גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תת"ע, מדור "עלי הדף"
מסכת פסחים
דף ח ע"א-ע"ב
בענין "שלוחי מצוה אינן ניזוקין" (א)
מבואר בסוגייתנו (דף ח) שהכלל ש"שלוחי מצוה אינן ניזוקין" נאמר גם כשמתכוין לצורך עצמו. כן משמע בנידון הפטור לבדוק חמץ בחור שמכניסים בו חמץ ויש שם סכנת עקרב, והקשו בגמרא: "והא אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין", ומשני רב אשי: "שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה", ופירש"י: "שמא תאבד לו מחט - קודם לכן, ואתי השתא לעיוני בתרה, וכיון דמתכוין אף למחט לאו שליח מצוה הוא, וניזוק", והיינו, שפעולתו בבדיקה היא גם לצורך עצמו, וא"כ אפשר אינו נחשב כשליח מצוה, ולכן פטרו מבדיקה, בכדי שלא יזוקו באופן כזה, אך הקשו על זה בגמ': "וכהאי גוונא לאו מצוה הוא, והתניא, האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור", ופירש"י: "לא אמרינן שלא לשמה עושה, אלא קיים מצות בוראו שצוהו לעשות צדקה, ומתכוין אף להנאת עצמו שיזכה בה לעולם הבא או שיחיו בניו", וכמו כן הוא לענין 'שלוחי מצוה אינן ניזוקין', שכאשר מתכוין האדם למצוה וגם לצורך עצמו נחשב כשליח מצוה.
ומכאן, שאם עושה פעולה של מצוה לגמרי שלא לשמה, לא נאמר כלל זה, שהרי כל קושיית הגמרא היא באופן שבד בבד יש לאדם שתי כוונות בעשותו המצוה, כגון שמתכוין ל"קיים מצות בוראו שצוהו לעשות צדקה, ומתכוין אף להנאת עצמו - שיזכה בה לעולם הבא", משא"כ כשכוונתו היא רק שלא לשמה, ללא שום צד מצוה, אינו נחשב כשליח מצוה שלא יגיע לו נזק בשליחותו.
ובאמת כן מצינו בהמשך הגמרא: "אמר רבי אלעזר, שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן", ואמרו על כך: "כמאן כי האי תנא, דתניא, איסי בן יהודה אומר כלפי שאמרה תורה (שמות לד, כד) 'ולא יחמד איש את ארצך', מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה, והלא דברים ק"ו, ומה אלו שדרכן לזוק אינן ניזוקין, בני אדם שאין דרכן לזוק על אחת כמה וכמה. אין לי אלא בהליכה, בחזרה מנין, ת"ל (דברים טז, ז) 'ופנית בבקר והלכת לאהליך', מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום", ועל כך הקשו: "וכי מאחר דאפילו בחזירה, בהליכה למה לי [קרא]", ותירצו דהפסוק אתיא "לכדרבי אמי, דאמר רבי אמי, כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל, ושאין לו קרקע אין עולה לרגל". ומבאר המהרש"א: "דעיקר מצוה של עליית רגלים, לשמוח שם במצות פירות הארץ שהם הביכורים ומעשר שני, ולשמח שם בהם את העני והגר והלוי באכילתן, והיא עלייתן לשם שמים, משא"כ מי שאין לו קרקע שלא יכול לקיים כל זה, ועלייתו אינו לשם שמים".
וכן ביארו המפרשים המשך הגמרא: "אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק, מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים, כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים, אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים דיינו, נמצאת עלייה שלא לשמה. כיוצא בו אמר רבי דוסתאי ברבי ינאי, מפני מה אין חמי טבריא בירושלים, כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא דיינו, ונמצאת עלייה שלא לשמה". וכתב ה'עיון יעקב': "נראה דסמיך ענין זה, דלא תימא הלא לפעמים חזינן דשלוחי מצוה גם כן ניזוקין, לזה מסמיך האי מימרא לומר, דלכך עולי רגלים אינן ניזוקין שעלייתם לשמה, משא"כ בעושין שלא לשמה". וכן כתב המהרש"א: "ולזה נסמך כאן 'מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים כדי שלא יהו עולי רגלים' כו', דהיינו, שלא תהא עלייתו שלא לשמה, אלא לשמוח עם פירות שהביא לשם מצות ביכורים ומעשר שני הגדלים בקרקע" (וראה עוד ב'מאירי' וב'חתם סופר' כאן).
