סעודה של חסד וגבורה / הרב דוב ברקוביץ

פסחים צט ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

בשיחה ספונטאנית המתפרסמת כאן לראשונה, מתאר הרב סולובייצ'יק את סדר ליל פסח כאב הטיפוס של המשמעות היהודית של סעודת חבורה, המחלצת את האכילה מסתמיותה

בחדשים האחרונים לומדי הדף היומי התכוננו לחג הפסח דרך לימוד מסכת פסחים, אלא שסידור לוח "הדף" השנה השאיר דווקא את פרק "ערבי פסחים" - המברר את הלכות ליל הסדר עצמו - לשבועות שלאחר החג. אנצל את "חוסר ההתאמה" להביא לפניכם שיחה ששמעתי מהרב יוסף דוב סולובייצ'יק ז"ל על הרקע המושגי והקיומי של הלכות אלו. השיחה מרחיבה ומעמיקה את מושגי היסוד של הסעודה התנאית ושל חבורת המנויים על קרבן הפסח הטמונים בהלכות ליל הסדר.

כמה הערות מבוא לשיחה. שולחן-הסעודה של היהודי, וציון זמני-קודש באמצעות סעודה, הוא חלק מהיצירה החיונית ביותר של "תרבות הנבואה", ויסודה כבר בפרשיות התורה ובסיפורי הנביאים. העיצוב ההלכתי של הסעודה בידי התנאים מימש בפרטי תבניות מעשיות את הגלום בסעודה המקראית - השאיפה להתחברות אנושית והקדשת החומר כעבודת ה'. ליל הסדר הנו התגלמות - בדברי הרב סולובייצ'יק, "האב-טיפוס" - של "סעודת התנאים". במובן זה חייבים ללמוד את פרק ערבי פסחים בזיקה לפרקים ו - ח במסכת ברכות, העוסקות בברכת המזון ובברכות הנהנין. במשנה שם קיימת הבחנה חשובה וברורה בין הברכות שלפני האוכל לבין הברכות שלאחריו: הברכות הבאות לפני הנאת האכילה, "ברכות הנהנין", מנוסחות בשפת בריאת העולם - "בורא פרי העץ", "בורא פרי האדמה", "שהכול נהיה בדברו" – באופן המעצב בתודעת המברך את ראיית הפרי כביטוי לחיות שבכל נברא היונקת ישירות מהבורא. לעומת זאת הסעודה מתרחשת בזירת תרבות אנוש, בחבורה, בשילוב מאכל במאכל עד כדי מארג של מזון, וביצירת זיקה בין אדם לאדם, שבסופו של דבר עשוי לכונן קהילה קדושה.
 

סעודה הפונה לירושלים

מעניין הוא שהברכות שלאחר האכילה הן ארוכות הרבה יותר, והמבנה שלהן ותוכנן מגלים שהן למעשה תפילות לכל דבר. ברכת המזון אינה מסתפקת בהודאה על החיים הבאים עם האוכל, על הפרנסה ועל "הארץ הטובה"; היא ממשיכה אל הודאה על התורה, ומעצימה את מימד התפילה בשורה של בקשות: על העם, על ירושלים, על בית המקדש ועל המשיח - כאילו אין אנו אלא באמצע תפילת שמונה עשרה. העולה מכאן הוא כי הסעודה, ובמיוחד הסעודה בצוותא המביאה לידי חובת ברכת הזימון, יוצרת מקום תפילה. זאת ועוד, הסעודה, עבור התנאים, כמו בית הכנסת, ואולי אף יותר ממנו, היתה חלל שהשראת השכינה בה היתה אפשרות חיה - אפשרות שנוצרה מתוך ההתקשרות וההתאחדות המיוחדת שבין בני אדם בגינה של כוחה המאחד של הסעודה. על כן מוצאים אנו רשימה של מחלוקות בין בית שמאי ובית הלל אודות היחס בין חלל החולין שבמושבים עליהם מצטופפת חבורת האוכלים סביב השולחן לבין חלל הקודש שהינו השולחן עצמו. בשימוש בהלכות טומאה וטהרה, מחמירים כצפוי בית שמאי בכדי להדגיש את ההבדלה בין קודש לחול, ומקילים בית הלל בכדי להדגיש את יסוד מיזוגם בחיי האדם.

