הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
רבי חנינא סגן הכהנים
פסחים יד ע"א - טו ע"ב
בשבוע האחרון עסקנו באחת הסוגיות הארוכות והמסובכות במסכת פסחים, והיא סוגיית ר' חנינא סגן הכהנים. הסוגיה מתחילה במשנה, אשר בה מעיד ר' חנינא סגן הכהנים שהיו שורפים בשר הטמא בדרגה אחת עם בשר הטמא בדרגה פחותה יותר, למרות שמוסיפים בכך טומאה. מן הדברים הללו למד ר' מאיר שמותר גם לשרוף תרומה טהורה עם תרומה טמאה בפסח:
1. משנה פסחים פרק א משניות ו - ז
רבי חנינא סגן הכהנים אומר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בוולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה אעפ"י שמוסיפין טומאה על טומאתו הוסיף ר' עקיבא ואמר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת אע"פ שמוסיפין טומאה על טומאתו:
אמר ר' מאיר מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אמר לו רבי יוסי אינה היא המדה ומודים רבי אליעזר ורבי יהושע ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה שר' אליעזר אומר תשרף זו לעצמה וזו לעצמה ורבי יהושע אומר שתיהן כאחת:
המשנה הזו היא בעצם חלק מארבע עדויות שהעיד ר' חנינא סגן הכהנים:
2. משנה עדויות פרק ב משניות א - ג
רבי חנינא סגן הכהנים העיד ארבעה דברים: מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו. הוסיף רבי עקיבא מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו.
אמר רבי חנינא סגן הכהנים: מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השרפה. אמר רבי עקיבא: מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו וחכמים אומרים לא ראינו אינו ראיה אלא יוצא לבית השרפה.
אף הוא העיד על כפר קטן שהיה בצד ירושלם והיה בו זקן אחד והיה מלוה לכל בני הכפר וכותב בכתב ידו ואחרים חותמים ובא מעשה לפני חכמים והתירו. לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו. ועל מחט שנמצאת בבשר שהסכין והידים טהורות והבשר טמא ואם נמצאת בפרש הכל טהור:
מעניין לציין שכל מימרותיו ההלכתיות של ר' חנינא סגן הכהנים עוסקות בעבודת בית המקדש, שאותן הוא ראה בעיניו.
תופעה מעניינת נוספת היא שכמעט תמיד אחרי דבריו של ר' חנינא סגן הכהנים מופיעה תגובה או מחלוקת של ר' עקיבא. ראינו זאת בשתי המשניות הראשונות בעדויות, וגם לגבי המשנה הרביעית, מביאה הגמרא בסוגייתנו את תגובתו של ר' עקיבא:
3. תלמוד בבלי פסחים יט, א
תנן התם: על מחט שנמצאת בבשר - שהסכין והידים טהורות והבשר טמא. נמצאת בפרש - הכל טהור. אמר רבי עקיבא: זכינו שאין טומאת ידים במקדש.
התופעה הזו חוזרת גם במשנה בזבחים ט, ג, ובנגעים א, ד. כפי שנראה בהמשך, גם ר' חנינא סגן הכהנים וגם ר' עקיבא נהרגו ע"י הרומאים, אם כי בימי חייהם הגישה שלהם לשלטון הרומאי היתה הפוכה: ר' חנינא אמר שצריך להתפלל לשלומה של מלכות, ואילו ר' עקיבא ארגן את המרד נגדם. ר' חנינא סגן הכהנים חי בדור החורבן, וראה את הקלקלה שלפני החורבן וגם את החורבן עצמו. ר' עקיבא חי בדור אחריו, ואולי ראה את התוצאות ההרסניות שהשלטון הזה גרם גם אחרי החורבן.
בשיעור זה, במקום להיכנס לסוגיה המסובכת שבה עסקנו השבוע, ברצוני לעסוק בדמותו של ר' חנינא עצמו.