וראוי לציין, שבשו"ת בית יצחק (או"ח סוס"י ז) כתב, דהסוגיא אתיא לפי מה דקיי"ל שמצוות צריכות כוונה, ועל כן נשאו ונתנו שבחסרון כוונה לא נאמר הכלל דשלוחי מצוה אינן ניזוקין, ואילו במכוין לשני דברים אין זה חסרון בכוונה הנצרכת לקיום המצוה, אבל למד"א מצוות אין צריכות כוונה, הרי גם כשמכוין לכוונה אחרת לגמרי נחשב כמעשה המצוה, ולא גרע מן התוקע לשיר שיוצא ידי חובתו (עי' ר"ה כח:), ובוודאי נחשב כשלוחי מצוה שאינן ניזוקין.
נקודה נוספת בענין 'שלוחי מצוה אינן ניזוקין' מצינו בדברי ה'חתם סופר' במה שאמרו: "כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל, ושאין לו קרקע אין עולה לרגל", ולכן נאמר בתורה: 'ולא יחמד איש את ארצך', וכתב החת"ס: "דהקרא מרמז... דוקא מי שיש לו קרקע ומצווה לעלות לרגל הוא מובטח שלא יחמוד איש את שלו, משא"כ מי שאין לו קרקע ועולה לרגל, כיון שאינו מצווה ועושה אינו מובטח בזאת ההבטחה, וצריך להשמר מהיזק, כי 'גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". ובהמשך כתב שיש דרגות בזה, כי במצוה שחייבים בה זוכים לשמירה מעולה מכל מיני נזקים, ואילו במצוות שאינן מצוות ועושה – זוכים לשמירה במקצת.
כיוצא בזה כתב ב'תורת משה' (ויגש ד"ה עוד אמרו) לגבי יוסף הצדיק שהיה שליח מאביו לדרוש בשלום אחיו, והיה שליח מצוה וניזוק, שיש מקום להסיק מזה שמצוה קודם מתן תורה לא מגינא ומצלי, מפני שאינו מצווה ועושה, ואילו כשראו שיוסף לא ניזק - כי למחיה שלחו אלקים, הסיקו, דלעולם שלוחי מצוה אינן ניזוקין גם קודם מתן תורה.
אמנם, בכמה מקורות מצינו שגם במצוות שקיימו האבות נאמר כלל זה, וכפי שמצינו ב'אור החיים' הק' פר' וישב (לז, יד) שהרבה לדון מדוע לא הגינה מצות כיבוד אב על יוסף (דבריו יובאו במאמר הבא בע"ה), ולא צידד משום שהיה בגדר 'אינו מצווה ועושה'. וכן יש להביא לשונו ה'חכם צבי' (סי' א) בענין זה: "ואין לומר דשאני מצווה ועושה, דלא תהא גרועה מצוה דאורייתא שרצו אבותינו לקיימה, ממצוה קלה דרבנן דאמרינן בה 'שלוחי מצוה אינן ניזוקין' (עעו"ש. וב'ברכי יוסף' אה"ע סי' ט סק"א).
גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתע"א, מדור "עלי הדף"
מסכת פסחים
דף ח ע"א-ע"ב
בענין "שלוחי מצוה אינן ניזוקין" (ב)
נמשיך לדון בס"ד בכלל ד"שלוחי מצוה אינן ניזוקין", המתבאר במכילתין (ח, א-ב), אימתי נאמר כלל זה.
מצוה דרבנן: הנה, ה'פרי מגדים' (או"ח סי' תלג סק"ז) כתב שמשמעות הסוגיא היא שגם במצוה דרבנן נאמר כלל זה, שהרי הובא לגבי חובת בדיקת חמץ בחור שיש בו סכנת עקרב, שבגלל הסכנה לא חייבו חז"ל לבדוק את החור, והקשו בגמרא: "והא אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין". והלא חובת בדיקת חמץ דרבנן היא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ורצו לסמוך על כלל זה ולחייב בדיקה גם במקום שיש חשש סכנה. ואין לומר דמיירי הכא, כשלא ביטל את החמץ, ואזי חובתו מדאורייתא, כי סוף סוף יכול לבטלו גם עתה, ותהיה חובת הבדיקה מדרבנן, ואז לא נוכל לסמוך שלא יוזק בזכות המצוה, ועל כרחך, שגם במצוה דרבנן אין שלוחי מצוה ניזוקין. [אמנם מצינו באחרונים מאוחרים יותר שהעירו, היאך דימו מצות בדיקת חמץ דרבנן למצות עליה לרגל לענין כח וסגולת המצוה להנצל מכל נזק. יעוי' ב'שו"ת מהרי"ץ' (דושינסקי, ח"ב סי' כג) ובחידושי האדר"ת על הל' פסח (סי' תלג, נדפס בקובץ 'מקבציאל' גל' לד עמ' נז)].
