|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
קרמית חייבת בחלה – זון משכר
"וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא" (פסחים, לה ע"א).
פירוש: וְכֵן הָיָה ר' יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: קְרָמִית שאף היא מין ממיני דגני הבר חַיֶּיבֶת בַּחַלָּה כשם שיש להפריש חלה לכהן מעיסות של שאר מיני דגן. ושאלו: מַאי [מהי] קְרָמִית זו? אָמַר אַבַּיֵי: היא הצמח הקרוי שִׁיצָנִיתָא, אף שם זה לא היה ידוע לכל, ושאלו מַאי [מהי] שִׁיצָנִיתָא זו? אָמַר רַב פַּפָּא: שִׁיצָנִיתָא דְּמִשְׁתַּכְּחָא בֵּינֵי כַּלָּנִיתָא [השיצנית הנמצאת בין הכלניות] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). להשלמה עיינו במאמר "מי שלימו קורמי באגמא" (עירובין, כב ע"א).
שיצניתא – זון משכר
הזון המשכר הוא צמח חד שנתי ממשפחת הדגניים. גבעול הצמח עשוי להגיע לגובה של 1 מ' ובראשו שיבולת בעלת גרגירים במופעים שונים בהתאם לזן. ניתן למצוא גרגירים בגווני חום-צהבהב, חום-כתום, ארגמן או שחור. לזון המשכר תפוצה כלל עולמית המקבילה לאזורי גידול החיטה. הוא גדל בעיקר בין גבעולי החיטה אך מעט גם בין מיני תבואה אחרים אך לא בשטחי בור ומשום כך הוא נחשב לעשב שוטה אובליגטורי (הכרחי). הדמיון בינו לבין החיטה רב מאד ועד היום מתייחסים בכמה מקומות לזון כ"חיטה שוטה". הדמיון הרב התפתח כהתאמה לחיים "משותפים" עם החיטה. זרעי הזון המשכר מבשילים עם החיטה ואינם מתפזרים לפני הקציר. כתוצאה מכך הם נקצרים איתה ובעונה הבאה נזרעים באותם שדות. תופעה זו מהווה דוגמה מאלפת לתופעה ביולוגית כללית הנקראת חקיינות (מימיקרי) כאשר הזון "מתחפש" לחיטה ומנצל את הטיפול המסור שאותה היא מקבלת לצרכיו. הדמיון בין החיטה והזון המשכר קיים כל עוד לא התפתחו השיבולים אך לאחר מכן קיים הבדל משמעותי בין המינים. שיבולי הזון המשכר דקים בהרבה מאלו של החיטה, השוליים המחודדים של השיבוליות נוטים לכיוון ציר השיבולת ויש להן גלומה אחת בלבד. לעומת זאת בחיטה נוטה כלפי הציר החלק השטוח של השיבוליות ויש להן שתי גלומות. (על מבנה הדגניים ראו במאמר "כמצודה שאין בה דגן").
|
 |
 |
|
| תמונה 4. אגרוסטמת השדות צילם: ד"ר יובל ספיר |
תמונה 5. אגרוסטמת השדות - זרעים צילם: Steve Hurst |
הרחבה
מהם הזונין?
הפרק הבא, העוסק בשאלה מהם הזונין במשנה, קשור, רק בעקיפין, לזיהוי השינציתא ומקומו במאמר זה הוא רק לסוברים שהכוונה לצמח זון משכר. את הזון אנו פוגשים במשנה (כלאים, פ"א מ"א): "החטים והזונין אינן כלאים זה בזה וכו'". המפרשים ממשיכים בדרכו של הירושלמי (כלאים, פ"א כו טור ד /ה"א) וקושרים בין שם הצמח ו"התנהגותו". הריבמ"ץ מפרש: "החיטין והזונין אינן כלאים - למה, דא"ר יונה זונין מין חטין הן, אלא שהפירות מזנין, כי האי דתני ולא תזנה הארץ, מיכן שהפירות מזנין". הרמב"ם בפיהמ"ש מספק הסבר המעוגן טוב יותר בריאליה: "זונין, מין חטה שהארץ משנה אותה ונפסדת צורתה וטבעה, ולפיכך נקרא זונין מענין היציאה מדרך היושר כאמרו לבם הזונה".
