הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"איכא דאמרי"; "איתמר נמי"
פסחים כד ע"ב
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן.
למעוטי מאי? –
אמר רב שימי בר אשי: למעוטי שאם אכל חלב חי, שפטור.
איכא דאמרי, אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן.
למעוטי מאי? –
אמר רב שימי בר אשי: למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו, שהוא פטור.
וכל שכן אוכל חלב חי שהוא פטור.
איתמר נמי, אמר רב אחא בר עויה אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו - פטור, לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן.
אמר רבי זירא: אף אנן נמי תנינא: אין סופגין את הארבעים משום ערלה, אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד. ואילו מתותים תאנים ורמונים - לא. מאי טעמא - לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן? אמר ליה אביי: בשלמא אי אשמעינן פרי גופא דלא קאכיל ליה דרך הנאתו - שפיר. אלא הכא - משום דזיעה בעלמא הוא.
אמר אביי: הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן. מאי טעמא - משום דלא כתיב בהו אכילה.
מיתיבי, איסי בן יהודה אומר: מנין לבשר בחלב שהוא אסור - נאמר כאן +דברים יד+ כי עם קדוש אתה ונאמר להלן +שמות כב+ ואנשי קדש תהיון לי מה להלן אסור - אף כאן אסור. ואין לי אלא באכילה, בהנאה מנין? אמרת קל וחומר: ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה - אסורה בהנאה, בשר בחלב שנעבדה בו עבירה - אינו דין שיהא אסור בהנאה?
מבנה הסוגיה:
1.
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן.
למעוטי מאי? –
אמר רב שימי בר אשי: למעוטי שאם אכל חלב חי, שפטור.
רבי יוחנן קבע כלל והגמרא שואלת מה לא נכלל בכלל זה. ורב שימי בר אשי עונה על כך.
2.
[מתוך "פרוייקט השו"ת] תולדותיו של רב שימי בר אשי:
רב שימי בר אשי -
אמורא בבלי בדור החמישי. תלמיד מובהק של אביי (גיטין ס' ע"ב). בתחילה אביי נהג להשקות את שדהו בלילה ורב שימי בר אשי השקה את שדהו של אביי ביום, ואביי למד עמו בלילה (נדה ל"ג ע"ב). מסר גם משם רבא (יומא ס"ב ע"ב). נהג לשאול הרבה מרב פפא, ופעם שמע את ר"פ שהתפלל שה' יצילנו מבושות שאלותיו, ומיד גזר על עצמו שתיקה. נראה, שהיה לתלמיד - חבר לרב פפא (נדה שם). רב כהנא (חברו של רב אשי) היה תלמידו (תמורה כ"ח ע"א). בלע נחש ונתרפא על ידי אליהו הנביא (שבת ק"ט ע"ב). ריפא נכרי מצרעתו (גיטין ע' ע"א). "יוחסין" כתב, שבשיטתו ריפא הרמב"ם לישמעאלים (סמ"ג מל"ת מ"ה).
יוצא לפי הנ"ל שתשובת רב שימי לא ניתנה בתקופת תלמידי רבי יוחנן.
3.
המשך הגמרא:
איכא דאמרי, אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן.
למעוטי מאי? –
אמר רב שימי בר אשי: למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו, שהוא פטור.
וכל שכן אוכל חלב חי שהוא פטור.
הגמרא מביאה "לשון אחר" ["=איכא דאמרי"] של דברי רבי יוחנן. וגם כאן - כמו ב"לשון ראשון" - הסברו של רב שימי בר אשי. [ראוי לשאול האם ה"איכא דאמרי" הוא גם על דברי רב שימי, או שרב שימי העיר על ה"איכא דאמרי"]
4.
יש מחלוקת פרשנים גדולה האם ה"איכא דאמרי" חולק על ה"לשון ראשון". אם נאמר שלא בא לחלוק יוצא, שמשמעות הביטוי "איכא דאמרי" יכול להתפרש כ"תוספת" דין!
4.1
ומי שסובר שמדובר במחלוקת אודות דברי רבי יוחנן, הרי שיש להסביר במה הם חלוקים [מוסבר בפרשנים בהרחבה].
5.
המשך הגמרא:
איתמר נמי, אמר רב אחא בר עויה אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו - פטור, לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן.
הגמרא מביאה עוד מסורת בשם רבי יוחנן שמתאימה ל"איכא דאמרי" [ללשון השני] ולהסבר של רב שימי בר אשי.
