טעימת השומעים מהקידוש
עירובין עט ע"ב
"המקדש, אם טעם מלא לוגמיו - יצא, ואם לאו - לא יצא".
מיהו אותו "המקדש"? – האם המברך בלבד? או גם כל השומע לצאת ידי חובתו, שנחשב כעונה וכמקדש בעצמו? או שכולם יחד נחשבים למקדש אחד וצריכים לשתות שיעור אחד בין כולם?
השולחן ערוך או"ח רעא, יד הביא בכך מחלוקת.
לשון הרמב"ם הלכות שבת כט, ז: "ושותה מלוא לוגמיו ומשקה לכל בני חבורה". בספר קרית מלך לרב חיים קנייבסקי ציין שם שכדברי הרמב"ם נמצא בתשובות הגאונים שערי תשובה סימן כא (בתשובות שלפני כן כתוב שהוא לרב האי): "צריכין כל היושבים לטעום מן היין או מן הפת שקידש עליו". קצת משמע שכשם שחייב המקדש כך צריכים גם הם, לכן כשם שטעימתו פירשו בגמרא שהוא מלא לוגמיו כך גם פירוש טעימתם. ובאותה תשובה בסופה הובא: "דאמר מר המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא".
גם הסברה נותנת שכל ההבדל בין המברך לשומע הוא באופן הברכה, אם בפיו או כעונה, אבל לעניין השתייה – מאי שנא? ואם המברך עצמו צריך לטעום, וטעימה זו היא מלוא לוגמיו, מה הטעם לפטור את היוצא בשמיעה?
והמגיד משנה שם כתב: "ומדברי הגאונים ז"ל נראה שאין כל בני החבורה צריכין מלא לוגמם", כדבריו נמצא בתשובות רב נטרונאי גאון ברודי או"ח סימן עו; מוסאפיה סימן נב; עמנואל סימן קפה: "וזה שטועם כל הצבור כולו, לא שחובה היא לטעום אלא שחובה לשמוע קדוש בלבד, וכיון ששמע קדוש יצא ידי חובתו ואין צריך לטעום. וזה שמקדש ומטעים לצבור, משום רפואה מקדש ונותן להם". וכך הוא בסדר רב עמרם גאון. אלא שלדעה זו אין חובה על הנוכחים לטעום נוסף על המברך. לכן מבואר שהמגיד משנה רק הביא את דעתם, ולא הביא מהם ראייה לשיעור השתייה לדעת סוברים שחייבים כולם לטעום.
גם התוספות במסכת פסחים דף צט ע"ב ד"ה לא יפחתו עסק בשאלה זו, והסיק "ונראה להחמיר ולהצריך ארבע כוסות לכל אחד". ולפני כן כתב: "מאי שנא ארבע כוסות מקידוש דכל השנה".
