מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם אדם בהול על ממונו גם באיסור דאורייתא
פסחים יא ע"א
והתניא בכור שאחזו דם אפי' הוא מת אין מקיזין לו דם דברי ר' יהודה, וחכ"א יקיז ובלבד שלא יטיל בו מום, ואמרי' מ"ט דרבנן מתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה כלל להקיז דם ואף במקום שלא יטיל מום אתי למעבד הקזה בכל מקום ולא יזהר בין מקום מום לשלא במקום מום יעו"ש וברש"י, וחזינן להדיא דאף בהפסד ממון בעלמא אדם בהול וכו' ויבוא עי"ז לאיסורים.
והנה יעוי' בשבת (מד.) בתוד"ה מתוך שאדם בהול וכו' שכ' וז"ל, ואע"ג דגבי ממון אמרי' איפכא וכו', היינו משום שאין מצטער על ממונו כמו על מתו ואי לא שרית ליה מתוך שיהא טרוד להציל "ישכח" שהיום שבת ויבוא לכבות בשוגג אבל על מתו מצטער ביותר ואי לא שרית ליה אתי לכבויי במזיד, עכ"ל. וכ"כ הרמב"ן, והר"ן בחידושים, והריטב"א יעו"ש. וכן יעוי' ברש"י בשבת (קיז:) בד"ה ואי שרית וכו' שכ' עד"ז ע"ש. והיינו דמחמת שאדם "בהול" על ממונו חשיד לבוא עי"ז רק לידי איסור בשוגג ולא לידי איסור במזיד מה"ת, ורק על "מתו" שלא ישרף הוא דחשוד אף על איסור במזיד, ודו"ק. אולם צ"ע מהגמ' הכא דמבואר להדיא דמתוך שאדם "בהול" על ממונו יכול לבוא לעבור על איסורים במזיד לדעת רבנן ולא רק בשוגג, וא"כ מהו שכ' תוס' והר"ן ודעימיה דמתוך זה יכול לבוא רק לאיסורים "בשוגג" ולא "במזיד", וצ"ע.
והנה יעוי' במרדכי בשבת פ"ד בהגהות [באות תנח'] דהביא דשאל ר"ב דאחר דשבות שאומר הישראל לנכרי בשבת לעשות איזה מלאכה הוי קל מה ראו לאסור לומר לנכרי כבה במקום פסידא והא כמה איסורים דרבנן אפילו דאית בהו מעשה התירו במקום פסידא כדאמרינן בכתובות וכו', ועוד תניא בבכורות (לג.) ופסחים פ"ק (יא.) בכור שאחזו דם חכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ומסקי' דאם לא שרית ליה וכו' עכ"ל, ותירץ המרדכי די"ל דכ"ז אינו דומה לאומר כבה, דכולהו דשרינן במקום פסידא היינו טעמא דאי לא שרית ליה איסור זוטא יבוא לעשות איסור רבה וכו' אבל לענין כיבוי הסברא הפוכה, ואדרבה יש לנו לומר אי שרית ליה אתי לכבויי הוא בעצמו שהאש דרכה להבהיל לכל בעלי הממון כשהוא מתקרב כדאמרי' בכל כתבי (קיז:) מכדי בהתירא קמציל נציל טפי ומסקינן אי שרית ליה אתי לכבויי עכ"ד יעו"ש.
אולם צ"ע, דהא אם גבי בכור שאחזו דם אמרי' דאי לא שרית ליה כלל להקיז דם דאתי למעבד הקזה בכל מקום ובאיסור והיינו שיעשהו במזיד, א"כ כ"ש בשריפה דאמרי' שבהול כ"כ ע"ז וישכח ששבת ויכבה דיש לחוש שאם לא נתיר לו "יותר" מג"ס שיכבה במזיד, דלפי"ד המרדכי הו"ל להתירו להציל יותר מג"ס ואע"פ שיש חשש שישכח ויכבה בשוגג דהא אם לא נתיר לו יבוא לכבות במזיד מתוך שלא יכול להציל יותר, וצ"ע.
ושו"ר בביה"ל (בסי' שלב') שהאריך טובא בכל הענין דאדם בהול על ממונו [ועיקר הדברים הם מבנו דמרן הח"ח כמוהר"ר אברהם זצ"ל כש"כ בסופו], ויעו"ש שהביא למרדכי בפ"ה שם ואח"כ הביא לתוס' בפ"ד שם ולרמב"ן והר"ן והריטב"א והרשב"א שם [וכעת לא מצאתי ברשב"א שם בזה] דדוקא על מתו בהול ולא על ממונו, וכ' ע"ז בזה"ל, אמנם באמת תמוה מאד על כל הראשונים, דאיך נעלם מהם סוגיא דפסחים דלרבנן אף בממון אמרי' מתוך שהוא בהול על ממונו אי וכו', אולם אח"כ כתב דהאמת יורה דרכו דהעיקר הוא כהמרדכי והשו"ע (שם) ואין לחלק בין איסור שבת לשאר איסרים דמה לי סקילה ומה לי איסור לאו, אך בדאמרי' בפט"ז דאין מצילין יותר מג"ס דאי שרית ליה וכו' היינו דלא התירו חז"ל לעבור על דבריהם מחמת שבהול על ממונו אלא היכא דעי"ז אין מצוי שיבוא לידי איסור דאורייתא וכגון בבכור דע"י שיקיז שלא במקום מום תו לא יקיז במקום מום, וכן בכיס דאם יתנהו לנכרי תו לא יעבירו ד"א ברה"ר ומשא"כ אם נתיר לו להציל יותר מג"ס עדיין יש חשש שיבוא לידי איסור דאורייתא לכבות חפצים שאינו יכול להציל אותם בלא כיבוי וע"כ לא שרו רבנן להציל כלל אף דברים שיכול להציל בלי כיבוי [חוץ מג"ס], והא דלא שרו רבנן לומר לעכו"ם לכבות כדשרו ליה רבנן לומר לעכו"ם ליטול כיסו ברה"ר היינו טעמא דגבי דליקה חששו חכמים ביותר משום דצריך לזה אנשים הרבה לכבות וחששו שאם נתיר לומר לעכו"ם לכבות יבוא להראות לעכו"ם איך לכבות ומתוך זה יבוא גם הוא לכבות וכו' עכת"ד יעו"ש.
ובזה נתיישב שפיר המרדכי שכ' דבכיבוי "הסברא הפוכה" דאי שרית ליה לומר לעכו"ם כבה אתי לכבויי הוא בעצמו שהאש דרכה להבהיל לכל בעלי הממון כשהוא מתקרב וכו', והבי' כש"כ הביה"ל דמתוך שנתיר לו זה יבוא להראותו וכו' וע"כ לא התירו בזה כלל ואע"פ שבהול ע"ז, דלא התירו אלא במקום שלא יבוא מתוך זה לאיסור, ואתי שפיר בס"ד. וע"ע מש"כ בקונטרס דינא לנפשיה עמ"ס ב"ק, ותמצא נחת.
