גזירה בזמן סעודה
פסחים יב ע"ב
"אמר רבא: גזירה משום יום המעונן. אי הכי, אפילו בארבע שעות נמי לא ניכול!
- אמר רב פפא: ארבע זמן סעודה לכל היא".
ומה בכך שארבע זמן סעודה לכל היא?
פירש רש"י: "זמן סעודה לכל היא - והכל בקיאים בה". כלומר, כיון שרגילים לסעוד אז, אין חשש שיאחרו עד חצות.
וכיצד בקיאים בה?
פירש רבינו יהונתן על הרי"ף: "ארבע זמן סעודה לכל היא, והלב בקי בהם לפי שהלב חלוש ומתאוה לאכול באותו רגע שמנהגו לאכל כל הימים, ולא אתי למיטעי כל כך ארבע בשש ולא בשבע".
וקשה, ומה יהא על אותם הרגילים לאכול בשעות האחרות, כגון יורשין, פועלין, ותלמידי חכמים, מדוע לא חששו עבורם? ואם תמצי לומר שגזרו רק על הרוב, אם כן לכל הפחות כאשר אין הכל רגילים לאכול בשעה רביעית, כגון בזמן הזה, יש לחשוש ולהקדים!
עוד קשה, שכתב תוספות: "ארבע זמן סעודה לכל היא - לא שייך האי טעמא אלא לענין אכילה אבל לענין עדות לא". וצריך ביאור, אדרבה, למה לא שייך האי טעמא לענין עדות? הכיצד תתכן טעות בעדים שלא יידעו שעתה שעה רביעית? הלא חשים הם אז ברעב – בדיוק כמו בערב פסח!
לכן י"ל הסבר נוסף לתירוץ רב פפא: "ארבע זמן סעודה לכל היא" – ומשום צערם של הרבים הרגילים לסעוד אז, לא חשו חכמים למיעוטא – שיזדמן יום המעונן בימי ניסן, וגם אם יזדמן – לא חששו שיטעו אז כל כך. שכן כלל נקוט: (מסכת כתובות דף ס ע"א) "במקום צערא לא גזרו רבנן".