ויש להביא כאן דברי ה'חתם סופר' בפרשת שלח על הפסוק (במדבר יג, ב) "שלח לך אנשים", ופירש"י: "שלח לך, לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח...", וכתב החת"ס: "ב[מדרש] רבה (טז, א) משמע, ששלחם ג' ימים קודם שבת, וכ"כ מורי בהפלאה ע"ש, ובאמת אין יוצאין בשיירה ג' ימים קודם שבת אם לא לדבר מצוה. ונ"ל הא דמותר לדבר מצוה, אין הטעם שהמצוה דוחה שבת, אלא כל עצמו של איסור הפלגת ספינה ושיירה הוא, משום דהוי ליה כמתנה לכתחילה לחלל שבת, שדרך להסתכן בסכנה, וקיי"ל 'שלוחי מצוה אינן נזוקין'... וממילא לא הוי ליה כמתנה מתחילה לחלל שבת. אמנם, סד"א דוקא מצוה דאורייתא - מגנא ומצלא, אבל לא מצוה דרבנן, על כן אמר הקב"ה: 'אני איני מצווך', שלא תהיה כמצוה דאורייתא, אבל אתה 'אם תרצה שלח', ורצונו של משה לא הוה אלא מצוה דרבנן, ואפילו הכי תגין ותציל, ותשלח ג' ימים קודם שבת". דבריו הקדושים נפלאים מאוד, כי בריש דבריו נראה שאין זה כי אם סד"א, ולמסקנת דבריו אין הבדל בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן, ולסיום מפטיר ששלחם ג' ימים קודם השבת, ואינו נחשב כדבר מצוה שלא יהיו נזוקין, וצ"ע.
שלוחי מצוה בחזירתן: הנה, מסופר בגמ' (ח:) שהתלמידים הצריכים לרבם - "בני בי רב" - שדרו בכפרים שבבקעה שאלו לרב : "מהו למיתי קדמא וחשוכא לבי רב (-השכם והערב קודם עלות השחר ומשתחשך, כלום יש להם לירא מן המזיקים. רש"י). אמר להו, ניתו, עלי ועל צוארי (-דודאי לא יזוקו, שהמצוה מגינה עליהם). ניזיל מאי (-כלום יכולין לסמוך על המצוה אף בחזרה), אמר להו לא ידענא. איתמר, אמר רבי אלעזר, שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן. כמאן כי האי תנא, דתניא, איסי בן יהודה אומר, כלפי שאמרה תורה (שמות לד, כד) 'ולא יחמוד איש את ארצך', מלמד, שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה... אין לי אלא בהליכה, בחזרה מנין, ת"ל (דברים טז, ז) 'ופנית בבקר והלכת לאהליך', מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום". מפורש יוצא, שלדעת רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקים לא בהליכתן ולא בחזירתן, ואילו רב אמר 'לא ידענא' – כי לא היו הדברים ברורים אצלו (ראה צל"ח בארוכה).
והנה, בסוגיא דלעיל, לגבי חור שיש בו סכנת עקרב, שפטרוהו מלבדוק בגלל חשש סכנה, הקשו בגמרא: "והא אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין", ותירצו על כך: "אמר רב אשי שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה", וגם על זה הקשו בגמרא, הלא סוף סוף יש בבדיקתו זו פעולה של מצוה, ומה לנו שמתכוין בבדיקתו גם לחפש מחט, ומדוע לא תועיל המצוה שינצל מן הסכנה, ועל כך תירצו: "דילמא בתר דבדק אתי לעיוני בתרה", וברש"י: "בתר דבדק - וגמר את כל המצוה אתי לעיוני בתרה", והיינו, כי אחרי גמר המצוה אין המצוה מגינה יותר, ובכן יש לחשוש שינזק האדם בבדיקתו בחור שיש בו סכנת עקרב, והקשה ב'תורת חיים', במה שונה הדבר מדברי רבי אלעזר הנז', ש"שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן", הלא הבדיקה שאחרי גמר המצוה, מאחר שעשאה האדם כהמשך למעשה המצוה, היתה ראויה להיכלל בגדר 'חזירתן', ומדוע יש חשש שינזק (עי"ש תירוצו, ועוד מש"כ אליבא דר"א. ועי' טו"ז או"ח סי' תלג סק"ז).