מה הוא התפקיד של סגן הכהנים? על כך העיד ר' חנינא עצמו. המשנה העוסקת בהגרלת השעירים ביום הכיפורים אומרת כך:
4. משנה יומא פרק ד משנה א
טרף בקלפי והעלה שני גורלות, אחד כתוב עליו "לשם" ואחד כתוב עליו "לעזאזל". הסגן בימינו וראש בית אב משמאלו. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו "אישי כהן גדול, הגבה ימינך". ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו "אישי כהן גדול, הגבה שמאלך".
אבל הגמרא מביאה דעה החולקת על כך, וסוברת שהכהן הגדול לוקח רק פתק אחד, ואילו הסגן נוטל את הפתק השני:
5. תלמוד בבלי יומא לט, א
מתניתין דלא כי האי תנא; דתניא, רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: הסגן וכהן גדול מכניסין ידן בקלפי, אם בימינו של כהן גדול עולה - הסגן אומר לו: אישי כהן גדול הגבה ימינך, ואם בימינו של סגן עולה - ראש בית אב אומר לו לכהן גדול: דבר מילך. ונימא ליה סגן! - כיון דלא סליק בידיה - חלשא דעתיה. במאי קא מיפלגי? מר סבר: ימינא דסגן עדיף משמאליה דכהן גדול, ומר סבר: כי הדדי נינהו. ומאן האי תנא דפליג עליה דרבי יהודה - רבי חנינא סגן הכהנים הוא. דתניא, רבי חנינא סגן הכהנים אומר: למה סגן מימינו, שאם אירע בו פסול בכהן גדול - נכנס סגן ומשמש תחתיו.
רש"י:
למה סגן מימינו כו' - שהולך תמיד לימינו, כך אמרו בשם ר' יצחק הלוי, ואני שמעתי מרבינו יצחק בר יהודה: למה סגן ממונה - שאם יארע פסול, אבל כל זמן שלא יארע בו פסול - אין הסגן עובד שום עבודה בעולם.
כל תפקידו של סגן הכהנים, אם כן, היה להחליף את הכהן הגדול במידה והוא אינו יכול לבצע את תפקידו. מדוע, אם כן, נקרא ר' חנינא בשם 'סגן הכהנים'? מסביר ר' מאיר שפירא מלובלין:
6. זכרון מאיר (ר' מאיר שפירא מלובלין, המאה ה-19, פולין) עמוד יח
מה זה "סגן הכהנים"? ידענו את סגן הכהן הגדול אבל סגן כהנים רבים, הנהיתה כזאת?
אך לפי מצב הרוח ששורר אז בימי המהומה וכו' יתבררו ויתלבנו הדברים. בהיות השנים כתיקונן את מי היו ממנין בתור ממלא מקומו של כהן גדול שעבר? כמובן את סגנו שהיה כבר בקי בתהלוכות המקדש. באופן שכל סגן היה רק משמש לכהן גדול אחד כי על מקום השני נתמנה הוא.
לא כן היה בזמן רבי חנינא. כפי שמספרת לנו ההיסטוריה לא השתדלו אז למנות את "האדם ההגון על המקום הראוי". מתוך ירידת המדות התגברה יד השוחד, והנותנו - בין שהוא כדאי ובין שאינו כדאי - קבל כל משרה גבוהה. כל אמיד ובעל זרוע היתה ידו על העליונה. - וכשרבי חנינא עמד בצדקותו ובפרישותו, מוכרח היה לראות, איך שעל ראשו עברו כהנים גדולים אחרי כהנים גדולים, איך שכהנים פשוטים עלו לגדולה, ואותו, את הסגן, השמיטו.
נסיונו הגדול בעבודת המקדש ובקיאותו הרבה ודאי היו השיקולים העיקריים לכך שהוא היה תמיד הסגן, כי הוא זה שהיה בקי בכל ההלכות, ואילו הכהן הגדול – שקצר את התהילה והכבוד – הרבה פעמים היה עם הארץ.