הביטוי המובהק ביותר למגמה זו ניתן במשנה בברכות (ז, ג) בה נאמר לשיטת רבי יוסי הגלילי שאם אוכלים יחד עשרת אלפים יהודים, או יותר, אזי בברכת הזימון יש לומר, "ברוך ה' א-לוהינו א-להי ישראל א-להי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו". והנה מוזכרת בפה מלא הופעת השכינה בקודש הקדשים, על הכפורת שעל ארון העדות, ביטוי שלא מוזכר, ואף לא שייך להזכירו, ב"מקדש מעט", בבית הכנסת.

נדמה ששיחת הרב סולובייצ'יק אודות הלכות ליל הסדר התבססה על סוגיות אלו. זכור לי, על אף שיתכן שאני טועה בכך, ששיחה זו נאמרה בתנאים מיוחדים. מנהגו של הרב סולובייצ'יק, שמעונו הקבוע היה בבוסטון, היה לטוס לנו-יורק בהתחלת כל שבוע, לשהות בה שלושה ימים בהם העביר בכל יום את השיעור הגבוה בתלמוד בישיבה אוניברסיטה, ולחזור לקראת סוף השבוע לביתו. אירע מקרה לקראת חג הפסח שבגין תנאי מזג אוויר קשים לא יכול היה לטוס חזרה לבוסטון. הרב התעכב איפוא, וכתוצאה מכך ביקש להעביר שיעור מיוחד ב"ענינא דיומא" למתי מספר הבחורים שעוד לא יצאו לדרך לקראת החג ונשארו עדיין בפנימייה. השמועה התפשטה בין הבחורים, והתאספה קבוצה קטנה אחוזת ציפייה להזדמנות המיוחדת להקשיב ל"רב", שלא במסגרת מתוכננת, בדיבור "ספונטאני" על חג הפסח הממשמש ובא. הדברים נאמרו באנגלית והתרגום הינו שלי; במידה שהרגשתי שהאנגלית העשירה, ואף המרהיבה, של הרב סולוביצ'יק לא מובן דיו בתרגום ציינתי את המילה באנגלית בסוגריים. והרי הדברים לפניכם.
 

חיות אוכלות לבד

ההלכה המעצבת את ליל הסדר עושה האנשה של מעשה האכילה. כמו כל הפעולות הגופניות של האדם, פעולות המשותפות לכל הנבראים האורגאניים, יש צורך בעיצובם ההלכתי their "hallachatization")) בכדי להפוך אותן לפעולות המתאימות לאדם הנברא "בצלם". בהקשר זה יש להבין שהסעודה איננה רק משימה מכאנית, אלא היא מוסד הלכתי, וסדר פסח הוא האב-טיפוס של מוסד זה. במבט ראשון (prima facie) אספקת מזון לגוף איננה פעולה בעלת אופי אנושי, ואי אפשר בקלות להפוך אותה לכך. הפילוסופים במסורת של הסטואה וה"ציניקנים" (מסורות שלעגו לתענוגות) ראו את האכילה כמעשה בזוי ומשפיל השייך לחיות ולא לאדם, ורבים מהם לא אכלו בפרהסיה. הבעייתיות של האכילה היא בכך שהיא מהווה ביטוי לאינסטינקטים, פעולה מכאנית אשר בעצם הגדרתה בתור שכזו היא שייכת גם לחיות ולצמחים, ולא לאדם שביסוד אישיותו החופש הקיומי שלו.

