הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
איכא דאמרי - מחלוקת הסטורית או שני הסברים
פסחים כה ע"ב
מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לה לברתיה בגוהרקי דערלה,
אמר ליה: אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה, שלא בשעת הסכנה מי אמור?
אמר ליה: האי אישתא צמירתא נמי כשעת הסכנה דמיא.
איכא דאמרי, אמר ליה: מידי דרך הנאה קא עבידנא?
1.
רבינא מסביר מדוע נתן לבתו משחת שמן של זיתי ערלה לצורך רפואתה.
1.1
הסבר ראשון: היא היתה בסכנה של פקוח נפש, ודוחה איסור ערלה.
1.2
הסבר שני: משחה איננה דרך ההנאה הרגילה מזיתים, כיון שלא התבשלו עדיין, ומותר להשתמש בהם לצורך רפואה אפילו שאין בו סכנה [כי חכמים לא גזרו לצורך רפואה].
2.
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ח:
במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ,
אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אפילו שלא דרך ח הנאתן, לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה.
בפשטות הרמב"ם אומר כשני ההסברים בגמרא:
2.1
במצב של פיקוח נפש מותר להנות מאיסור ערלה.
2.2
הנאה מאיסור ערלה שלא כדרכה מותרת אף לחולה שאין בו סכנה.
3.
וכך משמע:
כסף משנה הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ח:
[ח] בד"א שאין מתרפאין בשאר איסורין וכו'. פסחים שם (דף כ"ה ע"ב) מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה פירוש בוסר זיתים קטנים א"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור א"ל האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא ואיכא דאמרי הכי קאמר ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא כלומר שכיון שאינו דרך הנאתן לא מיתסר מדאורייתא.
ופוסק רבינו כשתי הלשונות דלענין דינא תרוויהו איתנהו
ובאיסורין דרבנן י"א דכיון דלא מתסרי אלא דרבנן שרו אפילו דרך הנאתן וי"א דאפשר דקיל טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורין של דבריהם כדרך הנאתן...
ה"כסף משנה" מסביר ששני ההסברים בגמרא אינם חלוקים ביניהם. ובכלל, צריך להסביר ששני ההסברים בגמרא חלוקים "רק" מה היתה המציאות, ומה באמת אמר רבינא למר בר רב אשי.
4.
משנה למלך הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ח:
הערה: הוא דן בהרחבה בסוגיית פיקוח נפש, ובין דבריו הוא מתייחס לסוגייתנו:
... וראיתי למרן בכ"מ שכתב וז"ל ופוסק רבינו כשתי הלשונות דלענין דינא תרוייהו איתנהו, ע"כ.
ולא הבינותי דבריו שאם כונתו הוא על מ"ש רבינו דבמקום סכנה שרי אפילו שלא [אולי יש כאן טעות וצריך להיות "אפילו כדרך הנאתו"] כדרך הנאתו, ולזה הוא שכתב דפסק כלישנא קמא. וכי דין זה אנו צריכים ללמוד אותו מלישנא קמא והלא תלמוד ערוך הוא בידינו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וקי"ל דבכל מתרפאין.
ועוד דלפי מה שכתבנו ע"כ הני תרי לישני פליגי אהדדי
דללישנא קמא אף שהוא שלא כדרך הנאתו לא שרי אלא במקום סכנה מדאיצטריך לטעמא דהאי אשתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא
הוא טוען שלפי הלשון הראשון אם לא בשעת סכנה אסור אפילו שלא כדרך הנאתו, ולכן רבינא הדגיש שהיא היתה במצב של פיקוח נפש.
5.
המשך דבריו:
ורבינו ז"ל פסק כלישנא בתרא לפי הכלל המסור בידינו דהלכתא כלישנא בתרא ותו קשה ע"ד מרן ממ"ש איהו גופיה בפי"ד מהמ"א כנזכר:
הרמב"ם מכריע כלשון השני [ה"איכא דאמרי"], שגם שלא בפיקוח נפש מותר להנות מאיסור אם עשה זאת שלא כדרכה.
5.1
הוא מדגיש שהרמב"ם מכריע כ"לישנא בתרא" [ה"איכא דאמרי"]. לפי שיטתו. משמע שזהו כלל שכך מכריעים [כנראה, שכוונתו, שכך הרמב"ם מכריע באופן עקרוני].
6.
ונראה אולי לחדד: לפי ה"משנה למלך", ה"איכא דאמרי" היא מסורת שונה [מחלוקת הסטורית] בדבר התשובה שאמר רבינא [כך זה בדרך כלל, ובעיקר שלשון הגמרא בסוגייתנו הוא: "איכא דאמרי אמר ליה..."], ואילו לפי ה"כסף משנה" יתכן לומר, שרבינא עצמו אמר את שתי האפשרויות כשני הסברים חילופיים [ולכן ברור שאין מחלוקת ביניהם!], ויתכן ששתי האפשרויות היו במציאות של בתו של רבינא, גם סכנת נפשות וגם שלא כדרך הנאה.
