הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"והלכתא כשמואל" - נגד רב
פסחים ח ע"ב
בית הלל אומרים: שתי שורות החיצונות שהן העליונות.
אמר רב: עליונה ושלמטה הימנה. ושמואל אמר: עליונה ושלפנים הימנה.
מאי טעמא דרב - דייק חיצונות. - והא עליונות קתני! - למעוטי תתאי דתתייתא.
ושמואל אמר: עליונה ושלפנים הימנה, מאי טעמא - דייק עליונות. - והא חיצונה קתני! - למעוטי גוייאתא דגוייאתא.
רבי חייא תני כוותיה דרב,
וכולהו תנאי תנו כוותיה דשמואל.
והלכתא כוותיה דשמואל
1.
רב ושמואל נחלקו בדברי בית הלל. והגמרא מציינת 3 דברים מיוחדים:
2.
"רבי חייא תני כוותיה דרב". מה משמעות הדבר? כנראה שבידי רבי חייא היתה ברייתא כדברי רב.
2.1
חשוב לציין שהביטוי "תני כוותיה דרב" - מופע יחידאי בש"ס [לעומת הביטוי המלא "תניא כוותיה דרב" שמופיע הרבה בש"ס].
3.
"וכולהו תנאי תנו כוותיה דשמואל" – מה משמעות הביטוי? על אילו תנאים מדובר? כנראה שהכוונה היא, שהרבה חכמים [אמוראים] שהיו ברייתות בידם - מלבד רבי חייא - טענו שהברייתות שבידם הם כשמואל. ואולי הכוונה, שהרבה מאלה ששנו ברייתות היתה בידי כולם ברייתא אחת שאומרת כשמואל.
חשוב לציין שהביטוי "תנאי תנו" - מופע יחידאי בש"ס.
4.
לבסוף פוסקת הגמרא "והלכתא כשמואל".
5.
בפשטות נראה שמכיון שיש יותר ברייתות כשמואל [או שיותר חכמים גרסו ברייתא מסויימת שהיא כשמואל] מאשר לטובת רב הרי שהלכה כשמואל.
6.
ולכאורה אם יש רוב ברייתות כשמואל מדוע לא ברור שהלכה כשמואל ומדוע יש לסיים "והלכתא.."?
7.
ואולי: מכיון שברייתא מבית מדרשו של רבי חייא יותר מהימנה מברייתות אחרות [אפילו אם מדובר על כמה ברייתות] הלכה היתה כמותו – כרב, לכן הגמרא הכריעה באופן שונה "והלכתא כשמואל"
8.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ו:
חורי הבית התחתונים והעליונים וגג היציע ורפת בקר ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק מהן ובית דגים גדולים אינן צריכין בדיקה אלא אם כן הכניס להן חמץ, אבל אוצרות שכר ואוצרות יין שמסתפק ממנו ובית המלח ובית השעוה ובית דגים קטנים ובית העצים ובית המוריס וחורי הבית האמצעיים וכיוצא באלו צריכין בדיקה שסתמן שמכניסין להן חמץ, ואם ידע בודאי שלא הכניס שם חמץ אינו צריך בדיקה, וכשבודק המרתף בודק ממנו שתי שורות החיצונות שהן העליונה ושלמטה ו ממנה.
למרות שהגמרא פסקה כשמואל הרמב"ם פסק כרב, ועל זה מקשים:
9.
הגהות מיימוניות הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ו:
[ו] כב"ה אליבא דרב וכן פסק בס"ה ותמיה שהרי התלמוד פסק כשמואל דאמר חיצונה ושלפנים הימנה דגרסינן תניא ר' חייא כוותיה דרב וכולהו תנאי כוותיה דשמואל וכן פר"י אלפס כשמואל וכן אבי"ה, ע"כ:
10.
מגיד משנה הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ו:
וכשבודקין המרתף בודקין ממנו שתי שורות החיצונות שהן העליונה וכו'. משנה שם (דף ב') ובית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות ובגמ' (דף ח':) אמר רב עליונה ושלמטה ממנה ושמואל אמר חיצונה ושלפנים הימנה ותני רבי חייא כותיה דרב וכולהו תנאי כותיה דשמואל
ופסק רבינו כותיה דרב משום דקיי"ל רב ושמואל הלכה כותיה דרב באיסורי:
הוא מסביר שהרמב"ם פסק כרב על סמך הכלל שהלכה כרב [נגד שמואל] באיסורים. ומאד קשה, הרי סוגייתנו פסקה במפורש כשמואל, וברור שהתכוונה ב"והלכתא" להדגיש שלא פוסקים כאן לפי הכלל הנ"ל, שהלכה כרב באיסורים.
