מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
מ"ט גנז חזקיה ספר הרפואות
פסחים נו ע"א
ת"ר ששה דברים עשה חזקיה המלך על שלשה הודו לו וכו', גנז ספר רפואות והודו לו וכו'. ופירש"י כדכ' והטוב בעיניך עשיתי ואמרי' בברכות (י:) שגנז ספר רפואות לפי שלא היה ליבם נכנע על החולים אלא מתרפאין מיד, עכ"ל ע"ש. וכן פירש"י בברכות שם וז"ל, שגנז וכו', כדי שיבקשו רחמים, ע"ש.
אולם לא כן ס"ל לרמב"ם בזה. דיעוי' בפיה"מ הכא שכ' דע"כ דגנזו שהיה כתוב בו להתרפאות בדברים שלא התירה התורה להתרפאות בהן כמו שחשבו בעלי הצורות והחכמה בכוכבים וכו' ע"ש, ועוד שהיה כתוב בו דברים שמנע הקב"ה לעשותם אך מותרים ללמדם ולהבינם וכאשר בנ"א השחיתו דרכם והתרפאו בזה ע"כ גנזם חזקיהו, ועוד שמא היה כתוב בו סם המות שע"י שמרקחים אותו כך יהיה רפואה לאדם פלוני וכו' ואח"כ היו בנ"א ממיתים בזה ולכן גנזם, אך לא גנזם מחמת שלא ראוי להתעסק ברפואות וכמו שי"א שעי"ז לא היו סומכין על הקב"ה, דלפי דעתם [דהי"א] הקל והמשובש האדם כשירעב וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק חולי הרעב א"כ כבר נואש ולא ישען באלוקיו [בתמיה], נאמר להם הוי השוטים, כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים כן אודה לקב"ה שהמציא לי רפואה ירפא חליי כשאתרפא ממנו עכ"ד הרמב"ם יעו"ש, ומבואר להדיא דס"ל דהוי לכתחילה לחולה להתרפאות וליכא בזה איזה רפיון באמונה בקב"ה כלל, ודו"ק.
והנה יעוי' בחת"ס בחי' בב"ק (פה.) שכ' על דברי הרמב"ם שם "שאין בו לא טעם ולא ריח", כי חולי הרעב הוא בטבע בהיתוך הליחות ולא בא לו על חטא, משא"כ שארי מיני חולאים אין אדם נוקף (מקבל מכה, רש"י) אצבעו למטה אא"כ נגזר עליו מלמעלה [חולין ז:], ולא עביד הקב"ה דינא בלא דינא [ברכות ה:] וא"כ מה לו להתחכם על גזירות הבורא ית"ש להסיר חליו בסמנים המועילים, יחקור אחר הסבה הראשונה שהוא החטא שגרם לו זה וישיב ממנה ויתפלל אל ה' וירפאהו, והוא ברור ונכון עכ"ל, וכ"ה בחת"ס עה"ת פ' משפטים בד"ה וכי יריבון יעו"ש.
אולם צ"ע בזה, דיעוי' בפ"ק דברכות (ה:) בתוד"ה והאמר שכ' דאין לומר כרש"י דלאדם חשוב כר' יוחנן מסתמא לא היו לו יסורין שאינם של אהבה וע"כ דהוי יסורין של אהבה, דהא מסקינן בגמ' שם דהיכא דלא הוו ליה בנים כלל לא הוו יסורין של אהבה והרי כמה צדיקים שלא היו להם וכו', שהצדיקים עצמם פעמים מעונים ביסורין עכ"ד התוס' יעו"ש, וא"כ י"ל דה"נ בחולי דאע"פ שצדיק הוא מ"מ יכול לחלות ולאו דוקא שבא על חטא. אך י"ל דמ"מ בא לצדיקים יסורים על חטא קטן דהא אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא [קהלת פ"ז, ועי' בסנהדרין (קא.) בזה], והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה כבגמ' לעיל (נ.) ע"ש, וכדאשכחן ברבינו הקדוש בב"מ (פה.) שנענש ביסורים גדולים י"ג שנה ע"י דיבור קטן שאמר לתרנגול יעו"ש בזה, וא"כ ע"י שישוב בתשובה ע"ז ויתקן מה שפגם יוסר ממנו החולי והיסורים וכרבינו הק' שם שנסתלקו ממנו חליו ויסוריו ע"י שתיקן מה שאמר לתרנגול בדחס על החולדות יעו"ש.
