מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם מערבין רק לדבר מצוה ומ"ט מערבין לישראל בתרומה
פסחים כג ע"א
והרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וכו'.
ויעוי' בתוד"ה מערבין וכו' שכתב בזה"ל, ולא פריך הכא אליבא דמ"ד [בעירובין לא.] אין מערבין אלא לדבר מצוה, דמצות לאו ליהנות ניתנו, עכ"ל ע"ש. וכ"כ בתוס' הרשב"א להר"ש משנ"ץ ז"ל ע"ש.
והיינו דמה דמקשה הגמ' על ר' אבהו דס"ל דכל מקום שנא' לא יאכל וכיו"ב כולל איסור אכילה ואיסור הנאה, אינו קשה למ"ד הנ"ל והיינו ר' יוסף דס"ל דמערבין רק "לדבר מצוה", דכיון דמצות לאו "ליהנות" ניתנו א"כ לא נחשב הנאה כלל במה שיכול הישראל "לערב" בתרומה, דכיון דהוי במקום מצוה תו לא נחשב הנאה, וא"כ להאי מ"ד ל"ק עליה דר' אבהו בדכ' גבי תרומה [בפ' אמור פכ"ב פ"י] וכל זר "לא יאכל" קודש וגו', וכן בדכ' גבי נזיר מחרצנים ועד זג "לא יאכל" ואעפ"כ מותר להנות בזה ע"י שמערב בזה עירובי תחומין, דכיון שרק במקום "מצוה" מותר לערב א"כ לא נחשב שנהנה מהתרומה, שכן מצות לאו ליהנות ניתנו.
אולם לפי"ז צ"ע מהו בכלל קו' הגמ' על ר' אבהו, הא פ' י"ל דס"ל כוותיה דר' יוסף דאין מערבין אלא לדבר מצוה, וכן ס"ל כוותיה דרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו [וערש"י בר"ה (כח.) בזה], וא"כ זהו דכ' במשנה ברפ"ג הכא דמערבין לישראל בתרומה, דכיון דמערבין רק למצוה א"כ באמת לא נהנה הישראל מזה מדלאו ליהנות ניתנו, וצ"ע. ובאמת הרמב"ם בפ"ח דמאכ"א הט"ו תפס כוותיה דר' אבהו דכל מקום שכ' לא תאכל וכיו"ב א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע, ובפ"ו דעירובין ה"ו תפס כוותיה דר' יוסף דאין מערבין אלא לדבר מצוה יעו"ש, ובפ"א דשופר ה"ג תפס כוותיה דרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש, וא"כ צ"ע מהו קושיית הגמ', ודו"ק.
וכן יעוי' בתוס' רבינו פרץ הכא שכ' בזה"ל, ותנן מערבין לנזיר וכו', וא"ת למ"ד אין מערבין אלא לדבר המצוה, א"כ מאי הנאה אית להו, אי משום דיהנה מן המצוה הא איכא מ"ד מצות לא ליהנות ניתנו. וי"ל דסבר כמ"ד מערבין אף לדבר הרשות, א"נ קסבר אין מערבין אלא לדבר מצוה וקסבר מצוות ליהנות ניתנו, עכ"ל ע"ש. וכן יעו"ש בחידושי הר"ן, ובחידושי המהר"ם חלאווה דג"כ הק' כנ"ל, ותי' כנ"ל דשמא הכא אליבא דמ"ד מערבין לדבר הרשות קמקשה, ע"כ ע"ש. והיינו דכוותיה ס"ל ר' אבהו ולפי"ז קשה איך מערבין בזה הא "אסור בהנאה" מדכ' "לא יאכל".
אולם לא זכיתי להבין כלל תירוצם, הא אכתי י"ל דר' אבהו ס"ל כר' יוסף דמערבין לדבר מצוה וכרבא דלאו ליהנות ניתנו וא"כ מהו קו' הגמ' בכלל. ודוחק לומר דרצתה הגמ' להעמיד לר' אבהו אף כמ"ד דמערבין לדבר "רשות" וכמ"ד דמצות "ליהנות" ניתנו, דאכתי "קושיא" מעיקרא ליתא, דמה שייך להק' "קושיות" כל עוד שלא נתבאר דס"ל לר' אבהו דמערבין לרשות כו', דפשוט י"ל דלא ס"ל כוותיה, ובפרט דכ"ה סתימת הגמ' לקמן ברפ"ח (פב.) דאין מערבין אלא לדבר מצוה, וכן בפ"ג דר"ה (כח.) סתמה הגמ' כמסקנת רבא דמצות לאו ליהנות ניתנו יעו"ש. וכן יעוי' בתוס' לקמן (ל:) ד"ה לאו נחשדו וכו' שכ' בפשיטות דאין מערבין אלא לדבר מצוה ע"ש, ועוד דהוי רק פלוגתא דאמוראים אם מערבין לדבר רשות או לא, דמדס"ל לר' יוסף שהיה "אמורא" מתלמידי רב דמערבין רק למצוה ע"כ דאף בר פלוגתא דס"ל דמערבין אף לרשות היה "אמורא" ולא תנא, וא"כ מה שייך להקשות על ר' אבהו מדברי האמורא דס"ל שמערבין אף לרשות, וצע"ג.
