הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"כולהו סבירא להו"
פסחים לב ע"ב
אמר אביי: רבי אליעזר בן יעקב, ורבי עקיבא, ורבי יוחנן בן נורי, כולהו סבירא להו: חמץ בפסח אסור בהנאה. ובהא פליגי; דרבי עקיבא סבר: לפי דמים משלם, ורבי יוחנן בן נורי סבר: לפי מדה משלם. - פשיטא! - מהו דתימא: רבי יוחנן בן נורי נמי כרבי עקיבא סבירא ליה, דאמר לפי דמים משלם. והתם היינו טעמא דקא מחייב - משום דסבר לה כרבי יוסי הגלילי, דאמר: חמץ בפסח מותר בהנאה, קא משמע לן. - ואימא הכי נמי! - אם כן נהדר ליה רבי יוחנן בן נורי לרבי עקיבא כי היכי דמהדר ליה רבי אלעזר חסמא לרבי אליעזר בן יעקב.
1.
הליכות עולם שער חמישי פרק ג:
" ז. אין הלכה כשיטה. פירוש כל היכא שאומר בגמרא פלוני ופלוני סבירא להו כך הוא שיטה, וקבלה היא ביד הגאונים ז"ל דלית הלכתא כשיטה.
והטעם יש מי שאומר מפני שדרך חכמים לאחוז בדרך קצרה, ולפום דקא חזינא דקא מפרשי מאן דס"ל האי סברא ואמרי פלוני ופלוני אמרי כך ידעינן דמיעוט הם האומרים כך ורובא איפכא ס"ל (ואמטו להכי מפרשי שמועתייהו) [דלכך קא מפרשי שמועתייהו ואמטו להכי לית הילכתא כוותיהו], הילכך לית הלכתא כוותייהו, דמאן דס"ל איפכא הם הרבים ויחיד ורבים הלכה כרבים,
הסבר: הכלל הוא שאם הניסוח בגמרא הוא [ כמו בסוגייתנו ]: "... כולהו סבירא להו..." זה מוגדר "שיטה", והכלל הוא שאין הלכה כשיטה, כלומר, בסוגייתנו, מה שנלמד על ידי שלושת התנאים שמציין אביי, ש"חמץ בפסח אסור בהנאה" – אינו נפסק להלכה.
2.
המשך דבריו:
וילפו האי טעמא מדאמרינן ר' מאיר אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מהטהורה לפיכך פרט הכתוב בטהורה, ושעופות הטהורים מרובים מהטמאים לפיכך פרט הכתוב בטמאים, מאי קמשמע לן לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה.
הסבר: [מתוך סוגיה אחרת] התורה מפרטת את המיעוט של הבהמות הטהורות ומכאן לומדים: " לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה." ולכן, כיון שהגמרא צירפה כמה דעות שסוברות דין דומה – סימן שהגמרא רומזה בזה שהם מיעוט, ואין ההלכה כמותם, ויש רבים אחרים שסוברים ההיפך וההלכה היא כרבים.
3.
המשך דבריו:
ולפי זה הטעם נראה דאין חילוק בין היכא דאמרינן פלוני ופלוני כולהו סבירא להו כך וכך ובין היכא דאמרינן פלוני ופלוני אמרו דבר אחד.
הסבר: מלבד הביטוי, בסוגייתנו, "... סבירא להו..." מופיע ביטוי דומה בש"ס הוא: "... אמרו דבר אחד". לשני הביטויים הכלל הוא זהה, ובגלל הנימוק לעיל, שעורך הגמרא [ונראה לי שבזה באה לידי ביטוי אחד מתפקידיו של "עורך הגמרא"] קיבץ כמה דעות יחדיו כדי ללמדנו שאין הלכה כאותם דעות.
4.
המשך דבריו:
ויש מי שאומר פלוני ופלוני אמרו דבר אחד, שוין הם לגמרי בדברים וכל אחד מודה לדברי חבירו, וכה"ג לא חשיבא שיטה ואפשר דהוי הלכתא כוותייהו
והיכי דמי שיטה היינו כגון פלוני ופלוני ס"ל כך, מפני שאע"פ שהולכין בשיטה אחת אין כל דבריהם שוים ואין מודין זה לזה,
הסבר: יש מי שסובר שהיש הבדל בין שני הביטויים שהזכרנו. הביטוי "... כולהו סבירא להו..." כוונתו, שאמנם התנאים שמוזכרים ברשימה שותפים לדעה אחת בנושא אחד אבל ישנם פרטים באותו נושא, שבהם יש מחלוקת ביניהם, ולכן יוצא שלגבי הפרטים אין צרוף של רוב, ולכן אין הלכה כשיטתם.
5.
המשך דבריו:
כאותה שבפרק א' דסוכה ב"ש ור' יאשיהו ר"ש ור' יהודה כלהו ס"ל סוכה דירת קבע בעינן ופליגי אהדדי ואינן שוין בדבר לגמרי, דלב"ש הכשר סוכה בכדי ראשו ורובו ושלחנו, ר' יאשיה בעי ארבע אמות, ר"ש בעי שלש דפנות ורביעית אפילו טפח, וכן כלהו כדאיתא התם, ולפי זה אינן מודין זה לזה ובכל חד מנייהו פליגי רבנן עליה והוי יחיד ובטל במיעוטן.
