת זמן קריטית וייתכן שהרמב"ם סבר שנקודה זו היא סוף התהליך המתבטא בהפרדות השכבה הפנימית הקשה ושכבת הביניים הרכה יחסית. בחתכים בתמונות 6, 9-10 ניתן לראות ששתי שכבות אלו עדיין מאוחות למרות שתהליך ההתעצות בעיצומו והשקד הגיע לשיא גודלו. ההפרדה ביניהן מתרחשת עם ההבשלה ובלשון הרמב"ם "לפי שאינה נבדלת אלא אחרי גמר בשולן".
![]() |
![]() |
|
תמונה 7. שקד שנותר על העץ מיבול השנה הקודמת – עטוף בקליפה החיצונית שהתייבשה צילם: גלעד פלאי | תמונה 8. צילם: גלעד פלאי |
![]() |
|
|
תמונה 9. שקד - חתך אורך | תמונה 10. השוליים הפנימיים המעוצים של הקליפה הפנימית |
תמונה 11. שקד לאחר הבשלה - בשלב זה נותרה רק השכבה הפנימית (Endocarp) והזרע העטוף במעטה הזרע (צבע חום)
מחלוקת התנאים לגבי עונת המעשרות חייבת לשקף את האופן בו אכן השקדים ראויים למאכל שאם לא כן מדוע יתחייבו במעשרות. ניתן להניח שעונות המעשר השונות מייצגות את אופני האכילה של השקדים ואין מדובר ב"מחלוקת במציאות" בין התנאים. ייתכן והמחלוקת נובעת מהערכה שונה של חשיבות האכילה בכל שלב או אולי אפילו "מר כי אתריה ומר כי אתריה". עלי להדגיש שאין בהצעתי ואפילו שמץ של משמעות "הלכה למעשה" אלא רק השערות "פורחות באוויר" מתוך כוונה לעורר מחשבה ודיון. לצורך זה אצטט את תאור צורות האכילה של השקדים בארץ כפי שנכתבו על ידי ט. אלברט.
שקד אוכלים בארצנו בכמה צורות:
1) ספרדי ירושלים אוכלים אותו בסביבות פסח על בוריו מומלח במלח גס ועליו רסיסי קרח (אפשר לראות זאת כל שנה במחנה יהודה).
2) בהבשלת חלב: השומר ירוק, ה"כתונת" (מעטה הזרע) עדיין לבנה, אך הגלעין (הזרע) ממלא את כל חללו (לפני כן הוא נוזלי – ג'ל). יש לגלעין טעם שקדי מרענן, לצורה זו יש שוק די גדול.
3) התימנים, בעיקר, אוכלים את השקד כשהשומר ירוק אך בצידו הפנימי כבר מורגשת עציותו. הכתונת כבר חומה אך הגלעין לא יבש לגמרי.
4) הצורה הקלסית – שקד יבש בו נעשה המסחר העיקרי.
ייתכן ושלב 1 (האופן שבו נאכל השקד על ידי ספרדי ירושלים) הוא שלב שעדיין פטור ממעשרות משום שהוא מוקדם מדי. עלינו להניח לצורך כך שבתקופת חז"ל השקדים נאכלו באופן זה רק באופן ארעי. שלב 2 הוא השלב של "משיעשו מגורה". בשלב זה הגרעין שהיה נוזלי, בשלבי ההתפתחות הראשונים, מתמצק בתוך החלל בו הוא נמצא ומופרד מדפנותיו. ייתכן וניתן לזהות את שלב זה בהופעת שכבה מעוצה דקה סביב הגרעין (תמונה 10). בלשון הרמב"ם: "משיעשו מגורה, משיבדל האוכל מהקליפה החיצונה וייעשה האוכל כאלו הוא במגורה, והוא האוצר". לחילופין ניתן להציע שכבר בשלב 1 קיימת בשקד "מגורה" ואם כן גם "ספרדי ירושלים" צריכים לעשר את שקדיהם. שלב 3 הוא "משיעשו קליפה" כלומר לאחר השלמת התעצות השכבה הפנימית (Endocarp) או אולי תחילתה. על פי הרמב"ם בשלב זה ניתן לראות הפרדה ברורה בין השכבה הפנימית המעוצה ושכבת הביניים הירוקה. רק על פי הירושלמי עונת המעשרות היא לאחר הבשלה מלאה המתאימה לצורה הקלאסית (שלב 4) של אכילת השקד. שלב אחרון זה הוא גם השלב שנפסק להלכה על ידי הרמב"ם (הלכות מעשר, פ"ב הלכה ה'): "אי זו היא עונת המעשרות, משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח הכל לפי מה שהוא הפרי ... השקדים המתוקים משתתפרש קליפתן החיצונה, המרים פטורין לעולם וכו'".
