הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רבי יהודה וחכמים - הלכה כמי?; סתם משנה
פסחים כז ע"ב - כח ע"א
רבי יהודה אומר אין ביעור וכו'. תניא, אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה. והדין נותן: ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא - טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא - לא כל שכן שטעון שריפה? אמרו לו: כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין. לא מצא עצים לשורפו - יהא יושב ובטל? והתורה אמרה +שמות יב+ תשביתו שאר מבתיכם - בכל דבר שאתה יכול להשביתו.
חזר רבי יהודה ודנו דין אחר: נותר ישנו בבל תותירו, וחמץ בבל תותירו. מה נותר בשריפה - אף חמץ בשריפה. אמרו לו: אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק, לדבריך, יוכיחו: שהן בבל תותירו. שאנו אומרים בשריפה - ואתה אומר בקבורה! שתק רבי יהודה. אמר רב יוסף: היינו דאמרי אינשי: כפא דחטא נגרא בגווה נשרוף חרדלא. (אמר אביי) +מסורת הש"ס: [אביי אמר]+: סדנא בסדני יתיב, מדויל ידיה משתלים. רבא אמר: גירא בגירי מקטיל, מדויל ידיה משתלים.
1.
במשנתנו יש מחלוקת בין חכמים לרבי יהודה כיצד מבערים את החמץ. לפי רבי יהודה רק בשריפה.
בהמשך הגמרא רבי יהודה "שתק", ולא היתה לו תשובה לשאלה מהו המקור לדינו שיש לשרוף את החמץ.
2.
תוספות מסכת פסחים דף כז עמוד ב:
אין ביעור חמץ אלא שריפה - נראה דהלכה כרבי יהודה דסתם לן תנא כותיה בפרק בתרא דתמורה דף לג: ...
תוס' פוסק כרבי יהודה בגלל שיש "סתם משנה" במסכת תמורה שחמץ בשריפה.
2.1
ה"סתם משנה" במסכת תמורה היא:
מתני'. ואלו הן הנקברין:
קדשים שהפילה - יקברו...
ואלו הן הנשרפין:
חמץ בפסח - ישרף,
ותרומה טמאה...
2.2
כנראה שתוס' סובר שיש סדר למשנה גם בין מסכתות שונות, והוא סובר שמסכת תמורה נקבעה / נאמרה / נלמדה / נכתבה אחרי מסכת פסחים, וממילא נושא זה מוגדר כ"מחלוקת ואחר כך סתם", שהכלל בזה הוא שהלכה כ"סתם", דהיינו כאמור במשנה במסכת תמורה - לעיל בסעיף 2.1.
3.
חידושי הריטב"א מסכת פסחים דף כז עמוד ב:
מתני' רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. בתוספות פסקו הלכה כרבי יהודה משום דסתם [לן תנא] כותיה בתמורה (ל"ג ב'), וכתב הרי"ט דאינו הגון דיחיד ורבים הלכה כרבים ואההיא סתמא לא סמכינן דילמא סתם ואח"כ מחלוקת היא.
בריטב"א כאן מובא בסוף דבריו שלא ברור שהדין במסכת תמורה נאמר אחרי משנתנו ואולי להיפך, ואם אמנם כך, שהמשנה במסכת תמורה נאמרה / נלמדה / נכתבה לפני משנתנו יוצא אפוא, שהסדר הוא "סתם ואחר כך מחלוקת", והכלל בזה הוא שאין הלכה כסתם.
3.1
ולפי דבריו יוצא, שמשמעות "אין הלכה כסתם" היא, שהלכה כחכם שמוזכר במשנה שיש בה מחלוקת וחולק על ה"סתם", ובסוגייתנו – כחכמים שחולקים על רבי יהודה. והוא מוסיף שהלכה כחכמים מפני שהלכה כרבים נגד יחיד. לכאורה משמע מדבריו שהמשמעות של "אין הלכה כסתם" היא שבמקרה כזה כמו במשנתנו שחכמים חולקים על בי יהודה ההלכה צריכה להיות על פי כללי ההכרעה ו"יחיד ורבים הלכה כרבים" - כחכמים נגד רבי יהודה.
וראה בהרחבה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קכח, ובהערות מא-מג [גם לעניין "סתם משנה"]
3.2
עד כאן הם לא התייחסו כלל לעובדה שרבי יהודה לא ענה על הקושיה נגדו.
4.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה יא:
כיצד ביעור חמץ כ שורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים, ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים, וחמץ שנפלה עליו מפולת ונמצא עליו עפר שלשה טפחים או יתר הרי הוא כמבוער וצריך לבטל בלבו אם עדיין לא נכנסה שעה ששית. נתנו לנכרי קודם שעה ששית אינו צריך לבער, ואם שרפו קודם שעה ששית הרי זה מותר ליהנות ל בפחמין שלו בתוך הפסח, אבל אם שרפו משעה ששית ולמעלה
הואיל והוא אסור בהנייה הרי זה לא יסיק בו תנור וכירים ולא יאפה בו ולא יבשל בו, ואם אפה או בשל אותה הפת ואותו התבשיל אסור בהנייה, וכן הפחמין שלו אסורין בהנייה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנייה.
הרמב"ם פוסק כחכמים, ויש מחלוקת בין הפוסקים האם גם לפי חכמים בכל זאת יש עדיפות לשריפה [ראה ב"מתיבתא", הערה יז] אבל אינה הצורה המחייבת כדרישת רבי יהודה.
5.
הגהות מיימוניות הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה יא:
[כ] בפרק כל שעה ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים
ופירש ר"י דקי"ל כר"י דסתם לן תנא כוותיה בפרק בתרא דתמורה אלו הן הנשרפין תרומה טמאה וחמץ בפסח
הוא מביא את דעת תוס' שפוסק כרבי יהודה מפני שיש "סתם משנה" כמותו.
6.
המשך דבריו:
אף על פי דשתק ר"י לתנא בפרקין דהכא אנן לא שתקינן דמדברי עצמו דקאמר בדוכתא אחריתא שתק.
הוא מעיר, שאמנם רבי יהודה שתק על קושיה שהקשו עלין חכמים. אבל "אנן לא שתקינן", כלומר, לפוסקים מותר לפסוק כרבי יהודה בגלל שלא פוסקים כמותו במקום שממנו הקשו עליו. יוצא שלצורך פסיקה ניתן לפסוק כרבי יהודה בדבר אחד [בסוגייתנו] ולא בדבר אחר [בדין אשם תלוי] - פסיקה למחצה.