ה'פרי מגדים' (או"ח סי' תלג מ"ז סק"ז) בהביאו כלל זה מיישב את הדברים בזה"ל: "ולהלכה קיי"ל כפסק הש"ס דשלוחי מצוה אינן ניזוקין אף בחזרה - הכרחי הוא להמצוה, אבל לחפש אחר הבדיקה זמן מה אין זה לצורך המצוה". כלומר, כי הבדל גדול יש בין ה'חזרה' שהכרחי הוא להמצוה, כי המצוה גורמת חזירתו, כי כל אדם מוכרח לחזור למקומו, ובזה מגין זכות המצוה שלא ינזק, לבין חיפוש המחט שהוא זמן מה אחרי המצוה, ואין זה לצורך המצוה כלל (וכ"כ ה'פני יהושע' להלן על הגמרא: "מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים" וכו', יעו"ש).
וב'פני שלמה' (לבעל הקשו"ע) מיישב הערה זו, כי באמת גם רב סובר 'שלוחי מצוה אינן ניזוקין' – 'בחזירתן', אלא, שהבדל יש בין הליכתן לחזירתן, כי בהליכתן ניצולין מכל נזק, אפילו כשכוונתו בהליכה זו היא גם לצרכו, אכן, בחזירתן – אינן ניצולין כי אם כשכוונתו שלימה בלתי לשם שמים, ולכן אמר רב 'לא ידענא', ואילו רבי אלעזר סובר שבחזירתן ניצולין מכל נזק – ג"כ כשיש לו כוונה בפעולת המצוה גם לצורך עצמו, ובנקודה זו סובר התרצן שאמר : "דילמא בתר דבדק אתי לעיוני בתרה" - כרב, ולכן מאחר שהיתה לו כוונה גם לצורך עצמו, לא נאמר כלל זה בחזירתן כמו בהליכתן.
גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתע"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת פסחים
דף ח ע"א-ע"ב
בענין "שלוחי מצוה אינן ניזוקין" (ג)
פרט נוסף בזה מצינו בסוגיא, שבמקום דשכיחא היזקא לא נאמר הכלל ד"שלוחי מצוה אינן ניזוקין", וכדאיתא בברייתא (ח:): "תניא, חור שבין יהודי לארמאי, בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו. פלימו אמר, כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה", ומבואר בגמ' שהסכנה היא 'סכנת כשפים', שלא יאמר הנכרי כשפים הוא עושה לי, ויבא לנקום ממנו, ובהמשך הגמרא: "והאמר רבי אלעזר, שלוחי מצוה אינן ניזוקין", ומשני: "היכא דשכיח היזיקא שאני, שנאמר (ש"א טז, ד) 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך' וגו'", והיינו, כי במקום שמצוי נזק אין לאדם לסמוך שלא יינזק, כשם שמצינו אצל שמואל שנצטוה מפי ה' למשוח את דוד, וחשש מנזק ואמר "איך אלך ושמע שאול והרגני", ולכך השיא לו הקב"ה עצה שיקח בידו עגלת בקר ויאמר שהולך לזבוח לה', ולא יתוודע לו כוונתו האמיתית בהליכתו [ובאופן זה מבאר רב נחמן בר יצחק את הברייתא: "אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק מפני הסכנה"].
כיוצא בזה איתא גם בקידושין (לט:) כלפי מה ששנינו בברייתא: "הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה...", והקשו בגמרא: "והא א"ר אלעזר שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן", ותירצו: "סולם רעוע הוה - דקביע היזיקא, וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא, דכתיב 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני'". והנה בעוד שבמס' קידושין מובא הדבר ללא שום חולק, הרי כאן נחלקו בזה תנא קמא ופלימו, כי לדעת ת"ק חייב בבדיקה - והגם ד'שכיח היזיקא', ויש מקום לומר שאכן נחלקו אם גם בקביע היזיקא נאמר 'שלוחי מצוה אינן ניזוקין'. אמנם, אפ"ל שנחלקו רק לגבי סכנת כשפים – אם נחשב כ'שכיח היזיקא', ודעת ת"ק שאינה בגדר שכיח היזיקא, ואילו בדבר שברור דשכיח היזיקא מודה ת"ק שלא נאמר כלל זה (ונפסק להלכה כפלימו, עי' רי"ף ורא"ש כאן; שו"ע או"ח סי' תלג ס"ז).
אולם אם נאמר שת"ק חולק על פלימו, נצטרך ליישב לפי שיטתו ההוכחה משמואל שאמר: "איך אלך ושמע שאול והרגני". ויש להביא לכך מה שמובא ב'תוס' חכמי אנגליה', כי אכן לכן צוה הקב"ה לדוד "עגלת בקר תקח בידך", רצ"ל, "על שפשעת נגדי שיראת לילך במצותי, לכך תיקח העגלה להביא קרבן". והנה, פירוש זה יעלה יפה לדעת ת"ק, כי לאמתו של דבר לא היה לשמואל לפחד כלל ללכת, ד'שלוחי מצוה אינן ניזוקין' (ראה עוד רד"ק ומלבי"ם שמואל שם; מרומי השדה כאן).