במאמר זה שוקעו הערותיו של טוביה אלברט, נוטע ותיק בקבוץ סעד.
(1) בתרגום עקילס של השקד והלוז נכתב amygdalon שהוא שם נרדף לשקד וכך גם בוולגטה amigdala. בתרגומים ארמיים נכתב לוז ושגדא. בפשיטתא לוז – לוזא. באכדית שקדו (shikdu) או שוקדו (shukdu), באתיופית שקד (shekd), בסורית שקדתא (shkedata) ובערבית לוז או לאוז. יוצא מן הכלל הוא תרגום השבעים שבו השקד מתורגם לאגוז.
(2) בגרסה אחת הוא תרגם את הלוז בערבית בשם "חור" כלומר צפצפה מכסיפה (Populus alba). באחרת נכתב "ויש שפירשו: מיני ארזים (אולי צ"ל "אגוזים") (על פי ז. עמר).
(3) הלבלוב הוא השלב בו מבצבצים העלים מניצניהם לאורך הענפים לאחר השלכת. בשנים בהם החורף חם, יכול הלבלוב להקדים את הפריחה ובשנים כאלו – הפריחה דלה.
(4) פירוש: מלך ממהר לעשות רע.
(5) ספר אחיקר נמצא בפפירוס ארמי משנת 500 לפנה"ס, ביב שבמצרים.
(6) י. פליקס, טבע וארץ בתנ"ך, עמ' 69-75.
(7) על תפקידו בחיי השקד ראה במאמר כאן.
(8) באופן זה פירש בעל "תפארת ישראל": "היא קליפה דקה שסמוכה על האוכל שאינו מתהווה על הפרי רק אחר גמר בשולה".
(9) ייתכן ודבריו מבוססים על גרסה שונה בדברי הרמב"ם שממנה אכן משתמע שמדובר בשכבה הדקה משום שרק היא דבוקה לזרע. "משיעשו קליפה – רצה לומר הקליפה הפנימית שהיא דבוקה לאוכל וכו'" (מהדורת הדפוס "ראם וילנא). גרסה זו תמוהה שהרי, כאמור, דווקא לקראת ההבשלה שכבה זו נצמדת לזרע ואילו הרמב"ם ממשיך "כי זו אינה מובדלת אלא אחר גמר בשולם וכו'". ניתן ליישב את הקושי אם נניח שכוונת הרמב"ם במונח "מובדלת" איננה להתהוות רווח והפרדות אלא ליצירת הבדל במרקם או בצבע. אכן התפתחות הקרום מושלמת רק לקראת ההבשלה (כפירוש בעל "תפארת ישראל" בהערה 8). בשלבי ההתפתחות הראשונים קשה להבדיל בינו ובין הזרע שבתוכו בגלל הדמיון במרקם ובצבע אך לקראת ההבשלה הוא מצטמק וצבעו הופך מלבן לחום.
(10) הרב יהוסף אשכנזי "התנא מצפת" בן המאה ה – 16.
י. פליקס, עצי פרי למיניהם. צמחי התנ"ך וחז"ל (143-149).
ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 118).
ע. לונדון, מדוע לא נכלל השקד בשבעת המינים? מוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011. ראה כאן.
ע. לונדון, 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת המשנה והתלמוד לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית'. חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן. פרק השקד. תשס"ט, לקריאה לחץ כאן.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.