בין העדויות שהשאיר ר' חנינא סגן הכהנים היתה גם עדות על מיקומו של הארון, שאותו הוא לא ראה, כמובן, שהרי בבית השני לא היה ארון:
7. משנה שקלים פרק ו משנה א
שלש עשרה השתחויות היו במקדש. של בית רבן גמליאל ושל בית רבי חנניה סגן הכהנים היו משתחוין ארבע עשרה והיכן היתה יתרה כנגד דיר העצים שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז.
עדות אחרת שהוא מוסר על עבודת בית המקדש היא על האופן שהיתה נראית האש של עצי המערכה על המזבח, וגם שם הוא העיד על הבדל גדול בין מה שסיפרו על בית המקדש הראשון לבין מה שהוא ראה בסוף ימי הבית השני:
8. תלמוד בבלי יומא כא, ב
חמשה דברים נאמרו באש של מערכה: רבוצה כארי, וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן... רבוצה כארי? והתניא, אמר רבי חנינא סגן הכהנים: אני ראיתיה, ורבוצה ככלב! - לא קשיא; כאן במקדש ראשון, כאן - במקדש שני.
עדות אחרת, שגם ממנה אפשר להבין את ההתדרדרות לקראת החורבן, עוסקת בנס שהיה במנורה שבמשכן:
9. מדרש תנחומא פרשת תצוה סימן ג
א"ר חנינא סגן הכהנים: אני הייתי משמש בבית המקדש, ומעשה נסים היה במנורה. משהיו מדליקין אותה מראש השנה לא היתה מתכבה עד שנה אחרת. ופעם אחת לא עשו הזיתים שמן התחילו הכהנים לכבות (ס"א לבכות)
שתי הגרסאות אפשריות, אם כי באחת המקבילות כתוב שישבו הכהנים בפחי נפש, ולכן נראה יותר שהגירסה השניה היא הנכונה. בכל מקרה, רואים שלקראת סוף ימי הבית השני גם הנסים המעטים שעוד נשארו החלו להיעלם. וכך מתאר ר' חנינא את החורבן עצמו בתיאור מזעזע:
10. אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק ז
רבי חנניה סגן הכהנים אומר קודם למ' שנה עד שלא חרב בית המקדש ונשרף ההיכל היו אנשי ירושלים נועלין את הדלתות והיו משכימין ומוצאין אותן פתוחים, שנאמר פתח לבנון דלתיך (זכרי' י"א א'). כיון שראו בני כהנים גדולים שחרב בית המקדש ונשרף ההיכל נטלו את המפתחות ועלו לראש ההיכל וזורקים כלפי מעלה ואומרים הא לך המפתחות שנתת לנו שלא היינו אפטרופין נאמנים לאכול מגנזיו של מלך והיו אוחזים זה בזה ונמשכין לתוך האור ונשרפים:
הכאב של החורבן ודאי היה קשה לכל עם ישראל, אבל למי ששימש כסגן הכהנים שנים כה רבות, ודאי הכאב היה עצום. לכן, כאשר הובא דיון כיצד יש לקיים טבילה בתשעה באב, אמר ר' חנינא סגן הכהנים שראוי הוא זכרון בית המקדש לבטל פעם בשנה טבילה:
11. תלמוד בבלי תענית יג, א
כל חייבי טבילות טובלין כדרכן, בין בתשעה באב בין ביום הכפורים... אמר רבי חנינא סגן הכהנים: כדי הוא בית א-להינו לאבד עליו טבילה פעם אחת בשנה.
מה היה בסופו של ר' חנינא סגן הכהנים? לא מצינו במקורות חז"ל פירוט על כך, אבל ישנה גרסה שהוא היה אחד מעשרת הרוגי מלכות:
12. אוצר המדרשים עשר גליות עמוד 437
עשרה הרוגי מלכות ואלו הן: רבי ישמעאל בן אלישע, רבי ישבב הסופר, רבן שמעון בן גמליאל, רבי חוצפית המתורגמן, רבי עקיבא בן יוסף, רבי חנניא סגן הכהנים, רבי שמעון בן עזאי, רבי אלעזר בן חרסום, רבי יהודה בן בבא, ורבי חנניה בן תרדיון.
