הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"הלכה כרב באיסורים"; "קשיא"
פסחים טז ע"א
וסבר רבי אלעזר משקין אית להו טומאה בעולם? והתניא, רבי אלעזר אומר: אין טומאה למשקין כל עיקר. תדע, שהרי העיד (יוסף) +מסורת הש"ס: [רבי יוסי]+ בן יועזר איש צרידה על איל קמצא דכן, ועל משקין בית מטבחיא דכן. הניחא לשמואל, דאמר: דכן מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן יש להן - שפיר.
אלא לרב, דאמר דכן ממש - מאי איכא למימר? - אמר רב נחמן בר יצחק: אחדא. - והא כדבריו קאמר דנפישי, ועוד: והא וכן קתני! קשיא.
גופא, רב אמר: דכן ממש, ושמואל אמר: דכן מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן - יש להן. רב אמר דכן ממש, קסבר: טומאת משקין דרבנן, וכי גזרו רבנן - במשקין דעלמא, ובמשקין בית מטבחיא לא גזור. ושמואל אמר: דכן מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן - יש להן. קסבר: טומאת משקין עצמן דאורייתא, לטמא אחרים - דרבנן. וכי גזור רבנן - במשקין דעלמא, במשקין בית מטבחיא - לא גזור. וכי לא גזור רבנן - לטמויי אחרים, אבל טומאת עצמן - יש להן.
1.
בסוגיה מובאת מחלוקת בין רב ושמואל. רב סובר שמדאורייתא מים לא מקבלים טומאה כלל [ורק גזרו מדרבנן], ושמואל סובר שהם רק לא מטמאים אחרים אבל הם עצמם מקבלים טומאה. הנדון בסוגיה הוא במים שבבית המטבחיים של הקרבנות והשאלה היא האם מדובר בכל "מים".
2.
רמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק י הלכה טז:
משקה בית מטבחיים שבעזרה והוא דם הקדשים והמים שמשתמשין בהן שם טהורין לעולם ואינן מתטמאין ולא מכשירין, ודבר זה הלכה מפי הקבלה לפיכך כל דמי הזבחים אינו מקבל טומאה ואינו מכשיר, והואיל ודם הקדשים אינו מכשיר קדשים שנשחטו בעזרה לא הוכשרו בדם שחיטה ואין לבשר הקדשים הכשר אלא במשקין שיפלו על הבשר חוץ במשקה בית המטבחיים.
3.
כסף משנה הלכות טומאת אוכלין פרק י הלכה טז:
[טז] משקה בית וכו'. פ"ק דפסחים עלה י"ו וכרב דאמר דכן ממש דהלכתא כוותיה באיסורי:
הוא מסביר [מבלי להתייחס לתוכן עצמו], שהרמב"ם פוסק כרב על פי הכלל, שהלכה כרב באיסורים.
3.1
ויש להוסיף: בפשטות מחלוקתם היא בפרשנות דברי עדותו של התנא יוסי בן יועזר. ולפי דברי ה"כסף משנה" יוצא שהכלל הנ"ל תקף גם כאשר רב ושמואל חלוקים בפרשנות של דברי תנאים.
4.
בן אריה הלכות טומאת אוכלין פרק י הלכה טז:
[טז] כ"מ: דהלכתא כוותי' באיסורים. נ"ב וכרב פפא שם דף י"ז ע"ב [ואף על גב דמסיק שם בפסחים בקשי' מ"מ יש לומר דהרמב"ם ס"ל דכשאומרים בגמ' קשי' לא נדחה לגמרי וכמ"ש הרשב"ם בשם ר"ח ב"ב. נ"ב ואף על גב דהרשב"ם שם חלק עליו מ"מ הרמב"ם בפ' נחלות פ"ט ה' ח' פסק ג"כ כהר"ח ולא דחינן משום דמסיק בקושי' אבל יש לחלק בין שם לכאן וע' פירש"י סנהדרין ע"ב ע"א ד"ה קשי'.
וע' מה שכתבנו למעלה ה' פסולי המוקדשין פ"א ה' ל"ו שיש לומר דהרמב"ם לא גרס קשי' וע"ש עוד מה שכתבנו שם. וע"ע מה שכתבנו בה' איסורי מזבח פרק א' ה"ד]:
הוא מעיר, שגם רב פפא [בדף הבא] פוסק כ"רב". לפי זה נוכל לומר, שפסק הרמב"ם הוא בגלל רב פפא ואולי לולא רב פפא הרמב"ם לא היה פוסק כ"רב" מפני שמחלוקת רב ושמואל איננה בדעתם האישית אלא בפרשנות דברי תנא.
4.1
ובדרך אגב הוא מעיר הערה נוספת: הגמרא הקשתה על דברי "רב" מברייתא וסיימה ב"קשיא", ובכל זאת הרמב"ם לא "התחשב" בזה ופסק כ"רב", מפני שהגמרא לא התכוונה להכריע לגמרי שקשה על רב! [וראה בהמשך]
5.
רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק א הלכה לו:
וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל שנאמר בדם על הארץ תשפכנו כמים, דם שנשפך כמים הוא הנחשב כמים ומקבל טומאה אבל דם קדשים שאינו נשפך כמים אינו מקבל טומאה.
לכאורה יש סתירה בין שני פסקי הרמב"ם, ובכך דן בהרחבה ה"לחם משנה":
6.
לחם משנה הלכות פסולי המוקדשין פרק א הלכה לו:
[לו] וכל דם קדשים אינו מקבל וכו'. קשה דרבינו ז"ל כתב בפרק עשירי מהל' טומאת אוכלין וז"ל משקה בית המטבחיים שבעזרה והוא דם הקדשים והמים שמשתמשים בהם שם טהורים לעולם ואינם מתטמאין ולא מכשירין ודבר זה הלכה מפי הקבלה וכו' משמע דפסק כרב דאמר בפ"ק דפסחים (דף ט"ז) דמשקה בית מטבחייא דכן ממש ואפי' טומאת עצמן אין להם וא"כ ע"כ משמע מהתם דאית ליה טומאת משקין דרבנן וכי גזרי רבנן במשקה דעלמא אבל במשקה בית מטבחייא אוקמוה אדין תורה ולכך אינם מטמאין ואינם מכשירין
וא"כ איך כתב רבינו ז"ל דטעמא דדם הקדשים אינו מקבל טומאה משום דאמרה תורה דאינו מכשיר דמשמע דבכל דם אחר דמכשיר הוא מקבל טומאה מן התורה דאינו כן אליבא דרב דפסק רבינו ז"ל כוותיה אלא מן התורה אין טומאה למשקין כל עיקר.
ותו קשיא שם בגמ' אמרו אליבא דרב דאיכא תרי קראי להכשיר מים חד לתלושין וחד למחוברים והקשו דאיך אפשר דמים תלושים מכשירין מן התורה דהא אמר ר' יוסי בר חנינא דמשקה בית מטבחייא לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין וכיון שאין מכשירין ודאי דאין למים תלושים הכשר מן התורה דאם היה להם הכשר לתלושין מן התורה היכי אתו רבנן ושקלוה ממשקה בית מטבחייא ותירצו תרגמא על דם דדוקא על דם אמרו שאינו מכשיר אבל מים מכשירין וא"כ רבינו ז"ל דפסק כרב איך כתב שם דהדם והמים אינם מכשירין.
ועוד קשה דכתב שם דדבר זה הלכה מפי הקבלה ומשמע דהיינו כר"פ דאמר בפ"ק דפסחים (דף ט"ז) אמר ר"פ אפי' למ"ד טומאת משקין דאורייתא משקה בית מטבחייא הלכתא גמירי לה והקשו שם על ר"פ ואסיק בקשיא הוכיון דכן אמאי פסק רבינו ז"ל כן.
ונראה דרבינו ז"ל פסק דטומאת משקין מדאורייתא מפני שראה שם כמה תנאי דאית להו הכי ר' יוסי דאמר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא ור"מ ג"כ אית ליה דטומאת עצמן היא דאורייתא וא"כ משמע דכולהו סברי דטומאת משקין מדאורייתא זולת ר' אליעזר דאית ליה התם טומאה למשקין כל עיקר ולכך פסק רבינו ז"ל כן
ופסק ג"כ כרב דאמר דכן ממש להסכים בין ב' הפסקים צ"ל כר"פ דאע"ג דטומאת משקין דאורייתא מ"מ משקה בית מטבחייא דכן ממש דהלכתא גמירי לה ולא כדאמר שם דקא סבר רב דטומאת משקין דרבנן דא"כ אתי רב דלא כהלכתא דרוב התנאים סברי דהוה דאורייתא כדכתיבנא
ואף על גב דאסיק רב פפא בקשיא לא אסיק בתיובתא ולית לן בה.
גם הוא מסביר שלמרות שהגמרא הקשתה על רב מברייתא ונשארה בקשיא, הרי "לית לן בה", כלומר, לא מונע מלפסוק כ"רב".
7.
ונראה להוסיף: אם לא מתחשבים ב"קשיא" - בקושיה שהקשתה הגמרא כנראה שהרמב"ם סובר כאחת משיטות הראשונים ש"קשיא" איננה קושיה סופית ומכרעת וניתן ליישבה.
7.1
ואמנם, יש כמה פרשנים שמיישבים כל "קשיא" שמוזכרת בש"ס.
7.2
ויותר מכך יש לומר, שכנראה את הביטוי "קשיא" לא כתב "עורך הש"ס" עצמו - אם נניח שכל מה שכותב "עורך הש"ס" כוונתו להכריע להלכה.
7.2.1
ועוד אפשר לומר, שאמנם "עורך הש"ס" כן כתב את הביטוי הזה, ובכוונה עשה זאת כדי להשאיר לדורות הבאים אפשרות ליישב את הקושיה!
8.
נראה שהדברים הנ"ל בסעיף 7.2.1 מתאימים לשיטת המהרש"ל בספריו "ים של שלמה" בהקדמה לכמה מסכתות]:
9.
ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ב:
ה. דין תיקו הנאמר בתלמוד לא מהני בה תפיסה, אבל בעייא דלא נפשטה או כה"ג מהני תפיסה. ואם חזר זה השני ותפסה מן הראשון ג"כ לא מפקינן מיניה, ולא שייך תפיסה אלא בגוף הדבר שנפל בו הספיקא, ולא בעניין אחר. וכל היכא שאין הדיין יודע להכריע בין הגדולים מהני תפיסה:
פסק: כל תיקו הנאמר בתלמוד. לעניין איסורא לחומרא. ולעניין ממונא לקולא, והמוציא מחבירו עליו הראיה. אף שבעל הערוך (ערך גם) לפירש אחר בשם ר"ח מספקא אם חולקים. מ"מ כל הגאונים קדמאי ובתראי תופסים כל תיק"ו לקולא. וכן כתב בסמ"ג במצוה לדון בנזקי איש. (עשין ע') דלא ק"ל (כר"ח) [כרבינו האי]. ולאו לבד תיק"ו. אלא אף כשהבעייא לא נפשטה. אם כן בספיקא עומדת. וגבי ממונא לקולא, ואיסורא לחומרא. אבל בזה נפלה מחלוקת בין הגאונים, כי רי"ף ורמב"ם (פ"ב מהלכות נזקי ממון הל' ה) וסמ"ג פסקו דגבי ספיקא מהני תפיסה ור"י בעל התו' והרא"ש (סי' ב') ורוב בתראי סברי דלעולם אין מועיל תפיסה בספיקא דדינא.
ואף שאין התלמוד מכריע. אני באתי להכריע, דבודאי דברי תוספת עיקר בדין תיק"ו, שנסתמה הבעייא בתלמוד, ולא נפשטה. ואין רשות לשום גאון בעולם לפשטה ממתניתין או מברייתא, או מסברא, דהוי כחולק על תלמודא דרבינא ורב אשי, כמו שאין לישב התיובתא שנאמרה בתלמוד.
אבל כמה בעייות שנאמרו בתלמוד ולא נפשטו, אם חכם אחד אפילו בזמנינו מביא ראיה לפשטה. הרשות בידו, ואזלינן בתריה. כי מאחר שלא נאמר תיקו. אם כן בספק עומד עד שיתלבן לך פשיטתו.
ודוגמת זה כתב ר"ח בפ' חזקת הבתים (דף נ"ב ע"א). גבי אמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה כו', ועלו דבריו בקושיא, ומ"מ פסק ר"ח כמותו. ורשב"ם (ד"ה ופסק) הביאו וז"ל, פירש ר"ח נקטינן מרבותינו ז"ל, כל היכא דאמר בתלמוד תיובתא דפלוני תיובתא בטלו דברי מי שהתיובתא עליו לגמרי. אבל היכא דעלתה בקושיא כי הך דשמואל. לא בטלו דבריו. דאמרינן לא הוי ברירה להון דבטלה שמועה זו לגמרי. אבל לא אישתכח פירוקא בהאי שעתא, ותלייא וקיימא ע"כ.
אם כן אף שאסיק להדיא בגמרא קשיא, מ"מ אמרינן תליא וקיימא. ק"ו כשבעייא לא נפשטה. ואף שרשב"ם חולק. היינו משום דס"ל קשיא הוי כעין תיובתא. רק שתיובתא הוא כשפריך מדברי המשנה או מברייתא. וקשיא מדברי אמוראים. אבל גבי בעייא דלא נפשטה אף הוא מודה דתלייא וקיימא. ויכול אדם לפשטה. ועוד אפילו בהאי דרשב"ם אין נראה כמותו, כי הרא"ש (ב"ב פ"ג סימן נ"ח) חולק עליו, וגם ר"ן (נ"י שם כ"ח ע"א, בדפי הרי"ף) שהם בתראי, ולשם אאריך...
הוא מקבל את אחת השיטות ברשב"ם ש"קשיא" איננה קושיא סופית ולכן "אם חכם אחד בזמנינו מביא ראיה לפשטה הרשות בידו ואזלינן בתריה".
9.1
ולפי זה מובן מדוע הרמב"ם רשאי בסוגייתנו לפסוק כ"רב" אע"פ שיש כלפיו "קשיא".
ראה גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים רנז; רנט; רסא; רסח.
10.
ולבסוף נראה שבכל זאת יש מה להוסיף [חידוש"]: בסוגיה יש כמה "מהלכים", מהלך נגד רב" ונשאר ב"קשיא", וכן יש מהלך נגד שמואל ונשאר ב"קשיא". כלומר יש "קשיא" נגד שתי הדעות. במצב זה ברור שהרמב"ם רשאי להחליט הלכה כרב על פי הכלל העקרוני שהלכה כרב באיסורים נגד שמואל. ונראה - לאור דברי המהרש"ל לעיל - ש"עורך הגמרא" נשאר ב"קשיא" כלפי שתי הדעות בכוונה כדי שהפוסקים בדורות הבאים יכריעו לפי הכללים שלהם או על פי סברתם.
