הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רבה ורב יוסף - הלכה כמי?; "תניא כוותיה"
פסחים כח ע"א
וחכמים אומרים מפרר וזורה וכו'. איבעיא להו, היכי קאמר: מפרר וזורה לרוח, ומפרר ומטיל לים. או דילמא: מפרר וזורה לרוח, אבל מטיל לים בעיניה. ותנן נמי גבי עבודה זרה כי האי גוונא: רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח, או מטיל לים. ואיבעיא להו: היכי קאמר? שוחק וזורה לרוח, ושוחק ומטיל לים. או דילמא: שוחק וזורה לרוח, אבל מטיל לים בעיניה.
אמר רבה: מסתברא, עבודה זרה דלים המלח קא אזלא - לא בעי שחיקה, חמץ דלשאר נהרות קאזיל בעי פירור. אמר ליה רב יוסף: אדרבה, איפכא מסתברא! עבודה זרה דלא ממיסה - בעי שחיקה, חמץ דממיס - לא בעי פירור.
תניא כוותיה דרבה, תניא כוותיה דרב יוסף.
תניא כוותיה דרבה: היה מהלך במדבר - מפרר וזורה לרוח. היה מהלך בספינה - מפרר ומטיל לים.
תניא כוותיה דרב יוסף: היה מהלך במדבר - שוחק וזורה לרוח, היה מהלך בספינה - שוחק ומטיל לים.
שחיקה קשיא לרבה, פירור קשיא לרב יוסף!
שחיקה לרבה לא קשיא: הא - לים המלח, הא - לשאר נהרות.
פירור לרב יוסף לא קשיא: הא - בחיטי, הא - בנהמא.
1.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה יא:
כיצד ביעור חמץ כ שורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים,
ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים...
2.
מגיד משנה הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה יא:
[יא] כיצד ביעור חמץ שורפו או פורר וכו'. פ' כל שעה ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים והלכה כחכמים וכן פסקו הגאונים שלא כדברי התוס' (דף כ"ח.)
ובגמרא איבעיא להו היכי קאמר מפרר וזורה לרוח מפרר ומטיל לים או דלמא מטיל לים בעיניה ונחלקו בזה רבה ורב יוסף ואמר רב יוסף חמץ דממיס לא בעי פירור והביא שם ברייתא דתניא דבעי פירור ותירצו ר"י הא בחיטי הא בנהמא ופסק רבינו כמותו משום דמסתבר טעמיה ויש מי שפסק דאפילו נהמא בעי פירור וכרבה:
הוא מסביר שהרמב"ם פוסק כרב יוסף. ויש פוסקים כרבה על פי הכלל שבכל הש"ס הלכה כרבה נגד רב יוסף - ולא רק בסדר נזיקין - ראה בהרחבה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים, עמודים קמא-קמב.
3.
אולם מדיוק בדברי ה"מגיד משנה" נלמד שהנימוק לפסק הרמב"ם כרב יוסף הוא מפני "דמסתבר טעמיה". אולי ניתן להבין מדבריו שכל כללי ההכרעה בין האמוראים תקפים כל עוד אין דעה אחת שהיא יותר "מסתבר טעמיה".
3.1
אמנם יש להדגיש, שבסוגייתנו הגמרא מדגישה שבשתי הדעות מדובר ב"מסתברא", ובאופן כזה רשאי הרמב"ם להכריע מהי באמת הדעה שיותר "מסתברא".
4.
ונראה להוסיף: אולי הכלל שהלכה כרבה נגד רב יוסף תקף רק כשהם חלוקים בסברות של עצמם, ולא כשהם מסבירים דברי תנאים. אמנם לא נראה כך, כי בסוגייתנו הרי ממש מדובר בסברא שלהם, שהרי הגמרא ניסחה "מסתברא" ו"איפכא מסתברא" שמתאימים לסברות עצמאיות [אמנם סברות שנועדו לפרש את דברי חכמים במשנתנו].
5.
ועוד הערה לגבי הקטע בגמרא:
תניא כוותיה דרבה, תניא כוותיה דרב יוסף.
תניא כוותיה דרבה: היה מהלך במדבר - מפרר וזורה לרוח. היה מהלך בספינה - מפרר ומטיל לים.
תניא כוותיה דרב יוסף: היה מהלך במדבר - שוחק וזורה לרוח, היה מהלך בספינה - שוחק ומטיל לים.
שחיקה קשיא לרבה, פירור קשיא לרב יוסף!
שחיקה לרבה לא קשיא: הא - לים המלח, הא - לשאר נהרות.
פירור לרב יוסף לא קשיא: הא - בחיטי, הא - בנהמא.
הגמרא מביאה ברייתא אחת "לטובת" רבה וברייתא אחרת "לטובת" רב יוסף. מבנה כזה של סוגיה שכיח בש"ס [כ- 150 מופעים], ולמעשה במקרה כזה יוצא כאילו שמחלוקת האמוראים "שווה" למחלוקת בין הברייתות.
5.1
אולם בסוגייתנו הגמרא ממשיכה ומקשה מכל אחת מהברייתות על האמורא שלטובתו הובאה הברייתא האחרת. והגמרא מיישבת, שגם רבה יכול לסבור כמו שתי הברייתות וכן גם רב יוסף.
5.2
ונראה, שאמנם לא היה הכרח לגמרא ליישב, כי כעיקרון לא קשה, אבל מכיון שהגמרא ידעה שניתן ליישב לגמרי את שתי הדעות עם שתי הברייתות היא הציגה תחילה את ה"קשיא לרבה" ו"קשיא לרב יוסף".
6.
הערה: מדוע הגמרא כפלה את "תניא כוותיה".
קודם קבעה:
תניא כוותיה דרבה, תניא כוותיה דרב יוסף.
ואחר כך חזרה ואמרה לכל אחד בנפרד:
תניא כוותיה דרבה: היה מהלך במדבר - מפרר וזורה לרוח. היה מהלך בספינה - מפרר ומטיל לים.
תניא כוותיה דרב יוסף: היה מהלך במדבר - שוחק וזורה לרוח, היה מהלך בספינה - שוחק ומטיל לים.
יתכן שהגמרא ידעה שאין הכרעה בין שתי הברייתות [והן חלוקות ביניהן] והיא כאילו מצהירה שאין לגמרא עדיפות בהכרעה כמי מהברייתות. ובודאי שנכון הדבר גם לפי ההמשך שהגמרא יישבה את שתי הברייתות גם לפי רבה וגם לפי רב יוסף.
