הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"תיובתא... תיובתא" - מסקנה סופית?

פסחים ל ע"א-ע"ב

ההוא תנורא דטחו ביה טיחיא, אסרה רבא בר אהילאי למיכליה לריפתא אפילו במילחא לעולם, דילמא אתי למיכליה בכותחא. מיתיבי: אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש - כל הפת כולה אסורה, מפני הרגל עבירה. כיוצא בו
אין טשין את התנור באליה, ואם טש - כל הפת כולה אסורה, עד שיסיק את התנור, הא הוסק התנור - מיהא שרי, תיובתא דרבא בר אהילאי! תיובתא.
אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי, אמאי קאמר רב קדירות בפסח ישברו? - אמר ליה: התם - תנור של מתכת, הכא בקדירה של חרס.
ואיבעית אימא: הא והא בשל חרס, זה - הסיקן מבפנים, וזה - הסיקן מבחוץ. וכי תימא הכי נמי ליעבד ליה הסקה מבפנים - חייס עליה משום דפקעה. הלכך, האי בוכיא - הסיקו מבחוץ הוא, ואסור. ואי מלייה גומרי - שפיר דמי.

1.
רבא בר אהילאי סובר שאם הסיקו את התנור – אחרי שמרחו בקרקעיתו שומן בשרי – הרי שהפת שנאפית בו אסורה.

2.
הגמרא מקשה עליו מברייתא ומכריעה ב"תיובתא... תיובתא" - והפת תהיה מותרת.

3.
רבינא שואל את רב אשי שמכיון שיש "תיובתא" גמורה נגד רבא בר אהילאי מדוע רב היה צריך לשבור את הקדירות [בעמוד הקודם] הרי אפשר היה להסיקם ואחר כך להשתמש בהם! [וקשה, שהרי באמת נקבעה הלכה כשמואל ולא כרב]

4.
עונה הגמרא שני תירוצים, שבכל אחד מהם יש אוקימתא באיזה מקרה בדיוק דיבר רבא בר אהילאי. והפרשנים מקשים שאם כן, אולי לפי אותם אוקימתות בדברי רבא בר אהילאי גם לא היה מקום ל"תיובתא" על שיטתו, וראה "מתיבתא", הערה ב.

5.
ונראה לומר:
תולדותיו של רבא בר אהילאי [מתוך "פרוייקט השו"ת]

רבא בר אהילאי -
אמורא בבלי בדור החמישי. מובא בבבלי, שמתקיף על דברי רבא (זבחים י' ע"ב). רבינא ורב אשי שקלו וטרו בדבריו (פסחים ל' ע"ב).

כנראה שחכם זה - רבא בר אהילאי - היה בדור שהכין את ההכרעות בש"ס בתקופת רב אשי ורבינא. את הביטוי "תיובתא... תיובתא" על רבא בר אהילאי קבעו בדיון בין עורכי הגמרא - רב אשי ורבינא בסוגייתנו, ועל כך מקשה רבינא לרב אשי מדוע הוא קובע "תיובתא" על רבא בר אהילאי שהרי יקשה מזה על רב.. ובאמת יתכן שלפי האוקימתות השונות בדברי רבא בר אהילאי באמת מתבטלת גם ההכרעה של "תיובתא.. תיובתא" נגד רבא בר אהילא.

6.
לפי כל הנ"ל ["חידוש"] יוצא שאם הביטוי "תיובתא ד... תיובתא" נאמר בזמן הדיון בין עורכי הגמרא - בתקופת רב אשי ורבינא - יתכן שאין זו מסקנה סופית, ואולי מכאן, שכל מקום אחר שנאמר בו "תיובתא ד... תיובתא" שהיא מסקנה סופית, הרי שמדובר שאת הביטוי הזה כתבו עורכי הגמרא המאוחרים יותר - כסבוראים או הגאונים