11.
כסף משנה הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ו:
וכשבודק המרתף וכו'. כתב הרא"ש בפסקיו יש מן הגאונים שפסקו כוותיה דשמואל כיון דכולהו תנאי תנו כוותיה
הוא מסביר את מי שפסק כשמואל - מפני "דכולהו תנאי תנו כוותיה". כנראה בגלל שמדובר על רבים נגד יחיד. או שהכוונה שהרבה אמוראים אמרו ברייתא מסויימת מול "יחיד" - רבי חייא, או שמדובר שהיו כמה ברייתות כשמואל נגד ברייתא אחת כרב - והלכה כרבים.
12.
המשך דבריו:
והרמב"ם ז"ל פסק כרב וכן רבינו יונה ז"ל דכל ברייתא דלא מתניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא לאו בר סמכא הוא וכיון דר' חייא תני כרב אין לחוש לאידך ברייתות דתנו כשמואל
הרמב"ם פוסק כרב מפני שהברייתות שלא מבית מדרשו של רבי חייא אינן מוסמכות לגמרי, ואין לסמוך עליהן להלכה.
13.
ונראה להוסיף הסבר: רק מכיון שכאן יש ברייתא של רבי חייא באופן מפורש אזי אין סמכות לקבוע הלכה כשמואל על סמך ברייתות אחרות, אבל אם לא היתה ברייתא שידועה שהיא כרבי חייא הרי לא פוסלים כל ברייתא שהיא רק מפני שאולי היא לא של רבי חייא [ויש לשאול: מדוע "רב אשי" – עורך הגמרא" - הביא בכלל ברייתות כאלה בש"ס?]
עד כאן ברור מדוע הרמב"ם פסק כרב דווקא.
14.
המשך דבריו:
ואפילו תימא ר' אושעיא היה בכללם
מ"מ ה"ל ר' חיא ור' אושעיא חד לגבי חד והדרינן לכללין דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי.
הוא מעיר שגם ברייתות ששנה רבי אושעיה הן ברייתות מוסמכות, ומכיון שהגמרא ציינה "דכולהו תנאי תני כוותיה" – כשמואל, אולי באותה קבוצה נכלל גם רבי אושעיה, ומדוע לא להתחשב בברייתא שלו?
14.1
על כך עונה ה"כסף משנה" שאמנם אז תהיה מחלוקת של "יחיד" [רבי חייא] נגד "יחיד" [רבי אושעיא], וממילא ההלכה תיקבע על פי הכלל שהלכה כרב באיסורים, ולכן הרמב"ם פסק כרב.
15.
המשך דבריו:
ואין ספק שלא היה בנוסחתם בגמרא והלכתא כשמואל כמו שהוא בנוסחאות שלנו שא"כ לא היה חולק על פסק הגמרא:
הוא מסביר: ברור שלפני הרמב"ם לא היתה הגירסא כבסוגייתנו "והלכתא כשמואל" כי אז הרמב"ם היה חייב לפסוק כשמואל.
16.
ניתן להסיק מדברי ה"כסף משנה" שכל ביטוי בגמרא של "והלכתא..." מחייב את הרמב"ם [ואת שאר הפוסקים] לפסוק כך. משמע שאת הפסק של "והלכתא" כתב "עורך הגמרא" או אולי אפילו אלה שדנו בסוגיה בתקופה שאחרי רב ושמואל אולם "עורך הגמרא" לא ערער על כך.
17.
ואולי בכל זאת ניתן לומר, שאמנם הרמב"ם הכיר גירסה זו, ובכל זאת לא פסק כמותה [וכשמואל] בגלל שאת הביטוי "והלכתא" אמרו בבית המדרש של אותם אמוראים ששנו ברייתא [או ברייתות] כשמואל, אבל הכלל של "הלכה כרב באיסורים" נקבע מאוחר יותר, או שאף אם נקבע באותה תקופה בכל זאת הוא נחשב כלל חזק יותר מהכלל של הלכה כ"והלכתא".
18.
וראה גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קס ובהערות שם.
18.1
וראה ב"רבנן סבוראי" לרב זיני שהביטוי "והלכתא כשמואל" מיוחס אפילו עד לתקופת הגאונים!
19.
ואולי תלוי גם בשאלה האם הכלל של "הלכה כרב באיסורים" תקף גם כשהמחלוקת היא בפרשנות דברי בית הלל [ולא "אליבא דנפשייהו"].
