מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם מותר לסקול שור של שביעית שהרג את הנפש
פסחים נב ע"ב
לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד. וכ"ה ברמב"ם בפ"ד דשביעית הי"ז ע"ש.
ונסתפקתי אם מותר לגמור דינו של בהמת שביעית לסקילה, והיינו שנקנה בדמי שביעית או בפירות שביעית ד"קדושת שביעית" חל עליו [וכבספ"ק דבכורות (יב:) וברש"י ובר"ג יעו"ש, וברמב"ם בפי"ב דביכורים הי"א, ובפ"ח דשביעית ה"ח], דהא קי"ל דלאכלה ולא להפסד וא"כ כשגומר דינו למיתה ה"ה מפסידו וכבב"ק (מא.) בהנאה מנין ת"ל ובעל השור נקי וכו' ואין לו בהם הנאה של כלום יעו"ש, וא"כ "כשמפסידו" הוי איסור מה"ת. ויעו"ש בתוס' לקמן (מה.) בד"ה מכור שכ' דכבר מחיים משנגמר דינו אסור בהנאה יעו"ש, וכן מבואר ברמב"ם בפי"א דנזק"מ ה"ט וה"י דמשנגמר דינו לסקילה אסור בהנאה יעו"ש, וכ"כ הריטב"א בחולין (קלח:) בד"ה אי דגמר דינא וכו' ע"ש, וא"כ נראה דנחשב הפסד בידים ולא רק גורם הפסד. דלגרום הפסד לשביעית ס"ל לרידב"ז דמותר ודוקא הפסד "בידים" אסור, ולא מצאתי כעת מי שחולק בזה.
והנה יעוי' בתוס' בפ"ד דב"ק שם (מה.) ושם לעיל בפ"ב (כד.) בתוד"ה ולא, ובסנהדרין (פ.) בתוד"ה בשור, ובזבחים רפ"ח (עא.) בתוד"ה אפילו, ובקידושין (נז:) בתוד"ה הרי ע"ש, ובכתובות (לג:) בתוד"ה גנב שהביאו לר"ת דס"ל דשור הנסקל לא נאסר בהנאה מחיים ורק משנסקל או נשחט נאסר בהנאה ע"ש, וא"כ לפי"ז נר' דליכא איסור "לגמור דינו לסקילה" דהא לא מפסיד לבהמה בזה דהא אכתי מותר בהנאה. אולם יש להסתפק לר"ת אם מותר "לסוקלו" דהא עי"ז "מפסידו" ואסור מה"ת להפסיד דמי שביעית.
ונראה בזה, דהוי "עשה" שדוחה "לא תעשה", דמצ"ע הוא לגמור דינו לסקילה כש"כ בדברים (פי"ג פ"ו) ובערת הרע מקרבך, דיעוי' בחולין (קלט.) ושם (קמ.) דעוף שהרג את הנפש צריך להביאו לב"ד לגמור דינו לסקילה ולקיים בזה ובערת וגו', ופירש"י דמצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביאן לב"ד כדי לבער רשעים מישראל עכ"ל ע"ש, וע"ש בריטב"א שכ' דנאמר באדם כן וכ"ש בבע"ח. וא"כ יבוא העשה ד"ובערת" וגו' וידחה ללא תעשה דאיסור "הפסד שביעית" ונוכל לגמור דינו דבהמת שביעית לסקילה, ובעידנא דמתקיים העשה מתקיים אף האיסור. וכן לר"ת דהאיסור ההפסד מתקיים בשעת הסקילה ג"כ הוי עשה ד"סקול יסקל השור" וגו' וידחה לל"ת דהפסד שביעית, ודו"ק בזה. וכן אפשר דאיכא מצות ובערת וגו' אף בהריגתו וכברמב"ם ברפי"ד דסנהדרין ה"א וה"ב דכ' דכל מיתה מהד' מיתות ב"ד מצות עשה היא לב"ד להרוג בה מי שנתחייב בה וכו' ע"ש, וע' במנין המצות לר"מ במצוה רכט' דסקילה הוי מצוה בפני עצמה, ואכמ"ל בזה, ודו"ק.
אולם נראה דהדבר שנוי בפלוגתא, דהא האיסור ד"הפסד שביעית" הוי לאו הבא מכלל עשה "דלאכלה", ויעוי' ברמב"ם בפ"ו דיבום ה"י שכ' דמן הדין היה שיבמה שאסורה עליו איסור לאו או איסור עשה וכו' שיתייבמו שהיבום מצ"ע וכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת יבוא עשה וידחה את ל"ת, אבל חכמים גזרו וכו' ע"ש, וע"ש במג"מ שכ' דכ"ה מסקנת הגמ' ביבמות (כ.) דכ' בשלמא אלמנה מן הנישואין וכו' יעו"ש. ומבואר א"כ דלאו הבא מכלל עשה נחשב עשה ולא ללא תעשה וא"כ נר' דה"נ לענין זה דלא ידחה "עשה" ללאו הבא מכלל "עשה" דהא הוי ב' עשין ומאי אולמא האי מהאי. ולפי"ז נר' דאין לגמור דינו דבהמת שביעית לסקילה ואין לסוקלו, דלא שייך בזה הכלל דעשה דוחה ל"ת, והבן בס"ד.
אולם יעוי' בשיטמ"ק בכתובות (מ.) שכ' בשם הרשב"א בזה"ל, וי"ל דעשה דמצרי כיון דאינו עשה גמור אלא לאו הבא מכלל עשה לא עדיף מלאו גמור דנדחה מפני עשה וכו' עכ"ל יעו"ש, והובא במל"מ בפ"א דנערה בתולה ה"ה בד"ה עוד ראיתי וכו' (השני) יעו"ש, ומבואר דלא כבגמ' ביבמות שם ואף בלאו "הבא מכלל עשה" נדחה מפני "עשה". וא"כ לפי"ז אף בבהמת שביעית שהרגה את הנפש נר' שמצוה לגמור דינו ולסוקלו שכן עשה דוחה ל"ת, ודו"ק.
ויעוי' בספר "חשוקי חמד" עמ"ס ברכות פ"ד (כז.) שכ' לדון בדברינו, דאף בלי הדין דעשה דוחה ל"ת מותר וצריך לסקול שור זה, משום דאין רצון הקב"ה שיאכלו שור כזה אלא ידונו אותו למיתה ויסקלוהו ופקעה קדושת שביעית ממנו כי אינו "ראוי לאכילה" מדאית ביה "רעל ורציחה", וכעי"ז דן הירושלמי בפ"ב דפסחים ה"א (יב:) דבעי ר' ירמיה וכו', עכ"ד יעו"ש.
אולם כ"ז אינו נר' כלל, דפשיטא דאין בכח "סברא" זו להפקיע לאו דאורייתא הבא מכלל עשה דלאכלה ולא להפסד, דכיון דמפורש בתורה שאסור "להפסידו" א"כ פ' דגם כה"ג אסור כל עוד שעכ"פ מותר באכילה, ומה שאין "כדאי וראוי" לאוכלו אינו ענין להכא כלל, ורק בכח "עשה" דובערת וגו' וכיו"ב לדחות ולהתיר לל"ת דהפסד שביעית, וברור. וע"כ לענינינו נר' כנ"ל דתלוי ביסוד פלוגתת הרמב"ם והרשב"א בכח לאו הבא מכלל עשה, וכש"נ בטוטו"ד.