ההלכה, אף שקיבלה, כמובן, כעובדה אוניברסאלית את הפן הכפייתי של הפעולה, מצאה פתרון לבעייתיות של האכילה. על אף שכל דבר חי חייב "לאכול", לא כולם חייבים לאכול באותו אופן. כדי לשנות את הפעולה המבוססת על האינסטינקט לפעולה אנושית ביקשה ההלכה לשחרר אותה מהיסוד "החייתי" שבה, היינו מהמימד הכפייתי שביסוד צורך האכילה, וזאת על ידי הפיכתה למעשה של חופש קיומי. הכיצד?

חיות אוכלות לבד. גם כאשר הן אוכלות בקבוצה הן עושות זאת רק לשם ריבוי השלל, אבל מעשה האכילה עצמו הינו של בודד היודע את עצמו, את צרכיו, את לועו ואת כרסו. זאת ועוד, חיות אינן מסוגלות לסגת מהצורך הבסיסי למזון, השולט בהן, ואף לא לוותר על אוכל שהשיגו. העולם המערבי הכיר בכך וביסס את תיקון מעשה האכילה "החייתי" הבודד על ידי יצירת חברות סביב השולחן, זאת על רקע התובנה היוונית הידועה, "האדם הנו יצור חברתי". אך זוהי תובנה שטחית בכל הקשור לבעייתיות האכילה בכל הקשור לנפש האדם. כל יצירת רעות בין אנשים, גם באוכל, הנה בוודאי מטרה משובחת. אבל השאיפה לרעות בסעודה בתרבות המערב הביאה לא יותר מעיצוב המוסד של ה"נימוס הנכון" במטרה לאפשר קשר "מתורבת" בין האוכלים. ה"נימוס הנכון" אולי הצליח לזקק ולעדן את החייתי שעל יד השולחן, אך לא לתקן אותו מיסודו. תפיסה זו התבססה על היותה של תרבות המערב "קהילה אסתטית", כלומר, תרבות המושתתת על התובנה האפלטונית שה"יופי הוא טוב" מעצם טבעו המוסרי, והוא גורם ל"קתרזיס", כלומר, להיטהרות הרוע באדם.

לעומת התפיסה המערבית, המסורת היהודית רואה את היופי כגורם "אורגיאסטי" יצרי, המהפנט את האדם. על רקע זה היופי נתפס כגורם מסמם וממכר, המרוקן את האדם מיסוד החופש הראשוני שבו, ועל כן מהיכולת לפעול בהקשר של גאולת אישיותו וחייו. מוסד הנימוס אולי מעדן באופן חיצוני, אך בהיותו פעולה מוחצנת, הוא עלול גם להעצים את העוצמות החייתיות הנחשפות באכילה. זאת גם מתוך האשליה שנוצרה שעוצמות אלו אכן עברו היטהרות כלשהי, וגם בגלל שהאסתטי עצמו זקוק לגאולה, היות והיופי הוא בלתי אישיimpersonal) ) והוא מעמיק את התהום הקיומי הבין-אנושי.

לעומת תרבות המערב שביקשה לעדן את הסעודה במסגרת של "הנימוס הנכון", ההלכה התבססה על האיזון בין שני מושגי יסוד בקבלה, חסד וגבורה, איזון המהווה בסיס למעשה הבריאה עצמם. אפשר להסביר את "החסד" כהתפשטות, כאותו נהר בראשיתי בימים של הפשרת השלגים באביב שגדותיו אינם מסוגלים להכיל ולהגביל אותו. מאידך, ה"גבורה" הנה תנועה הפוכה, של רתיעה, התכנסות לתוך גבולות מעצרים. יכולת ההלכה לא רק לעדן, אלא אף לטהר את החייתי במעשה האכילה תלויה בגאולת האדם, כלומר בהעצמת החופש הקיומי שבו, הבאה משילוב יסודות בריאת חיים אלו בסעודה.
 