זונין – זון משכר
חלק גדול מהמפרשים (ביניהם רבי נתן אב הישיבה, תנחום הירושלמי, אשתורי הפרחי ועוד) מזהים את הזון עם הצמח Lolium temulentum הנקרא בערבית זואן. ב"ערוך" (ערך "זנין") אנו מוצאים: "... פירוש זונין ניילו (בדפוס לפנינו נכתב נדוולו) בלעז ובלשון ישמעאל זואן והן זרעונים שחורים הנמצאים בין החטים" (4). הריבמ"ץ (כלאים, פ"א מ"א) מפרש: "... פירוש זונין פרוולי בלעז, ובלשון ישמעאל זואן, והן שעורין שחורין הנמצאין בין החטים, ל"א זוליי לעז". לא ברור מה פירושם של פרוולי וזוליי אך השם הערבי הוא זואן. ב"מוסף הערוך" (ערך "זנין") נכתב: "... פירוש זיזנין בלשון יוני ורומיי מין נטע כמו מין דגן נולד מחטים מעופשים קודם הזרעם". מוצאים אנו בדבריו זהות בין שיצניתא, זונין וזיזנין (zizanium) שהוא השם הלטיני של הזון. בחלק מהמפרשים (למשל רבי שרירא גאון) אנו מוצאים שם ערבי שונה במעט והוא זיואן. רע"ב (כלאים, שם): "החטין והזונין - קורין לו בערבי זיוא"ן". על פי ההקשר ניתן לשער שמדובר בשיבוש מזואן שלאחר מכן התגלגל בין המפרשים. למעשה ניתן למצוא בכמה מקומות גם את השם זיואן כשמו בערבית המדוברת של הזון המשכר.
אין ספק בכך שהזון המשכר גדל בשדות החיטה של המזרח הקרוב מזה אלפי שנים. בחפירות ארכיאולוגיות רבות שנערכו בממגורות, במשטחי דישה וזרייה נחשפו גרגירים, או חלקי צמח אחרים, מפוחמים של שני המינים מעורבים זה בזה. ממצאים מסוג זה נמצאו באתרים רבים מתקופת הפרעונים במצרים. בישראל נמצא הזון המשכר בשכבות מתקופת הברונזה הקדומה והברזל המאוחרת בתל לכיש וכך גם בתל יריחו ובתל כיסן (5). בתל-כיסן (בעמק יזרעאל) מן התקופה הישראלית הקדומה הגיעה כמותו לכדי 15 אחוז ממשקל החיטה שבממגורה.
זונין – שלמון סורי (Cephalaria syriaca)
במחקר ממושך שערך א. הראובני (בעזרת אשתו חנה) והתפרסם בשנת תרצ"ט הוא טען, בניגוד לדעתם של רוב המפרשים והחוקרים, שהזונין הם הצמח שלמון סורי (תמונה 7). נקודת המוצא של מחקרו הייתה דעת יחיד של פרופ' אשרסון שדיווח בשנת 1889 על כך שגם הצמח שלמון סורי נקרא בערבית זואן. לאחר שלא קיבל אישור להצעה זו במחקרים מאוחרים יותר יצא למסע ברחבי ארץ ישראל ושכנותיה כאשר בידיו הצמחים זון משכר ושלמון סורי (6). במסעותיו הציג את שני הצמחים לפלחים, בדואים, טוחנים וסוחרי תבואה והתברר לו שברוב המקומות השם זואן התייחס במידה שווה לשני צמחים אלו. בחלק מהמקומות היו לשלמון שמות נוספים אך השם זואן היה השם העיקרי. הראובני מציין שאמנם השם זואן משותף לשני הצמחים אך לזון המשכר קראו במקרים רבים "זואן לבן" ולשלמון "זואן שחור" בניסוחים שונים. לשני צמחים אלו היה שם משותף בקרב יהודי סלמניה ("בין נינוה ופרס") והוא נקרא "מרור" (Mror). שם דומה היה קיים בחלב murra והיה כינוי לעשבים שצמחו בתבואה, וגרמו להשחרת הלחם ונתינת טעם מר, ולא רק לזון ולשלמון. שם נוסף שהיה מקובל לשלמון בחלק מהמקומות היה "טרדן" (Taradan) ו"שילם". ככלל ניתן היה למצוא השפעה הדדית רבה בין אופן השימוש בשמות שני הצמחים הללו.