5.1
וקצת קשה, נראה שדברי רב אחא המוזכר כאן [שכנראה חי בדור השלישי-רביעי] היו מוקדמים לדברי רב שימי בר אשי [שחי בדור החמישי] ומדוע הגמרא לא הביאה את דבריהם לפי הסדר הכרונולוגי? אולי המסורת של "איתמר נמי" לא היתה מפורסמת כל כך.
6.
ומדוע הגמרא השתמשה בביטוי "איתמר נמי" [מופיע בש"ס כ-100 פעמים] ולא הסתפקה באמירה פשוטה יותר: "אמר... וכן אמר..."?
7.
אולי יש לומר שיש כאן הכרעה הלכתית של עורך הגמרא. על ידי השימוש של "איתמר נמי" עורך הגמרא מכריע כדעת אלה שמובאים אחרי "איתמר נמי". וכמו שמביאים הוכחה מברייתא "תניא נמי הכי" [שעל זה נקבע שביטוי זה מוכיח שהדין – להלכה], כך הגמרא מביאה הוכחה לדין שלפניו מדברי אמוראים אחרים, ובעקבות ההוכחה נפסק הדין להלכה כאותה דעה.
8.
ואולי אפשר לומר אפשרות נוספת [או משלימה], ש"איתמר נמי" הכוונה שאותו אמורא הביא הדברים כמסורת מתקופת התנאים.
9.
המשך הגמרא:
אמר רבי זירא: אף אנן נמי תנינא: אין סופגין את הארבעים משום ערלה, אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד. ואילו מתותים תאנים ורמונים - לא. מאי טעמא - לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן?
רבי זירא מביא הוכחה לדין שמובא ב"איכא דאמרי", ובהתאם ל"איתמר נמי". לפי זה ברור מדוע ה"איתמר נמי" הובא לעיל אחרון מבין שלושת השמועות האפשריות בשם רבי יוחנן. ועל כך מנהל דיון עם אביי:
10.
המשך הגמרא:
אמר ליה אביי: בשלמא אי אשמעינן פרי גופא דלא קאכיל ליה דרך הנאתו - שפיר. אלא הכא - משום דזיעה בעלמא הוא.
אמר אביי: הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן. מאי טעמא - משום דלא כתיב בהו אכילה.
מיתיבי, איסי בן יהודה אומר: מנין לבשר בחלב שהוא אסור - נאמר כאן +דברים יד+ כי עם קדוש אתה ונאמר להלן +שמות כב+ ואנשי קדש תהיון לי מה להלן אסור - אף כאן אסור. ואין לי אלא באכילה, בהנאה מנין? אמרת קל וחומר: ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה - אסורה בהנאה, בשר בחלב שנעבדה בו עבירה - אינו דין שיהא אסור בהנאה?
11.
חידושי הריטב"א מסכת פסחים דף כד עמוד ב:
אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה וכו' עד איכא דאמרי וכו' עד אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן. כתב הרי"ט ז"ל והלכתא כלישנא בתרא ולקולא דאפי' בענין איסורי הנאה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן, ומיהו איסורא דרבנן איכא, ולא איסורא דאורייתא דהא מהיכי תיתי לן, דכי איתסרו בלאו איתסרו וכל היכי דאסירי לאו איכא, והכין כתבוהו רבוותא...
מהריטב"א משמע ששתי הדעות בגמרא [הדעה הראשונה וה"איכא דאמרי"] חלוקות, ולכן יש להכריע ביניהם, והוא מכריע כ"לישנא בתרא ולקולא". וניתן להבין מדבריו שבדרך כלל ובאופן עקרוני בש"ס הוא פוסק כ"לישנא בתרא" [כ"איכא דאמרי"], וממילא יוצא, שכאן הפסק הוא "לקולא". או אולי כוונתו היא, ששתי הדעות שקולות, ומפני כך יש להקל ולפסוק לקולא – אפילו בדין דאורייתא!
12.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה י:
כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה, חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בשול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הנייה.
13.
כסף משנה הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה י
[י] כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הנאה וכו'. בפ' כל שעה (פסחים כ"ד) מימרא דר' יוחנן וכלישנא בתרא:
משמע מה"כסף משנה" [כך נראה] שהרמב"ם - כעיקרון - מכריע כ"לישנא בתרא" [שבסוגייתנו מוגדר כ"איכא דאמרי"].
