מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
י"א מקורות דעשיית סוכה הוי מצוה ממש
פסחים ז ע"ב
העושה סוכה לעצמו אומר שהחיינו וכו'.
והנה יל"ע אם "עשיית סוכה" הוי ממש מצוה או רק "הכשר מצוה". והרבה נפק"מ בזה. חדא לענין הא דמצות צריכות "כוונה", דנר' דשייך ג"כ במצוה ממש ולא בהכש"מ. וכן נפק"מ לענין "זריזים" מקדימים למצות דנר' דשייך ג"כ דוקא במצוה ולא בהכש"מ. ועוד הרבה נפק"מ בזה.
ונר' דאיכא משמעות מיא' דוכתי בחז"ל דהוי ממש מצוה. א', ב', ג', מהגמ' הכא וכ"ה בסוכה (מו.) ובמנחות (מב.) דהוי ממש מצוה, דכ' דה"עושה" סוכה מברך "שהחיינו" ולכאו' לא תיקנו שהחיינו על הכש"מ אלא על מצוה ממש, ועש"ע במנחות שכ' דמה שלא מברכים על עשיית סוכה משום דאפשר לעשותו אף ע"י עכו"ם וכן מדאין עשייתו גמר המצוה יעו"ש ואי הוי רק הכש"מ מה צריך להני טעמא הא תיפ"ל שחז"ל לא תיקנו לברך על הכש"מ. [וע"ש במנחות שם ובסוכה שם בתוס' דהביאו לירושלמי בפ"ט דברכות דאכן מברכים על עשייתו, אך יעוי' ביפ"ע בפסחים שם דגרס בירו' דמברכים רק שהחיינו ולא על עשייתו ע"ש].
גמ' ד', ה', בכתובות (פו.) דכ' אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו, וכ"ה בחולין (קלב:), ובדכ' "עשה" סוכה ולא כ' "שב" בסוכה ואינו "יושב" משמע שאף עשייתו הוי מצוה ממש, גמ' ו', ז', בנדרים פ"ב (טז.) במ' כיצד אמר קונם סוכה שאני "עושה" לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות, וכעי"ז בשבועות ספ"ג (כט.) במ' ע"ש ומדכ' ל' עשייה ולא ישיבה משמע ג"כ שאף עשייתו מצוה הוי. גמ' ח', ט', בירושלמי בפאה פ"א (ג:) [והובא בר"ש שם במ"א] וכ"ה בפסיקתא רבתי דרב כהנא (פרשה כו' פיסקא עשר תעשר ס"ב) דכ' כבד את ה' מהונך ממה את מכבדו ממה שיחננך מפריש לקט שכחה פיאה מפריש תרומה ומעש"ר ומע"ש ומעשר עני וחלה ועושה סוכה ולולב ושופר ותפילין וציצית ומאכיל את העניים ואת הרעבים וכו' אם יש לך אתה חייב בכולן ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן וכו' עכ"ל הירושלמי ע"ש, ומדכללינהו לעשיית סוכה בין הני דברים דהוי מצות ממש משמע שג"כ דמי להם והעשייה ג"כ הוי מצוה ולא הכש"מ.
גמ' י', בירושלמי בשבת פ"א ה"ב (ז.) דכ' ולא מודי רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב [דס"ל שם שאם עוסק בתורה אפי' לק"ש לא צריך להפסיק], ולית ליה לרשב"י הלמד לעשות ולא הלמד שלא לעשות נוח לו אילו לא נברא וכו' ע"ש, ומשמע דכיון שעשייתו הוי מצוה ע"כ דצריך להפסיק מת"ת לעשות סוכה ולולב. יא', בויק"ר [פרשה כז' אות ב'] והובא בילקו"ש (פמ"א) [אות תתקכ"ז] עה"פ מי הקדימני ואשלם דכ' אמר הקב"ה עלי לשלם גמולו וליתן לו שכרו וכו' ע"ש מי מל לבנו עד שלא נתתי לו בן,[ובויק"ר שם גרס מי מלל לשמי עד וכו'] מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית, מי עשה מעקה עד שלא נתתי לו גג, מי עשה סוכה עד שלא נתתי לו מקום וכו' ע"ש [והיינו שאינו גדולה כ"כ בקיום המצות האלו דהא כל מה שיש לך בן ובית וכו' אינו אלא מהקב"ה וא"כ פ' שתעשה בזה רצונו דהקב"ה למול וכו' וכדפי' המהרז"ו שם] ובדנמנה עם שאר הני מצות משמע דמצוה הוי וכנ"ל, ודו"ק.