עיקר ראיותיו של הראובני לטענה שהזונין הם השלמון, והשגותיו על חוקרים אחרים, קשורות לקביעתו שצבע הזון המשכר לבן שהרי הוא נקרא בפי הערבים "זואן אביד (לבן)". בחלק גדול מבין המפרשים אנו מוצאים שזרעי הזונין (וגם "שיצניתא") הם בצבע שחור. מתיאורים בספרות המודרנית ומתצפיות בתמונות המופיעות באתרים חקלאיים עולה שגרגירי הזון המשכר הבשלים אינם לבנים אלא בגוונים שונים כמו חום-צהבהב, חום-כתום, ארגמן ועד שחור (ראו למשל כאן). ייתכן שהזון המשכר נקרא בערבית "זואן לבן" רק משום שצבע גרגיריו בהיר בהשוואה למינים האחרים אך אין בכך לסתור את דברי המזהים את זרעיו כשחורים. לחילופין ייתכן ובעבר אכן היו גרגירי הזון המשכר שחורים אך במהלך הדורות גרמה סלקציה מכוונת שפעלה בעיקר כנגד הגרגירים השחורים שבלטו בין גרגירי החיטה להתפתחות גוונים בהירים יותר. למעשה קיימים בזון המשכר כמה מופעים המותאמים לתנאי סביבה שונים.
הדמיון בין הזון המשכר ובין השלמון
לדעת הראובני העובדה ששני צמחים שונים (ממשפחות שונות) נקראים בשם משותף נובעת מכמה קווי דמיון חשובים ביניהם המשמעותיים לחקלאי הפוגש אותם, יותר מאשר ההבדל הטקסונומי .
1. שני הצמחים חיים בבית גידול משותף והוא שדות חיטה. כמעט שלא ניתן למוצאם בשדות בור ואפילו לא בשדות שעורה. לדעתו דברי חז"ל במשנה "החיטים והזונין אינם כלאים זה בזה" והירושלמי (כלאים, פ"א כו טור ד /ה"א) "הא עם השעורים כלאים" מייצגים גם את המציאות המעשית. מתוך ראיונות שערך עם פלחים יהודים ומעט ערבים הוא הסיק שהזונין אינם מתפתחים בשדות שעורה משום שעלי השעורה רחבים ומסתעפים ושורשיה מפותחים יותר והיא מחניקה את גידולי הזונין שבתוכה. על פי איכרי נהלל הסיבה שונה ולדעתם העובדה שגרגירי השעורה גדולים בהרבה מגרגירי הזונין מאפשרת למיין ולסלק אותם לפני הזריעה.
2. גרגירי שני המינים רעילים. מדובר בשני מינים ממשפחות שונות שבדרך כלל אינן רעילות שהתפתחה בהם התאמה משותפת לחיים בתוך שדות חיטה. בגלל רעילותם אין הם נאכלים על ידי הציפורים הניזונות מהחיטה. כאמור, רעל הזון המשכר נובע כתוצאה מנוכחות פטריה סימביוטית בגרגיריו. למרות נוכחות רעל זה משמש הזון המשכר מזון רצוי להאכלת תרנגולות במשק היהודי והערבי ואילו גרגירי השלמון אינם נאכלים על ידן. הראובני מצא שבחצרות בהן מגדלים תרנגולות לא ניתן למצוא נבטי זון משכר ואילו השלמון משגשג בהמוניו. כאשר מגישים לתרנגולות תערובת המכילה גרגירים משני המינים הן אינן טועמות מהשלמון ומחסלות את גרגירי הזון המשכר.
3. הזון המשכר והשלמון הסורי מבשילים זרעים במקביל לקציר החיטה. השלמון התפתח באופן המאפשר לו לעמוד ביובש הקיץ למרות עליו הרחבים (בניגוד לעלי החיטה הצרים) העלולים לאבד מים רבים. עליו עומדים בניצב לכיוון השמש על מנת לצמצם את השטח החשוף לשמש. העלים מכוסים בכסות שערות דקיקות המצמצמות את איבוד המים ובשעות חמות במיוחד מתקפלים ויוצרים כמעין צינור סגור.
4. הזון המשכר והשלמון הסורי אינם מפזרים את זרעיהם לפני הקציר. שני צמחים אלו נקצרים יחד עם החיטה ומוכנסים יחד לגורן. שנה בשנה הם נזרעים יחד עם החיטה כאשר השלמון הולך ומתרבה משום שכל פרט מסתעף לכמה פרחים המייצרים זרעים. זרעי פרטים שאינם נקצרים נותרים בשדה אך אינם נאכלים כלל על ידי עכברים בניגוד לגרגירי הזון המשכר הנאכלים בהעדר מזון אחר.
הראובני הניח שבמקביל לנוכחותו של הזון המשכר בארץ, בעת העתיקה, גדל גם השלמון הסורי משום שלא יתכן שלא הגיע לכאן מארצות שכנות כתוצאה מייבוא חיטה בתקופות בצורת. לדעתו אין ספק בכך שהחיטה לא נופתה מזרעיו ובמיוחד בעתות בצורת. על יבוא כזה אנו לומדים מבני יעקב בתקופת הרעב ומאוחר יותר אנו מוצאים בתוספתא (מכשירין, צוקרמאנדל, פ"ג הלכה ד'): "יהשע בן פרחיה אומר חטים הבאות מאלכסנדריא טמאו מפני אנטליא שלהן וכו'".
