טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
בחטים, בשעורים, בכוסמין, ובשיפון, ובשיבולת שועל – שיפון
"משנה. אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחטים, בשעורים, בכוסמין, ובשיפון, ובשיבולת שועל ... גמרא. תנא: כוסמין מין חיטין, שיבולת שועל ושיפון מין שעורין. כוסמין גולבא, שיפון דישרא, שיבולת שועל שבילי תעלא" (פסחים, לה ע"א).
פירוש: משנה. אֵלּוּ דְּבָרִים ממיני התבואה שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בליל ראשון של פֶּסַח אם עשה מהם מצה: בַּחִטִּים, וּבַשְּׂעוֹרִים, בַּכּוּסְּמִין וּבַשִּׁיפוֹן, וּבַשִּׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל ... גמרא תחילה מבררים את שמות הצמחים שהוזכרו במשנה. תָּנָא [שנינו בתוספתא]: כּוּסְּמִין מִין חִיטִּין הם, שִׁבּוֹלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפּוֹן מִין שְׂעוֹרִין הם. וביאור המילים שלא היו ידועות: כּוּסְּמִין הם הקרויים בארמית גּוּלְבָּא, שִׁיפּוֹן קרוי דִּישְׁרָא, שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל היא הנקראת שְׁבִילֵי תַעֲלָא (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: שיפון שם באנגלית: Rye שם מדעי: Secale cereale
שם נרדף במקורות: דישרא שמות בשפות אחרות: ערבית – דוסר?
הנושא המרכזי: לזיהוי השיפון
תקציר: השיפון נזכר לראשונה במקורות התנאיים, וקיימות מחלוקות רבות בזיהויו. התלמוד הבבלי תרגם שיפון – דישרא, בדומה לכך רבים מן הפרשנים מארצות ערב זיהו את השיפון – דוסר, ומזוהה עם הצמח הנקרא בימינו שיבולת שועל (Avena sterilis). ביוונית נקרא צמח זה – Siphonion שם המזכיר את המילה המשנאית 'שיפון'. בערבית העממית מכונה שבולת השועל בשם שופאן (תמונות 1-2). י. פליקס זיהה, בדעת יחיד, על פי הערוך את השיפון עם חיטת הספלטה (תמונות 3-4). לאור זיהוי זה הסביר את דין המשנה במסכת כלאים (פ"א מ"א): "החטים והזונין אינן כלאים זה בזה, השעורים ושבולת שועל הכוסמין והשיפון ... אינם כלאים זה בזה". הכוסמין שלדעתו הם החיטה הדו-גרגירית (תמונות 5-6) דומים מאד לחיטת הספלטה.
חכמי אשכנז זיהו את השיפון עם הסקלה (Secale cereal), מין דגן הנפוץ בארצות אירופה וזיהוי זה התקבל בעברית בת זמננו (תמונות 7-8).
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
המשנה מונה חמשה מיני צמחים הנכללים במונח ההלכתי "חמשת מיני דגן". שלושה מתוך מינים אלו מופיעים באופן ברור כבר במקרא והם: חיטים, שעורים וכוסמין ואילו את שבולת השועל והשיפון אנו פוגשים לראשונה רק בספרות חז"ל. לחמשת מינים אלו יש מעמד מיוחד להלכות שונות הקשורות להכנת עיסה והגדרת לחם: הפרשת חלה ואיסור חדש, מצוות אכילת מצה והגדרת חמץ, ברכות, נדרים ועוד. חשוב לזכור שהמונח הבוטני ל"דגן" רחב בהרבה והוא כולל כ - 9,000 מינים המכסים שטחים נרחבים בעולם. ניתן לשער ש"חמשת מיני דגן" הם המינים העיקריים שבהם השתמשו להכנת לחם במרחב שהמקרא וחז"ל הכירו(1). לאור המשמעות ההלכתית הנובעת מזיהוי "חמשת המינים" הפך נושא זה לנושא "חם" כאשר ברקע ניצבת בעיה רפואית נפוצה למדי – כרסת (ציליאק) - הממריצה את החוקרים למצוא מין דגן שניתן לקיים בו את מצוות "כזית מצה" אך במקביל גם לא יכיל (או יכיל מעט) את החלבון גלוטן שאליו רגישים הלוקים במחלה.