עשרת הרוגי המלכות, כידוע, לא נהרגו בבת אחת, ואף לא חיו באותו דור. לצערנו, היו הרבה יותר מעשרה אנשים שנהרגו ע"י השלטונות הרומיים באותה תקופה, ולכן ישנם מספר גרסאות לאופן שבו סופרים את עשרת ההרוגים. אני מניתי ששה עשר אנשים שנמצאים בגרסאות השונות. שבעה מהם מופיעים בכל הגרסאות: ר' ישמעאל בן אלישע, רבן שמעון בן גמליאל, ר' עקיבא, ר' חוצפית המתורגמן, ר' ישבב הסופר, ר' יהודה בן בבא, ור' חנניה בן תרדיון. עליהם נוספו עוד תשעה: ר' יהודה הנחתום, ר' שמעון בן עזאי, ר' טרפון, ר' אלעזר בן חרסום, ר' יוסי, ר' אלעזר בן שמוע, ר' חנינא בן חכינאי ור' יהודה בן דמא, ור' חנניה סגן הכהנים.
ואולם, גם אם ר' חנינא סגן הכהנים אינו מופיע ברוב הגרסאות, הרי שאין חולק על כך שהוא נהרג, כפי שכתוב גם בשולחן ערוך:
13. שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפ סעיפים א - ב
אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם; ואף על פי שמקצתם בראש חדש, יש מי שאומר שיתענו בו ( וטוב שלא להשלים בראש חדש).
באחד בניסן מתו בני אהרן; בעשרה בו מתה מרים ונסתלק הבאר; בכ"ו בו מת יהושע בן נון, בעשרה באייר מת עלי הכהן ושני בניו, ונשבה ארון ה'; בכ"ח בו מת שמואל הנביא; בכ"ג בסיון בטלו הביכורים מלעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט; בכ"ה בו נהרג רשב"ג ורבי ישמעאל ור' חנינא סגן הכהנים; בכ"ז בו נשרף רבי חנינא בן תרדיון וספר תורה עמו; באחד באב מת אהרן הכהן; בי"ח בו כבה נר מערבי בימי אחז. בי"ז באלול מתו מוציאי דבת הארץ; בה' בתשרי מתו עשרים איש מישראל ונחבש רבי עקיבא; בז' בו נגזרה גזרה על אבותינו שימותו בחרב וברעב ובדבר, מפני מעשה העגל; בז' במרחשון עוורו עיני צדקיהו ושחטו בניו לעיניו; בכ"ח בכסליו שרף יהויקים המגילה שכתב ברוך מפי ירמיהו; בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חשך בעולם שלשה ימים; ובט' בו לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו; בה' בשבט מתו הזקנים שהיו בימי יהושע; בכ"ג בו נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין על ענין פלגש בגבעה; בז' באדר מת משה רבינו עליו השלום; בט' בו נחלקו בית שמאי ובית הלל.
אחרי כל הדברים האלה, מעניין לבחון את דבריו המפורסמים של ר' חנינא סגן הכהנים בפרקי אבות:
14. משנה אבות פרק ג משנה ב
רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו.
אין בידינו הרבה מימרות מר' חנינא סגן הכהנים שאינן עוסקות בעדויות הלכתיות מבית המקדש, אבל אחת הבודדות שיש בידינו עוסקת גם היא בענייני השלום:
15. ספרי במדבר פיסקא מב
"וישם לך שלום", בכניסתך שלום וביציאתך שלום שלום עם כל אדם. ר' חנניה סגן הכהנים אומר וישם לך שלום בביתך...
ר' חנניה סגן הכהנים אומר: גדול השלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית שנאמר: "יוצר אור ובורא חשך עושה שלום".
