לא אפשר ומיכוין
פסחים כה ע"ב - כו ע"ב
"אמר אביי: מנא אמינא לה - דתניא: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו. והא הכא, דלא אפשר ומיכוין – ושרי".
פירש רש"י: "דלא אפשר - מלדרוש לרבים הלכות החג".
וקשה, הרי אילו חסר היה מזון לאותם הרבים שבאו אל רבן יוחנן בן זכאי, לא היתה מותרת להם אכילת קודשים ומעילה בהקדש, אלא היה נאמר להם התכבדו ושבו בבתיכם, שאין תלמוד תורה מתיר איסור תורה. וכיצד אם כן נאמר פה ש'לא אפשר' מלדרוש לרבים הלכות החג, עד כדי היתר הנאה מההקדש?
אלא שפירוש 'אפשר ולא אפשר' מתברר מהמשך הסוגיה בעמוד ב':
"תא שמע: (מסכת כלאים פרק ט משנה ה) מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועין מפשילין לאחוריהם במקל. והא הכא, דאפשר למעבד כצנועין, וכי לא מכוין – שרי".
המציאות של 'אפשר' כאן פירושה שיכול באופן זה למכור ככל שברצונו. ולא מדובר במשנה רק במי שהוצרך למכור, אלא בסתמא, בכל מוכר, גם אם להרווחה בעלמא. וכן רבן יוחנן בן זכאי לא היתה לו דרך לדרוש לאנשים רבים כל כך כי אם בצילו של היכל. וטעם ההיתר אינו משום שהוא אנוס, אלא משום שעיקר המעשה היה לצורך המותר, וההנאה לא באה אלא ממילא ובהכרח. ולרבי יהודה צריך שמהמעשה יהיה ניכר שלא בא להנות מרצונו, ואין פגם אם אגב אורחא הוא מתכוין גם להנות, אליבא דאביי ללישנא בתרא, כי דברים שבלב אינם דברים.
לפיכך הפירוש של 'אפשר' הוא ממש כמציאות של 'דרכא אחריתא' או 'דירכא אחרינא' האמורה בכמה סוגיות:
במסכת בבא קמא דף כט ע"א: "כגון דעברה במיא דרך שרעתא דנהרא (רש"י: שגדל הנהר וכסה את עין הדרך ופושע הוא בכך שאילו היה הדרך מגולה לא נתקל גמלו). היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחרינא, פושע הוא! ואי דליכא דרכא אחרינא, אנוס הוא!".
הכיצד אנוס הוא? וכי היה כלל חייב לצאת לדרך ולעבור באותו נהר מסוכן?! אלא שזכאי הוא לעסוק במלאכתו ובצרכיו כדרכו, וחייב הוא להזהר רק במידת האפשר.
במסכת בבא בתרא דף נז ע"ב: "ועוצם עיניו מראות ברע - א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא! אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא!".
גם כאן, כל הנצרך לילך לעסקיו כדרכו נחשב לענין זה לאנוס, ואינו מחוייב לישב בביתו משום כך.
במסכת עבודה זרה דף מח ע"ב: "היתה {האשרה} גוזלת את הרבים, ועבר תחתיה - טהור. איבעיא להו: עבר או עובר {לכתחילה}? רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה אמר: עובר, ורבי יוחנן אמר: אם עבר. ולא פליגי: הא דאיכא דירכא אחרינא, הא דליכא דירכא אחרינא".
גם כאן הותר לכתחילה גם כשאין צורך גמור לעצם ההליכה.וכן במסכת פסחים דף קיא ע"א:
"והעובר בין שני דקלים... לא אמרן אלא דליכא דירכא אחרינא, אבל איכא דירכא אחרינא - לית לן בה".