וה"נ אי' ברש"י במכות (ח.) ד"ה השתא נמי, כי לא מצא חטובה אין החטבה מצוה אלא עשיית הסוכה עכ"ל, הרי דס"ל שעשייתו הוי מצוה. וכן יעו"ש בער"ל שם דדייק כן, וכתב דהא דפשיטא ליה לרש"י כן דאינו רק הכש"מ, דמדמברכים על עשייתו שהחיינו ע"כ דהוי מצוה, וכן דיש מ"ד בירושלמי בברכות דמברכים אף לעשות סוכה דע"כ דהוי מצוה, ועוד כ' דהא דאכן הוי מצוה ה"ט מדכ' חג הסוכות תעשה לך דהיינו העשייה ולא הישיבה שהרי בסוכה (כז:) דרשי' מזה למר עשה סוכה הראויה לשבעה ולמר עשה סוכה בחג וכו' עכ"ד הער"ל ע"ש, והיינו דחזי' שהפסוק איירי על עשייתו ממש ולא על הישיבה. וכ"כ ה"אבני נזר" בשו"ת או"ח ח"ב [תשובה תנט' אות טז'], והנצי"ב בשאילתות (סי' קסט') דעשייתו הוי ממש "מצוה" וכדכ' חג הסוכות תעשה לך, יעו"ש.
אולם נר' דאין הכל מוכח דהוי ממש מצוה, וביותר ממה שכ' דמברכים שהחיינו ע"ז, דהנה יעוי' במנחות שם בע"ב בתד"ה ואילו שכ' דהירושלמי בפ' הרואה מצריך לברך אעשיית ציצית סוכה ותפילין וכו', וחולק על הש"ס שלנו. ובתוספתא דברכות (פ"ו) תני העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו, ובפרק הרואה נמי אמר דאכלים חדשים מברך שהחיינו וכו' עכ"ל תוס', ויל"ע מה ענין כלים חדשים שמברך ע"ז להכא, וע"כ דס"ל דלתוספתא והירושלמי דמברכים שהחיינו על עשייתם וכן לבבלי על עשיית סוכה ס"ל דהוי מדין כלים חדשים דכמו שבכ"ח מברך ע"ז מדשמח שכעת יש לו את זה ה"נ כשעושה ציצית וסוכה ותפילין יברך שהחיינו דאכתי שמח שכעת יש לו סוכה וכו', וא"כ לפי"ז לא מוכח דהוי מצוה, דשפיר אפ"ל דהוי רק הכשר מצוה ומ"מ מברך ע"ז מדין כל"ח ודו"ק, וה"נ אשכחן כן בסוכה פ"ד שם בתוס' רבינו פרץ שכ' להדיא דהא דמברכים על עשיית סוכה שהחיינו ה"ט מדין כל"ח יעו"ש. וא"כ לא מוכח כלל מזה דהוי "מצוה". וכן יעוי' בבי' הגר"א באו"ח (סי' כ"ב סק"א) שדייק כן בתוס' במנחות שם דס"ל דהשהחיינו שם הוי מדין כל"ח יעו"ש. וא"כ צ"ע בער"ל שהוכיח מברכת "שהחיינו" דהוי "מצוה" ממש, הא מדין כל"ח נגעו בה, וא"כ אינו ענין להכא, דאפי' אם אינו מצוה שייך לברכו דאכתי שמח ב"כלי החדש" הנקרא "סוכה" שבנה לעצמו, ודו"ק.
ועוד צ"ע, דהנה יעוי' במרדכי בסוכה שם [והובא במג"א ובמ"ב בסי' תרמ"א] שכ' בזה"ל, העושה סוכה לעצמו אומר זמן, אין לתמוה מ"ש דלא מברכין זמן אעשיית נר חנוכה דהא מזמן לזמן אתי, וי"ל דמשעת עשייתו לא מינכר שעושה אותם לשם מצוה דשמא ידליקם לצורכו ולהכי לא מברך, אבל סוכה מינכר דלשם מצוה קא עביד, ואם ישאל השואל בכתיבת מגילה ובעשיית שופר ותפילין וציצית אמאי לא מברכינן זמן דמינכר שפיר דלשם מצוה קעביד, וי"ל דבר שעושין אותה לכמה שנים לא שייך ביה זמן דהא כמה פעמים בא אותו זמן ואינו מברך שהחיינו היכא דאין עושה חדש וכו' עכ"ל ע"ש, [וכה"ג כתב במהר"ח או"ז (תשובה קצה') ע"ש]. והנה הכנת נר חנוכה ועשיית שופר ודאי דאינו מצוה אלא הכשר מצוה, דדוקא בעשיית סוכה דכ' חג הסוכות "תעשה" לך י"ל דהוי מצוה אך בעלמא נר' פשוט דהוי רק הכש"מ, ואעפ"כ הוצרך המרדכי לטעם שלא ניכר ודהוי פעם בכמה שנים ולא נסתפק לומר דהוי רק הכש"מ ולכן לא תיקנו חז"ל לברך ע"ז, וע"כ דתיקנו לברך שהחיינו אף על הכש"מ, אכן יעוי' ברמב"ם בפי"א דברכות ה"ח שכ' דעשיית שופר ותפילין וציצית הוי "מצוה" יעו"ש, מ"מ עשיית נ"ח ודאי דאינו מצוה וא"כ מזה מוכח דס"ל למרדכי דאף על הכש"מ מברכים שהחיינו.
וע"כ דליכא ראיה כלל מדתיקנו חז"ל לברך שהחיינו על "עשיית סוכה" דהוי מצוה, אב"א דתיקנו לברכו אף על הכש"מ, ואב"א דהוי מדין כלים חדשים, וכש"נ בס"ד. והער"ל צע"ג.