המקור לדבריו של ר' חנינא סגן הכהנים הוא דברי הנביא אשר אומר שגם לאחר שיצאנו לגלות, עדיין צריך להתפלל לשלומה של המלכות שבה אנחנו נמצאים, מכיון שכשיהיה שלום במלכות, יהיה שלום גם לנו:
16. ירמיהו פרק כט פסוקים א - ז
וְאֵלֶּה דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׁלַח יִרְמְיָה הַנָּבִיא מִירוּשָׁלִָם אֶל יֶתֶר זִקְנֵי הַגּוֹלָה וְאֶל הַכֹּהֲנִים וְאֶל הַנְּבִיאִים וְאֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מִירוּשָׁלִַם בַּבֶלָה: אַחֲרֵי צֵאת יְכָנְיָה הַמֶּלֶךְ וְהַגְּבִירָה וְהַסָּרִיסִים שָׂרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר מִירוּשָׁלִָם: בְּיַד אֶלְעָשָׂה בֶן שָׁפָן וּגְמַרְיָה בֶּן חִלְקִיָּה אֲשֶׁר שָׁלַח צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּבֶלָה לֵאמֹר:
כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה: בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן: קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ: וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה' כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם:
ואכן, זהו אחד המקורות לתפילה לשלום המדינה, אשר נהגו כבר לפני מאות שנים, כפי שנכתב באבודרהם:
17. ספר אבודרהם (ר' דוד אבודרהם, המאה ה-14, ספרד) דיני קריאת התורה
ואחר שמסיימין בקריאת התורה אומר שליח צבור קדיש עד לעילא. וגולל ספר תורה... ונהגו לברך את המלך ולהתפלל לשם שיעזרהו ויאמצהו על אויביו שכן כתוב (ירמיה כט, ט) "ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום". ושלום העיר הוא שיתפלל לשם שינצח המלך את אויביו... והיינו דתנן (אבות פ"ג מ"ד) רבי חנניא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות וכו'. ואחר כך מברך את הקהל כמו שנאמר (מ"א ח, יד) ויברך את כל קהל ישראל.
הרב מרדכי פוגלמן (שו"ת בית מרדכי חלק א סימן יח) דן במקור של התפילה 'הנותן תשועה למלכים', וביחסה לתפילה לשלום המדינה.
רואים אנו קו ישר שהולך מירמיהו הנביא לר' חנינא סגן הכהנים ועד ימינו. ובכל זאת, כששומעים את הדברים דוקא מר' חנינא סגן הכהנים, שסבל באופן אישי מהתערבות השלטון הרומאי בנעשה בבית המקדש, שראה איך הרומאים מבזים את בית המקדש, ואף ראה בעיניו את החורבן, ובסופו של דבר אף נהרג ע"י הרומאים, כאשר דוקא הוא אומר שעלינו להתפלל לשלומה של המלכות, הדברים מצמררים.
מסביר ה'בן איש חי' את העניין הזה בספרו 'חסדי אבות' על פרקי אבות, בצורה של משל:
ממלכה שהיתה בה מכה קשה מאוד של ציפורים שאוכלות את כל גרעיני התבואה. באו אל המלך, והוא הציע פתרון: כיון שהציפורים גורמות נזק כזה גדול, נצוד את כולם. לכן, הוא פרסם מכרז: כל מי שיצליח לצוד ציפורים ולהביאם אל המלך, יקבל פרס. היו ערים שהשתתפו במבצע של המלך והיו ערים שלא. והנה, דוקא הערים שלא ביערו את הנגע של הציפורים זכו לתבואה ברוכה יותר. כשחקרו את העניין גילו שאמנם הציפורים אוכלות קצת מהעשבים, אבל עיקר פרנסתם היא מהתולעים ומהמזיקים האחרים שנמצאים בשדה, ובמקומות שבהם לא היו ציפורים - המזיקים האלה הם שגרמו את הנזק הגדול לחקלאות.
כך, אומר ה'בן איש חי', יש להבין על המלכות: אמנם יש בהם רשעים, מושחתים, גנבים ואף רוצחים. אבל בסופו של דבר, מצב של אנרכיה גורם לנזק הרבה יותר גדול, ועל כן עלינו להתפלל לשלומה של המלכות.
