הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"והלכתא" - כיצד ברכו לפני תקופת רבא
פסחים ז ע"א-ע"ב
אמר רב יהודה: הבודק צריך שיברך. מאי מברך?
רב פפי אמר משמיה דרבא: (אומר) לבער חמץ.
רב פפא אמר משמיה דרבא: על ביעור חמץ.
בלבער - כולי עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע,
כי פליגי - בעל ביעור. מר סבר: מעיקרא משמע, ומר סבר: להבא משמע.
מיתיבי: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה! - התם היכי נימא? נימא למול - לא סגיא דלאו איהו מהיל? - אבי הבן מאי איכא למימר? - אין הכי נמי.
מיתיבי: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה. - התם נמי, היכי נימא? נימא לשחוט - לא סגיא דלאו איהו שחט? - פסח וקדשים מאי איכא למימר? - אין הכי נמי.
מיתיבי: העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. נטלו לצאת בו אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב. - שאני התם, דבעידנא דאגבהה נפק ביה. - אי הכי, לצאת בו? יצא בו מיבעי ליה! - אין הכי נמי, ומשום דקא בעי למיתנא סיפא לישב בסוכה תנא רישא נמי לצאת בו. דקתני סיפא: העושה סוכה לעצמו אומר: ברוך אתה ה' שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. נכנס לישב בה אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה.
והלכתא: על ביעור חמץ.
1.
בתחילת הסוגיה הגמרא מציינת מחלוקת אודות ניסוח הברכה על ביעור חמץ. רב פפי אמר "לבער חמץ" ורב פפא אמר "על ביעור חמץ", וכך נקבע להלכה בסוף הסוגיה.
2.
הערה: שני החכמים אמרו את דינם בשם "רבא". והרי את ההלכה שיש צורך בכלל לברך קבע האמורא "רב יהודה", ואם כן יש לשאול כיצד ברכו מתקופת רב יהודה עד תקופת רבא ותלמידיו.
3.
תולדותיו של רב פפי:
אמורא בבלי בדור החמישי. תלמידו של רבא (פסחים ז' ע"א). חברו של רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, ושקיל וטרי עמם (כתובות ס' ע"ב). היה חברו של רב ביבי בר אביי (יבמות ע"ה סע"ב). רב אשי היה תלמידו (ר"ה כ"ט ע"ב). נראה, שגם רבינא קיבל ממנו (ב"מ נ"ד ע"ב). היה חתנו של רבי יצחק נפחא (חולין ק"י ע"א).
רב פפא ורב פפי היו תלמידיו של רבא ובדור שלפני רב אשי.
4.
במהלך הסוגיה הגמרא הקשתה 3 פעמים על רב פפי והביאה יישוב לכל השאלות. יתכן לומר שגם בגלל זה הגמרא פסקה כרב פפא שמברכים "על ביעור חמץ".
5.
הרב זיני בספרו "רבנן סבוראי" בעמודים 189-190 מסביר שנראה שפסק ההלכה היה בדור מאוחר, שהרי כנראה כל הדיון בגמרא היה מאוחר לרב אשי כי המחלוקת עצמה היתה בדור של רב אשי, והדיון בגמרא כנראה התקיים אחרי דורו של רב אשי!
6.
יש מחלוקת ראשונים אם פסק ההלכה של "והלכתא על ביעור חמץ" כוונתו שיש לברך רק כך, או שמא ניתן לברך כך אבל ניתן לברך גם "לבער".
7.
מהרמב"ם משמע שיש לברך רק כך "על ביעור חמץ":
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ו:
כשבודק החמץ בלילי ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר או בתוך הרגל מברך קודם שיתחיל לבדוק ה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ו ביעור חמץ, ובודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין להם חמץ כמו שבארנו, ואם בדק לאחר הרגל אינו מברך.
8.
אולם שיטת רש"י בסוגייתנו היא:
רש"י מסכת פסחים דף ז עמוד ב:
והלכתא על ביעור - נמי להבא משמע,
משמע מדבריו, שניתן לברך "על ביעור חמץ" אבל לא הכרחי, וניתן גם לברך בניסוח של "לבער חמץ".
9.
תוספות מסכת פסחים דף ז עמוד ב:
והלכתא על ביעור חמץ - יכול הוא לומר כן שאף זה הלשון משמע להבא או שמא דוקא על ביעור חמץ ויש טעם בברכות ור"י לא מצא טעם לכל הברכות.
משמע מתוס' שמביא את שתי האפשרויות, זו של רש"י וזו של הרמב"ם.
9.1,
הסיומת של דבריו לא לגמרי ברורה:
ויש טעם בברכות ור"י לא מצא טעם לכל הברכות.
האם הוא מתכוון לטעמים לניסוחים השונים של "כל הברכות"?
10.
ונראה להסביר: לפי רש"י כנראה שחכמי הדור שדנו בשאלה הם עצמם הכריעו "והלכתא..." [וממילא אין כאן איחור בשיבוץ ביטוי זה על ידי דור מאוחר יותר], כי לאור כל הדיון בגמרא משמע שניתן לברך בשני הניסוחים.
11.
אבל לפי הרמב"ם, שחובה לברך דווקא בניסוח זה של "על ביעור חמץ" כנראה שמדובר בדור מאוחר שהכריעו כשיטה זו [וללא קשר ישיר לדיון בסוגיה!] ומתאים לדברי התוס' "ויש טעם בברכות", וזה כנראה נאמר על אותם חכמים [סבוראים] שהוסיפו לדברי הגמרא. כלומר, יתכן שעל פי מהלך הסוגיה עצמה ההלכה היתה צריכה להיות כהסבר של רש"י, אבל בזה שהסבוראים קבעו הלכה בפני עצמם כנראה שהיתה להם סיבה נוספת-מיוחדת [רעיונית; מסורת; קבלית]. לפי זה יש לביטוי "והלכתא" משמעות מיוחדת: קביעת הלכה מנימוקים חוץ הלכתיים!
12.
וראה בהרחבה ב"מתיבתא", הערה יז שדן בהרחבה במחלוקת בין רש"י לרמב"ם.
13.
ואולי אפשר לומר דבר נוסף: משמע בש"ס יותר, שבמחלוקת בין רב פפא לרב פפי הלכה יותר כרב פפא, ובעיקר כשחלקו בדברי רבא, כי כנראה רב פפא היה יותר תלמיד מובהק של רבא מאשר רב פפי.
13.1
ולפי זה מובן יותר מה שאמרנו שחכמי בית המדרש עצמם הכריעו כרב פפא כי כך צריך להיות בדרך כלל, אבל יש גירסא שמחליפה את "רב פפא" עם "רב פפי" [הגהות וציונים", א], אז יוצא שה"והלכתא" היא כרב פפי, וזה מתאים יותר אם נאמר – כפי שהסברנו לעיל – שהסבוראים הם אלה שהכריעו "והלכתא" – כרב פפי, כי הסבוראים הכריעו הכרעות כאלה שלא מתאימות בהכרח לכללי הפסיקה הרגילים, וזה מפני מה שאמרנו [בתוס'] שהיו להם סיבות "נסתרות". [קדושת התושב"ע]
לפי ההסבר האחרון יתכן מאד שבתקופות שלפני האמוראים או שלא ברכו כלל על בדיקת חמץ [ותלוי מתי נתקנה בכלל הבדיקה עצמה] או שברכו "לבער", ולכן באה ה"והלכתא" - שנאמרה על ידי מי שיהיה - וקבעה הלכה "חדשה"!