לאור הנחתו של הראובני ששני מיני הזואן התקיימו בארץ עלתה השאלה מהם הזונין בדברי חז"ל. כמפתח לזיהוי הוא הציע את דברי הירושלמי (כלאים פ"א דף כו טור ד /ה"א): "החטים והזונין אינן כלאים זה בזה. דבר שאינו אוכל הוינן מטעי ומתני כלאים? אמר רבי בא בר זבדא: שכן מקומות מקיימין אותן ליונים". העובדה שהירושלמי מציין את הזונין כמזון דווקא ליונים ולא לעופות באופן כללי הובילה אותו למסקנה שהזונין בדברי הירושלמי הם השלמון הסורי משום שזרעיו נאכלים רק על ידי יונים. כאשר הערבים מעוניינים לתאר את השלמון הם מציינים את העובדה שהוא מאכל יונים ואילו את הזון הם מתארים כמאכל תרנגולות. הראובני הסיק גם מתוך לשון הירושלמי "שכן מקומות מקיימין אותן ליונים" שאין מדובר בזון המשכר משום שהשימוש בו נפוץ בכל המקומות והוא נמכר במידה ובמשקל. מאידך גיסא באגדת בראשית (בובר, פרק כג) הזונין הם הזון המשכר משום ששם נאמר שהם ראויים לעופות באופן כללי: "משל לזונין שאמרו לחיטים, אנו יפין מכם, שעליכם ועלינו המטר יורד, והשמש זורח על שנינו, אמר להן החיטים לא מה שאתם אומרים ולא מה שאנו אומרים, אלא המזרה בא ומפריש אותנו לאוצר, ולכם לעופות לאכילה".
דיון בהצעות הזיהוי (זון משכר לעומת שלמון ספרדי)
לסכום הצעתו של הראובני ניתן לומר שלאור כך שהזון המשכר והשלמון הסורי נקראים בערבית בשם המשותף "זואן", שם הנובע מהדמיון הרב בין תכונותיהם ובית גידולם, יש לבדוק בכל מקום לגופו למה הייתה כוונת חז"ל. אם אמשיך בקו מחשבה זה הרי שזיהוי הזונין המוזכרים בספרות חז"ל, בהקשר הלכות כלאים, תלוי בקריטריונים שעל פיהם נקבע מעמדם של מינים קרובים. על פי המשנה, התוספתא והירושלמי בכלאים הזונין והחטים מותרים זה זה משום שהם נחשבים כמין אחד. מהלכה זו ניתן להסיק, לכאורה, שהזונין הם הזון המשכר משום שמבנה שאר המינים המוצעים שונה מאד מהחיטה. כל שאר המינים שייכים למחלקת הדו-פסיגיים בניגוד לזון המשכר והחיטה הנכללים במשפחת הדגניים החד-פסיגית. להבדל טקסונומי זה יש השלכות רבות על מבנה העלים והתפרחות וקשה להניח שחז"ל יתייחסו לחיטה ולצמחים כה שונים כמו הקצח, האגרוסטמה או השלמון הסורי, כמין אחד לעניין כלאיים (7).
דברי הירושלמי (כלאים, פ,א כו טור ד /ה"א) מחזקים את ההנחה שהזון המשכר דומה מאד לחיטה: "... מעתה יהו (הזונין) כלאים עם החטים? אמר רבי יונה: מין חטין הן אלא שהפירות מזנין, כהדא דתני ולא תזנה הארץ מיכן שהפירות מזנין". ראשית, משתמע מלשונו שאם קיימים הבדלים הם בפירות בלבד ולא בשאר חלקי הצמח. מסתבר ש"זנות הפירות" מתבטאת בהבדלים קלים בלבד, במבנה ובטעם, שהרי הם נחשבים עדיין "מין חטין". גם מתאורי המפרשים (כולל אלו שזיהו את הקרמית כמין שאיננו דגני) ניתן להסיק שהזונין הם מין דגני הדומה לחיטה במבנה ולא רק במאפייניו האקולוגיים. ברמב"ם מצאנו: "מין חטה שהארץ משנה אותה ונפסדת צורתה וטבעה". תנחום הירושלמי: "... והוא חטה שנתקלקלה ויצאה מגדר מינה ונעשתה מין גרוע שחרגה מעיקרה". ריבמ"ץ: "... והן שעורין שחורין וכו'". בפירוש לב"ר המיוחס לרש"י (פרשה כ"ח) בפירוש השני: "והיא כמו חטה דקה וארוכה וקורין אותה בלע"ז מוליין (דוחן?)".
