מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
מהו שיעור "דלהחיותו" בגר תושב
פסחים כא ע"ב
כיון דגר אתה מצווה להחיותו וכו'.
והנה יל"ע מהו השיעור דצריך להחיות גר תושב, אי הוי רק להצילו ממיתה וכגון שלא יבוא ל"חרפת רעב" וכן אם נפל לבור דצריך להעלותו וכיו"ב, או דאף צריך לפרנסו ולהאכילו אף שלא ב"כדי חייו". ובפשטות נר' דהיינו רק להצילו ממיתה. וה"נ משמע דס"ל לרמב"ן, דיעוי' בסהמ"צ לרמב"ם בסופו, במצות ששכח אותם הרמב"ם ממצ"ע כפי דעת הרמב"ן [במצוה טז'] שכ' הרמב"ן בזה"ל, שנצטוינו להחיות גר ותושב להצילו מרעתו, שאם היה נטבע בנהר או נפל עליו הגל שנטרח בכל כוחינו בהצלתו ואם היה חולה נתעסק ברפואתו, וכ"ש מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחוייבים לו בכל אלה והוא בהם פיקוח נפש שדוחה שבת וכו', ומאמרם בתלמוד גר אתה מצווה עליו להחיותו וכו', עכ"ל יעו"ש. ומשמע א"כ דדוקא במקום פיקו"נ הוא דצריך "להצילו ולהחיותו" אך לא דצריך בעלמא "לפרנסו" כשאינו כדי להצילו מרעב, ודו"ק.
אולם יעוי' בשו"ת "אבני נזר" ביור"ד (סימן שמב' סק"ז) שכ' בזה"ל, ואף דג"ת מצוה להחיותו משמע אפילו לפרנסו, שהרי מחויב ליתן לו הנבילה, עתוס' בע"ז (כ.) ד"ה ר"מ וכו', עכ"ל יעו"ש. והיינו דמדאמרה תורה שיש ליתן הנבילה לג"ת בחינם ולא בשכר, ע"כ דצריך אף לפרנסו ולא רק להצילו ממיתה. וכן יעוי' בחינוך (במצוה תכו') באיסור דלא לחון על עובדי ע"ז שכ' בזה"ל, מדיני המצוה מה שאחז"ל כשאין נותנין להם מתנות חנם דדוקא למי שעובד ע"ז, אבל לא למי שאינו עובד ע"ז וכו' כגון גר תושב, דמכיון שקיבל עליו ז' מצוות מפרנסין אותו ונותנין לו מתנת חנם וכו', עכ"ל יעו"ש. ומבואר לכאו' כהאנ"ז. אולם אינו מוכרח, די"ל דכוונתו רק שבג"ת ליכא לאיסור דלא תיחנם ומדאורייתא מותר לפרנסם ולא רק מפני דרכי שלום, אך לא דהוי חיוב לפרנסם ושנכלל כ"ז בוחי אחיך עמך. ובאמת דכן משמע מדכ' אח"כ דנותנין לו מתנת חינם, דודאי ליכא חיוב ליתן להם "מתנת חנם" רק שרשאי ליתן להם זה, וא"כ ה"נ י"ל בדכ' דמפרנסים אותו דהוי רק רשות, וא"כ ליכא הכרח כלל דס"ל כהאנ"ז, ודו"ק.
ויעוי' ב"תומים" (בריש סימן צה') שתמה על השו"ע שם שכ' דאלו דברים שאין נשבעין עליהם מה"ת קרקעות אפי' של חו"ל וכו' וכן נכסי כותים, וצ"ע הא הפקעת הלואתו מותרת וא"כ מה טיבו של שבועה וכו', וע"כ כתב בזה"ל, לכן נראה דאתא למיעוטי גר תושב דהפקעת הלואתו אסור דהא מצווה אתה להחיותו, ומכ"ש שאין להפקיע שלו וכו', עכ"ל יעו"ש. ונר' דע"כ דס"ל כהאנ"ז דאף צריך לפרנסו ולא רק להצילו ממיתה ומרעב. ודוחק לומר דס"ל שיש לחוש שאם מותר להפקיע הלואתו דיבוא למצב של "חרפת רעב", שכן אין מצוי כלל שיבוא עי"ז לזה, דמן הסתם יעמוד הג"ת על שלו וידרוש את כספו בחזרה מהישראל ולא יניחנו עד שישיב לו הכל, וכדרכם של בנ"א שאין מוותרים על "ממונם" כלל, וכש"כ הרא"ש ברפ"ק דב"מ (ב.) דהיינו טעמא דאמרי' כל דאלים גבר, דמי שהדין עמו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו יותר ממה שמוסר האחר נפשו לגזול, עכ"ד יעו"ש. וא"כ ה"נ הכא דאפי' אם היה מותר לישראל להפקיע הלואתו דג"ת מ"מ לא שכיח כלל שיבוא עי"ז לחרפת רעב וכיו"ב, וא"כ ע"כ דס"ל להגר"י אייבשיץ כהאנ"ז, ודו"ק.
וה"נ מדוייק בראב"ד דס"ל כנ"ל, דיעו"ש בפי"ד דאיסו"ב ה"ח שכ' דכשאין היובל נוהג אין אנו מצווים "להחיות" ג"ת, וקרוב הדבר להיות מן הטעם כי בזמן היובל היו שומטים והיה יכול להתפרנס שלא בטורח ציבור ועכשיו אינו יכול וכו', עכ"ל יעו"ש. ומבואר א"כ דס"ל דהחיוב "דלהחיותו" היינו לפרנס אותו ולא רק להצילו ממיתה וחרפת רעב. וכן יעוי' ברמב"ם ברפ"ז דמתנו"ע ה"א שכ' בזה"ל, מצ"ע ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני. ואם היתה יד הנותן משגת שנא' פתוח תפתח את ידך לו ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ונאמר וחי אחיך עמך, עכ"ל יעו"ש. ומדכלל החיוב ליתן צדקה לג"ת עם החיוב ליתן לאחינו בנ"י, משמע דאף לג"ת צריך ליתן אף שלא במקום "רעב" כדי לפרנסו ולדאוג שלא יחיה "בצימצום" ולא רק כדי להצילו ממיתה ורעב, וכדס"ל לאנ"ז ולתומים.
אולם יעו"ש ב"דרך אמונה" בביהה"ל שכ' בזה"ל, הנה אף שכלל כ"ז בכלל צדקה, לכאו' יש חילוק דבג"ת שאין בו אלא וחי אחיך עמך אין מצוה ליתן לו די מחסורו ואפי' סוס לרכוב עליו ורק כדי חייו בצמצום שלא ימות ולא יותר, כי וחי אחיך מיירי בכדי חייו כדמשמע בב"מ (סב.), וכן הראוני בחידושי הגרי"ז עה"ת בפ' ראה וכו', עכ"ל הגר"ח שליט"א.
אולם אישתמיטתיה לדברי הגאונים האנ"ז והתומים והראב"ד ז"ל דס"ל להדיא דצריך "לפרנסם" ולא רק "כדי חייו", וכדהוכיחו מדצריך ליתן הנבילה לג"ת "בחינם", וא"כ שפיר י"ל דה"נ ס"ל לרמב"ם, וכמדוייק באמת מכל דבריו דהשווה חיוב הצדקה לג"ת לצדקת הישראל, ודו"ק, וברור. וצע"ג בדרך אמונה.