אמנם, ב'אור החיים' הק' (פר' וישב לז, יד) יישב הענין בדרך שונה, וז"ל: "וחכמים שחולקים עם פלימו סוברים שיש לחלק בין מציאות שלפנינו למציאות שמואל, כי שם שכיח ודאי היזיקא, כי ישמע שאול שמושח את דוד למלך במקומו, ואין לך שכיח היזיקא כזו, משא"כ חשש שמא הגוי יעליל עליו אינו קרוי שכיח היזיקא", והיינו, דלדעת ת"ק רק במקום שיש ודאי היזיקא לא נאמר 'שלוחי מצוה אינן ניזוקין', משא"כ סכנת כשפים שהנכרי יעליל עליו ויזיקנו, אינו אלא ספק היזיקא, ובזה נאמר עדיין לדעת ת"ק 'שלוחי מצוה אינן ניזוקין'. ולפי זה, מחלוקת ת"ק ופלימו היא רק לגבי סכנת כשפים, והדבר תלוי בדרגת הסכנה, כאמור.
כיו"ב כתב שם האוה"ח הק' גם כלפי הסוגיא דקידושין, שאינו תלוי במחלוקת ת"ק ופלימו, וכלשונו: "וגם ההיא דסולם רעוע... שכיח היזיקא הוא יותר מבדיקת חור שבין יהודי לגוי", וכאמור, שלפי ת"ק הדבר תלוי בדרגת שכיחות ההיזק.
והנה, רבים העירו בסוגיית הגמרא, למה כשהקשו קושיא זו - בחור שיש בו סכנת עקרב שפטור מבדיקה בגלל חשש סכנה - "והא א"ר אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין", לא תירצו כמו שתירצו כאן: "היכא דשכיח היזיקא שאני".
ובס' 'עולת שבת' (סי' תלג ס"ח) כתב ליישב: "ולית כאן שכיחי היזיקא כולי האי... דשאני סכנת בן אדם דהוא בעל בחירה", כלומר, "היכא דשכיח היזיקא שאני", רק באופן כדוגמת סכנת כשפים, שחשש סכנה הוא בגלל הנכרי שלא יזיק את שכנו, וסכנת בעל בחירה חמורה יותר, ואילו סכנת עקרב שאינה מצד בעל בחירה קלה יותר, ואין לחשוש ממנה במקום קיום המצוה, ודבר זה אכן נלמד משמואל שחשש משאול שהיה בעל בחירה.
כהשוואה לזה יש להביא דברי האוה"ח הק' על הפסוק אצל יוסף הצדיק עם אחיו: "ויצילהו מידם" (בראשית לז, כא), "פירוש, לפי שהאדם בעל בחירה ורצון, ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה, משא"כ חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים, והוא אומרו 'ויצילהו מידם', פירוש, מיד הבחירי", מבואר, שסכנה הנשקפת מצד בעל בחירה חמורה יותר.
אמנם, ב'חק יעקב' (סי' תלג סקי"ח) העיר נגד דבריו, כי "נתעלם ממנו סוגיא דקדושין... דאפילו מסכנת סולם רעוע וכהאי גוונא שאינו מבעל בחירה, גם כן אמרינן 'היכא דקביעי הזיקא' או 'שכיח הזיקא' - שאף שליח מצוה ניזוק כמו מבעל בחירה, דנלמד משמואל שאמר 'איך אלך ושמע שאול'...".
ועל עיקר הקושיא כתב לתרץ: "ואפשר דמשו"ה לא מקרי הכא (-בחור שיש בו סכנת עקרב) 'שכיח הזיקא', כיון שאין כאן עקרב לפנינו, ואיכא ספיקא וחששא טובא, דלמא יש כאן עקרב, ושמא יזיק לו, והוא לא יראה אותו בשעת הבדיקה להשמר ממנו, ושמא אינו יכול להזיק כיון שהוא בגל, על כן לא מקרי בשביל זה שכיח הזיקא לבטל ממצוה בשביל חששות אלו", כלומר, שונה הוא חור שיש בו סכנת עקרב - שהיזיקן אינו מצוי כל כך, ומשא"כ חור שיש בו סכנת כשפים - היזיקן מצוי יותר, וכן כתבו הב"ח (או"ח סי' תלג) והשער המלך (הל' חמץ ומצה פ"ב ה"ו).