ממאספים של גרגירים מפוחמים באתרים ארכיאולוגיים רבים ניתן ללמוד שהשלמון הסורי היה בעת העתיקה נדיר ביותר, בשדות חיטה, בניגוד לזון המשכר שהיה נפוץ מאד (8). הדבר מצביע על האפשרות שהשלמון התפשט כעשב רע רק בתקופות מאוחרות יותר. ייתכן אם כן שהמשמעות הכפולה של השם "זואן" בערבית מייצגת התפתחות מאוחרת יחסית ואילו הזונין בספרות חז"ל הם הזון המשכר בלבד.
 |
 |
|
| תמונה 6. קצח הגינה צילם: AndreHolz | תמונה 7. שלמון סורי צילמה: שרה גולד |
(1) רָבָא אָמַר: בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וְעַל בְּנֵי בֵיתוֹ כְּעוֹרֵב, כִּי הָא [כמו זה] שרַב אַדָּא בַּר מַתָּנָא הֲוָה קָאָזֵיל לְבֵי רַב [היה הולך לבית הרב] ללמוד תורה. אֲמַרָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ [לו אשתו]: יְנוּקֵי דִּידָךְ מַאי אַעֲבֵיד לְהוּ [התינוקות שלך מה אעשה להם] לפרנסם כשאתה אינך מפרנסם? אָמַר לָהּ: מִי שְׁלִימוּ קוּרְמֵי בְּאַגְמָא [האם נגמרו כבר הקנים באגם]? ואם אין מאכל אחר, שיאכלו את קני הסוף.
(2) "... סאה תרומה שנפלה למאה אין מוציאין זונין שבה פחות מכן מוציאין זונין שבה וכו'" (תוספתא, תרומות, ליברמן, פ"ו הלכה י'.
(3) ב"אוצר לעזי רש"י".
(4) יש לשים לב לכך שהלעז ניילו שהוא הקצח והשם הערבי זואן הם כמובן מינים שונים. ע. לעף הציע בספרו Aramaeiche Pflanzennamen (עמ' 134) לתקן את הלעז "ניילו" שבערוך משום שאולי מדובר בשיבוש ובמקור נכתב "נקרא יולו" ו"יולו" הוא Lolium כלומר הזון המשכר.
(5) ראו רשימה מפורטת של אתרים וממצאים במאמרו של מ. כסלו "על הזון המשכר בחפירות ארכיאולוגיות", רתם 7 (תשמג) 24-38
(6) לתאור מסעותיו, הכתוב בסגנון שכבר חלף מהעולם, יש ניחוח מאד מיוחד משום שהוא מזכיר בנשימה אחת עשרות שמות של יישובים יהודים וערבים שחלקם כבר לא קיימים תוך מסע מארץ ישראל לשכנותיה מבלי שקיים ביניהן גבול מדיני. ציטוט המדגים את ניחוח זה הוא המשפט הבא: "... ויש כפרים כגון אל-קבב אשר בדרך האוטומובילים ירושלים – תל – אביב".
(7) ניתן (בסבירות נמוכה) לערער על קביעה זו אם נניח שלמרות ההבדלים הרבים נחשב השלמון הסורי כמין חיטה בגלל "התנהגותו" הדומה ומבנה הגרגיר הדומה. בסיס להנחה זו עשויים להיות דברי הרמב"ם הפוסק שדי בדמיון בפרי כדי לקבוע שאין איסור כלאים בין "גוונים" שונים: "וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות אע"פ שהן שני מינין בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד לא חששו להן לכלאים זה עם זה שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין" (רמב"ם, הלכות כלאים פ"ג הלכה ה'). קשה לקבל את הסבר זה משום שפירות צמחים אלו שונים מאד זה מזה וכך גם הזרעים.
(8) Musselman, L.J., 2000, 'Zawan and tares in the Bible', Economic Botany, 54 (4), pp 537-542.
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 11 (עמ' 264-265).
א. הראובני וח. הראובני, "הזונין למיניהם בתלמוד ובפלנטור של המזרח הקרוב", תרביץ י' (תרצ"ט), עמ' 172-189.
חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 52-54).
על פי ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהכנה.
לעיון נוסף:
באתר "צמח השדה": "זון משכר", "שלמון סורי", "אגרוסטמת השדות", "קצח ריסני".
Barrett, S.C.H., 1983, 'Crop Mimicry in Weeds', Economic Botany, 37 (3), pp.255-282.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.