ובנין אב שממנו למדו הגאונים ז"ל שאין הלכה כשיטה בפרק איזהו נשך א"ר נחמן הלכה כרבי יהודה, הלכה כרבי יוסי, הלכה כרשב"ג, אלא שיטה אתמר דאלת"ה הלכה הלכה למה לי לימא הלכה כר' יהודה דמיקל בכולהו אלא ש"מ שיטה איתמר, והתם נמי לא מודו אהדדי,
וכן כה"ג מסתמא לית הלכתא כחד מינייהו אלא היכא דפסיק הלכתא גמרא בהדיא כחד מינייהו או דמוכח הכי ומפיק לה הכי משיטה, כי ההיא דמסכת סוכה דפסיק רבא הלכה כר' שמעון וכן כל כיוצא, כן כתב הר"ן בפירוש הלכותיו בפרק קמא דסוכה: "
הסבר: כמו בהרבה כללים אחרים, הכלל תקף כל עוד הגמרא לא פוסקת אחרת באופן מפורש, או באופן שמוכח שהיא פוסקת כאותה שיטה של "כולהו סבירא להו".
6.
הערה: בכמה מקומות בש"ס, כשהגמרא אומרת את הביטוי "רבי... ורבי....כולהו סבירא להו..." שואלים הראשונים: הרי מצינו שגם תנאים אחרים סוברים כך...
7.
יד מלאכי – סימן כתר – :
"מצינו בגמרא דקאמר "פלוני ופלוני כולהו סבירא להו", ואפילו הכי הלכתא היא ולא נקט הך לישנא רק לפרושי מילתייהו ולא לאוקמינהו בשיטה"
מתאים לכלל של ה"הליכות עולם", ש"מותר" לגמרא להכריע שההלכה תהיה כאותם תנאים שהובאו ברשימה.
8.
מעניין: הביטוי הנ"ל מופיע 18 פעמים בש"ס [יש כמה "כפולים"] רובם נאמרו על ידי האמורא אביי. וברובם יש 3 תנאים ברשימה !!!
9.
ובסוגייתנו:
אמר אביי: רבי אליעזר בן יעקב, ורבי עקיבא, ורבי יוחנן בן נורי, כולהו סבירא להו: חמץ בפסח אסור בהנאה.
עד כאן משמע - לפי כמה מבעלי הכללים שציינו לעיל - שהלכה סופית צריכה להיות שלא כקבוצת החכמים שאביי מגדירם "כולהו סבירא להו". כלומר, שהלכה תהיה שחמץ בפסח מותר בהנאה! והרי לא כך הדבר! אמנם יש שוב לדון האם כוונת הגמרא שכך סובר אביי ולא מחייב את עורך הגמרא וכמובן שלא מחייב את הפוסקים, או שאת הביטוי "כולהו סבירא להו" שיבץ עורך הגמרא עצמו בדברי אביי [ואביי עצמו ניסח באופן אחר]!
10.
ובהא פליגי; דרבי עקיבא סבר: לפי דמים משלם, ורבי יוחנן בן נורי סבר: לפי מדה משלם. - פשיטא! - מהו דתימא: רבי יוחנן בן נורי נמי כרבי עקיבא סבירא ליה, דאמר לפי דמים משלם. והתם היינו טעמא דקא מחייב - משום דסבר לה כרבי יוסי הגלילי, דאמר: חמץ בפסח מותר בהנאה, קא משמע לן. - ואימא הכי נמי! - אם כן נהדר ליה רבי יוחנן בן נורי לרבי עקיבא כי היכי דמהדר ליה רבי אלעזר חסמא לרבי אליעזר בן יעקב
מהקטע הזה משמע שבאמת לא כולם באותה שיטה בכל הפרטים ולכן באמת - כפי דברינו לעיל - הלכה צריכה להיות שלא כמותם, ושחמץ בפסח מותר בהנאה!
11.
אלא שעל כך אומר מהר"מ חלאוה:
כולהו סבירא להו חמץ בפסח אסור בהנאה ולאו שיטה היא זו דהא לא חשיב בהו ר' יהודה ור' שמעון וכולהו תנאי דסברי הכי אלא דלברורי הני הנאי במאי פליגי קא אתי
כלומר, אביי לא מנה את כל התנאים שסוברים ש"חמץ בפסח אסור בהנאה" ומטרת הגמרא היא לדון במחלוקת בין רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי. ולכן לא תקף כאן הכלל שאין הלכה כ"שיטה".
11.1
אבל בכל זאת קצת קשה, מדוע אביי עצמו שמשתמש עם ביטוי זה [ואביי עצמו הוא זה שמוזכר ברוב הפעמים של איזכור ביטוי זה בש"ס] במקום ש"לא מתאים"!
ושאלה זו מתאימה לכל מקרה שיש משמעות חורגת לביטוי כלשהו שיש לו משמעות ידועה.
11.2
ונראה לומר, שבסוגייתנו כוונת אביי באמת להסתפק אם הלכה שחמץ בפסח מותר בהנאה או שאסור בהנאה!