מלאכת זיהוי "חמשת המינים" המתבצעת על ידי החוקרים בני דורנו מתבססת על כמה מקורות מידע: א. מאפיינים של מיני הדגן המופיעים במקורות. ב. מסורות זיהוי קדומות. ג. השוואה לשמות המינים בשפות אחרות. ד. עדויות לגידול מינים אלו בארץ ישראל וסביבתה הקרובה. שני מינים מבין "חמשת המינים" אינם מעוררים כל ויכוח משום שמסורת זיהוים רציפה וברורה והם החיטה והשעורה. זיהוי שלושת המינים האחרים נתון לויכוח סוער שמעורבים בו גם הביטים שאינם בהכרח משדה המחקר כמו מסורת פסיקה ועוד. את רשימה זו אקדיש לסקירת העמדות השונות ביחס לזיהוי השיפון.
בסוגייתנו (פסחים, לה ע"א ובמנחות, ע ע"א) אנו מוצאים את מסורת הזיהוי הקדומה ביותר כאשר התלמוד מתרגם את השמות המשנאים לארמית אך מוסיף גם תאור שני מאפיינים: "... שיבולת שועל ושיפון מין שעורין ... שיפון – דישרא וכו'". השיפון הוא דישרא והוא מין שעורים. מהמשך הסוגייה אנו לומדים שהשיפון בא לידי חימוץ: "... דברים הבאים לידי חימוץ - אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון". אמוראי ארץ ישראל הכירו את "חמשת מיני דגן" בשמם המשנאי ובירושלמי מונה רבי שמואל בר נחמן את המקבילות המקראיות לשמות אלו: "רבי שמואל בר נחמן שמע כולהן מן אהן קרייא: ושם חיטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו. ושם חיטה אלו החטים, שורה זו שיבולת שועל, ולמה נקרא שמה שורה שהיא עשויה כשורה. שעורה אלו השעורים, נסמן זה השיפון, וכוסמת זה הכוסמין, גבולתו לחם, עד כאן גבולו של לחם ולמידין מן הקבלה וכו'" (חלה פ"א דף נז טור ב /ה"א). הפסוק שרבי שמואל בר נחמן דרש מופיע בישעיהו (כח כ"ה): "הלוא אם שוה פניה והפיץ קצח וכמן יזרק ושם חטה שורה ושערה נסמן וכסמת גבלתו". אמנם אין זה וודאי שהמינים שהיו בארץ בתקופת המקרא זהים למינים בתקופת רבי שמואל בר נחמן אך אנו מוצאים זהות בין שני התלמודים במנין "חמשת מיני הדגן". מהדרשה ניתן ללמוד שהשיפון נקרא גם "נסמן" אך הרד"ק (שם) מפרש שהכוונה היא לסימן: "... וכן שעורה גם כן נסמן שיש לו סימן במקום זריעת השעורים וכו'".
רמז לזהות השיפון ניתן לקבל מהמשנה בכלאים (פ"א מ"א): "החטים והזונין אינן כלאים זה בזה, השעורים ושבולת שועל, הכוסמין והשיפון ... אינם כלאים זה בזה". מפרש הריבמ"ץ (שם):
"... והמשנה זוגות זוגות שנויה היא דאינן כלאים, הא מין מזוג אחד כלאים, כדאמרן, וכגון השעורין ושיבולת שועל אינן כלאים, הכוסמין והשיפון אינן כלאים, הא כוסמין עם השעורין כלאים, וכן כוסמין עם החטים כלאים, וכן שיפון עם השעורים כלאים. ואע"ג דתנינן בפסחים פרק כל שעה תנא כוסמין מין חטין, שיבולת שועל והשיפון מין שעורין, הני מילי למיפק בהו ידי חובתו בפסח, דמחמצי כמו חטים ושעורים, אבל כלאיים הוו וכו'".
ניתן להסיק שהשיפון דומה לכוסמין יותר מאשר למינים האחרים. השוואה זו מופיעה גם בירושלמי (חלה, פ"א דף נז טור ב /ה"א): "שלשה מינין הן השיפון מין כוסמין שיבולת שועל מין שעורים". הרמב"ם בפיהמ"ש (כלאים, פ"א מ"א): "ושיפון, מין שעורה מדברית. וצורת שניהם שוה, כלומר צורת הכוסמין והשיפון, לפיכך אינו כלאים זה בזה". מובן מאליו שיכולתנו להפיק מידע מהשוואה זו מותנית בזיהוי הכוסמין משימה שגם היא איננה פשוטה.