כולם מלמדים

האנשת פעולת האכילה בסעודה הנה בראש ובראשונה תנועה של חסד. נדיבות לב מחויבת (compulsive kindness) יחד עם אהדה ספונטאנית (spontaneous sympathy), קודמים למעשה האכילה עצמו: "כל דכפין ייתי וייכול". אבל פעולת החסד הפיזית אינה מספיקה, ועל כן הסעודה הופכת לקהילה לומדת בה אין אורח ובעל הבית, ואין עבד ואדון. כולם חייבים להשתוות בליל הסדר - כולם מלמדים וכולם לומדים. גם ברכת ה"זימון" שמסיימת כל סעודה שבצוותא מבטאת את היסוד השוויוני שה"לחם" הוא של כל אחד, ואין תפילת בודדים המפרידה בין מספק הלחם לבין התלויים בו. רק בתנועת עבודת ה' בה מודגש ה"יחד" השוויוני אפשר לפנות לבורא עולם. יסוד זה חיוני במיוחד בליל סדר פסח היות והוא אמור ליצור את עם ישראל מחדש בתור קהילה שזהותה הבסיסית הינה של קהילת חסד.

הברייתא של ארבעת הבנים נמצאת במרכזו של סיפור יציאת מצריים, נראטיב יוצר שבכוונה תחילה אינו מתמקד בעובדות ההיסטוריות שבספר שמות, בכדי להדגיש שההגדה הינה תרגיל בניתוח ודיון משותף (shared discourse). הביטוי הפותח את הברייתא, "ברוך המקום, ברוך שנתן תורה לישראל", מדגיש שאפשר ללמד תורה לכולם, והכישלון שייך רק למורה-הורה. חייבים ללמד גם את הילד קשה ההבנה, ואף לפנות גם לרשע. מאידך, גם החכם אין אינו יכול לפטור את עצמו בכך שיאמר, "אין לי צורך בזה". על כן בליל הסדר התהוות קהילת החסד נוצרה בהווי חופשי של תלמוד תורה בו אין מי שהוא רק תלמיד, ואין מי שהוא רק מורה. בקהילה המתחדשת כל שנה קיים ביטול העבדות תוך כדי מפגש של חסד פיזי, אך בעיקר, של חסד רוחני בו כל משתתף נותן מחכמתו לאחרים.

רק אדם בעל חופש אישי מובהק יכול להשתתף בקהילת החסד המתהווה שוב בליל הסדר. זוהי משמעותה הבסיסית של גאולת האדם המושגת כאשר המעשה החייתי, הכפוי והאינסטינקטיבי של סיפוק צורך האכילה, הופך למעשה של חסד, פיזי ורוחני.

מתוך התהוות קהילת החסד מתחייבת גם תנועת הרתיעה ש"בגבורה". תנועה זו מתחייבת בכדי לרסן אינסטינקט אחר ואף ליצור כוח שיתנגד לו ביסוד האישיות, האינסטינקט של עבדים משוחררים המבקשים נקמה. יש להבין את הפסוק "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (שמות יב, כב) כציווי שבשעת ההענשה הא-לוהית את הרודן המצרי אין לעם ישראל להשתתף במעשה ההענשה.

כמו בעצם יצירת קהילת החסד, גאולת האדם בליל הסדר מתבטאת ביכולתו להעצים את החופש הקיומי הבסיסי שלו ברגע שבו הוא הופך מעבד לבן חורין. גם כאן הגאולה מתבטאת ביכולת האדם לבטל בעצמו את אותה כפייתיות העלולה לשלוט בו ולבטל ממנו את החופש הבסיסי שבו. במקרה זה רצון הנקמה דווקא ברגע בו הוא מסוגל לצאת ממצב תלותי ולהכות במי ששלט בו, הוא היצריות החייתית שיש להירתע ממנה בכדי לקיים את שעת הגאולה הא-לוהית של האדם.

על שיחה "ספונטאנית" זו חוזר אני כל שנה כהכנה לליל הסדר.