אולם צ"ע בדמסקינן בשבת (נה:) דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון, ומה שאמר ר' אמי דאין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון הוי תיובתא יעו"ש, וכן עי' בפ"ק דחגיגה (ד:, ה.) דיש נספה בלא משפט, וע"ש בעובדא דמרים מגדלא שיער נשייא, וא"כ אתי שפיר מש"כ הרמב"ם שם דצריך החולה להשתדל לרפאות עצמו ודומיא דצריך להשתדל לאכול וכו', שכן שניהם באים ע"פ הטבע ולאו דוקא שבאים על חטא כלהדיא בשבת שם דמסקי' דיש יסורין בלא עון, ודו"ק. וצע"ג בחת"ס.
ויעוי' ברמב"ן בפ' בחוקותי (פכ"ו פי"א) שכתב בזה"ל, וזו היא כונתם באמרם ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלק השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו וכו' עכ"ל יעוש"ה, ומבואר דס"ל דקמ"ל דרק לרופא ניתנה רשות לרפאות [ואף מצוה הוי ובכלל פיקו"נ הוי כש"כ בת"ה שם ע"ש] אך לחולה אינו לכתחילה שישתדל בזה, ודלא כדס"ל לרמב"ם שם דהוי לכתחילה אף לחולה. וא"כ לפי"ד הרמב"ן צל"פ דהא דגנזו חזקיה היינו טעמא מדאינו "לכתחילה" להתרפאות עי"ז, וכעין מש"כ רש"י בזה, ולא שהיו מתרפאים בדברים שלא התירה התורה כש"כ הרמב"ם. ולא מסתבר לחלק בין "רופא" ל"ספר רפואות" דדוקא לילך אצל "רופא" ס"ל לרמב"ן דאינו לכתחילה אך להתרפאות ע"י ספר רפואות ס"ל דהוי לכתחילה, דבתרווייהו י"ל דנר' כסותר גזירת מלך במה "שמשתדל" להתרפאות ע"י דבר אחר ולא ע"י דבר רוחני כתפילה ותשובה וכיו"ב, וא"כ צ"ל דס"ל ע"ד מה שפירש"י בבי' טעמו דחזקיה וחכמי דורו שהודו לו ע"ז, ודו"ק.
אמנם צ"ע ברמב"ן, דהא בגמ' בפ"ט דברכות (ס.) מוכח דאף לאדם המקיז הוי לכתחילה ומה דאר"י מכאן שניתנה רשות "לרופא" וכו' לאו דוקא הוי וה"ה "לחולה" העוסק בזה, דכ' א"ר אחא הנכנס להקיז דם אומר יה"ר מלפניך שיהא עסק זה לי לרפואה וכו' לפי שאין דרכן של בנ"א לרפאות וכו' וע"ז פליג אביי דלא לימא איניש הכי דתני דר"י ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות וכו', והיינו דס"ל דאכן הוי לכתחילה לאדם להשתדל בזה דאיירי שם על החולה אם צריך להתפלל ע"ז או לא וא"כ מהו שדייק הרמב"ן דדוקא לרופא ניתנה "רשות" והוי לכתחילה אך לא לחולה הא מאביי מוכח דלאו דוקא הוי, וסתימת הגמ' כוותיה דאביי, וצע"ג בזה.
שו"ר שה"נ הקשה הברכ"י ביור"ד (סי' שלו' ס"ב), ויעו"ש שנשאר בקושיא. וכן הק' על הט"ז (שם) שציין לרמב"ן שכ' כדבריו, דהא ברמב"ן מבואר איפכא ממש"כ הט"ז ע"ש בזה. וע"ע מש"כ בס"ד בקונטרס ורפא ירפא עמ"ס ב"ק בכ"ז, קחנו משם.