מכאן תיקנו חכמינו את התפילה לשלום הקיסר "הנותן תשועה למלכים", וזהו אחד הרעיונות העומד בבסיסה של התפילה לשלום המדינה – אפילו למי שאינו מאמין שהמדינה היא ראשית צמיחת גאולתנו. כך כותב בעל ה'תפארת ישראל':
18. תפארת ישראל (ר' ישראל ליפשיץ, המאה ה-19, גרמניה), אבות ג, ב
אולם לא קאמר בשלום המלך, מדיש מדינות שהמנהיגים רבים, כהזקנים שברומי בימים הקדמונים, וכמדינת שווייץ בזמננו. או משום שר' חנינא חי בסמוך לזמן החורבן, ואז הושיב הקיסר ניצב מלך בארץ ישראל, והוא השליט בארץ, והשם מלכות כולל גם זאת ההנהגה ולכן הזהיר על זה, משום שבשלום המנהיג תלויה הצלחת כל אדם, כמו שיעץ ריב"ז בזמן החורבן. ולא לבד מלכות אלא גם כל מנהיג בעירו ועדתו נקרא בשם מלך, והוה מתפלל בשלומם, כדי שיהיה להם מנוח לפקח על טובת הכלל, ומהאי טעמא עושין מי שברך בכל שבת לפרנסים ומנהיגים.
אגב, הגמרא מביאה את המשנה הזו ומרחיבה באופן מעניין:
19. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ד עמוד א
"וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם כְּרֶמֶשׂ לֹא מֹשֵׁל בּוֹ" (חבקוק א, יד) מה דגים שבים - כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם - אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו. והיינו דתנן: רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו.
ומסביר הרב ישראל מאיר לאו את הדברים בספרו 'יחל ישראל' על פרקי אבות:
20. יחל ישראל (הרב ישראל מאיר לאו), פרק ג משנה ב (עמ' לב)
בעל החיים היחידי הפוגע בבני מינו הוא הדג. אריה, ככל שיהיה רעב, לא יפגע באריה אחר. נמר, עם כל אכזריותו, לא יטרוף מבני מינו. רק הדג בולע דג. ובתופעה זו דומה האדם לדג. ההבדל הוא, שדג בולע רק את הקטן ממנו, ואילו בני אדם מסוגלים לבלוע גם את חברם השוה להם. וכפי שמדגישה המשנה 'איש את רעהו' - אף את רעהו השוה לו הוא בולע.
נשים לב, כי רק שני יצורים מכל עולמו בירך הקב"ה בברכת "פרו ורבו" - את הדגים ואת האדם. הוא לא בירך את השרצים והעופות ביום החמישי, ולא את החיות והבהמות ביום הששי. רק לדגים אמר הבורא "פרו ורבו ומלאו את המים בימים" ואף את אדם וחוה בירך הקב"ה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ".
זאת משום ששני מינים אלה, זקוקים לברכה מיוחדת יותר מכל הברואים עקב התמותה הנוספת שהם סובלים מבני מינם. אם נתבונן בהסטוריה לאורך כל הדורות נבחין בבירור, כי במרבית המקרים בהם אנשים מתו בטרם עת, היה הגורם האנושי מעורב במותם. כמה מליוני בני אדם מתו במלחמות בצורה ישירה או עקיפה, כמה קיפחו את חייהם בתאונות דרכים ובתאונות עבודה שנגרמו מרשלנות או אי אכפתיות. כמה עניים וחלשים מתו ממחסור שנוצר עקב חמדת ממון בלתי מרוסנת של החזקים מהם.
כל הרעות הללו באות על האדם מידי בני מינו אף כאשר ישנה מלכות, ולעתים אף בעידודה. נקל לשער, כי אלמלא היתה מלכות, המצב היה גרוע עוד יותר - עד כדי כך ש'איש את רעהו חיים בלעו".