שיפון – שיפון תרבותי (Secale cereale)
רוב המפרשים מתקופת ימי הביניים ואחריה זיהו את השיפון עם המין הנקרא בשם זה גם בימינו כלומר שיפון תרבותי. רבינו גרשום (מנחות, ע ע"ב) פירש: "דישרא – שיגל"א בלשונם". כך גם רש"י (פסחים, לה ע"א): "שיפון - שיגל"א" והריבמ"ץ (כלאים, שם): "... שיפון דישרא ... כוסמין איספילטא, שיפון סיקרא וכו'". הרא"ש (שם): "שיפון - דישרא בלשון לעז שיגל"א". רע"ב (שם): "שיפון - בלע"ז סיגל"א. ומשום דכוסמין ושיפון דמו להדדי אינם כלאים זה בזה". במשנה בכלים (פ"ט מ"ח) מוסיף רע"ב סימן היכר לשיפון אלא שכאן, משום מה(2), מזהה אותו עם שבולת שועל (Avena): "מלוא מיצה שניה של שיפון - מלוא קשר שני של קנה של שיפון. שהשני דק מן הראשון ועבה יותר מן השלשה, שהקנה עב מלמטה ומתדקדק ועולה. שיפון, ויינ"א בלע"ז". רב האי גאון לא גרס כאן "שיפון" אלא "שיפה" והכוונה למין קנה.
שמותיו של השיפון בשפות נוספות מופיעים במקורות תורניים שונים. השם בספרדית מופיע בספרו של רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה(3)):
"ואלו הן הה' מינין: חטה ושעורה וכוסמין שהיא כוסמת והיא מין חטה והוא מכוסה בקליפה ובפנים כמו חטה ונקרא בלעז אישקניא, ושבולת שועל והוא הנקרא אוינה, ויש ארצות שנותנין אותן לבהמה למספוא במקום שעורים. ושיפון הוא הנקרא בלעז סינטינו, כך פשוט בפסחים. ואינו בא לידי חמוץ אלא עיסה הנעשית מאלו הה' מינים שכתבתי למעלה".
כך גם בחידושי הריטב"א (פסחים, לה ע"א): "שיפון. פרש"י שהוא הנקרא שג"ל. ויש שקורין אותו סינטי"ן, ויש שהיו מפרשין אותו שהוא פריצ"ו, וכתב הרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל שקבל מגדולים וחכמים כי הפריצ"ו מין דוחן ואינו מחמיץ, ונקטינן לחומרא שאין יוצאין בו וגם שיש בו משום חמץ, ע"כ דברי הרי"ט ז"ל". סינטינו או סינטי"ן הוא centeno בספרדית כלומר שיפון ((Secale cereal. לדעת ז. עמר כוונת השם "פריצ"ו" היא כנראה ל"פניצ"ו" שהוא באיטלקית דוחן (Panicum miliaceum) או זיפן איטלקי (Setaria italica). כפי שאנו קוראים במקור זה מדובר בזיהוי מוטעה של השיפון. בספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות אפיית המצות (א') מופיעים שמות בגרמנית: "... וכוסמין פירוש טינקיל, שיבולת שועל פירוש האבר, שיפון קורן או רוגין וכו'".
הרס"ג תירגם שיפון בשם צמח הנקרא בערבית "אלשילם" שהוא הזון המשכר (Loliumum temulentum), הנקרא "זונין" בלשון המשנה, אלא שקשה להניח שאחד מ"חמשת מיני דגן" יהיה עשב רע בשדות. ז. עמר סבור שרס"ג שחי בבבל התכוון לשיפון התרבותי שאותו מגדלים לפעמים בעירק של ימינו וגם הוא נקרא "שילם". השם "שילם" הוא גם שמו של שיפון ההרים (Secale montanum) הגדל בצפון רמת הגולן באקלים קריר יחסית. מוצאים אנו כאן הקבלה בין מסורת הזיהוי של ראשוני חכמי אשכנז והמזרח.
י. פליקס דחה את זיהוי זה בהתבססו על סברת החוקרים שצמח זה לא גדל בארץ בעת העתיקה. מתוך הנתונים הקיימים ניתן להסיק שאב המוצא של המין התרבותי גדל במזרח טורקיה ובארמניה השערה הנתמכת גם בממצאים ארכיאולוגיים. הסימנים הראשונים לגידול חקלאי מגיעים ממרכז אנטוליה ובהשוואה לחיטה ושעורה הרי שהם דלים ביותר. עדויות לגידול שיפון בתקופה הרומית נמצאו באתרים לאורך הריין והדנובה ובאיים הבריטיים. פליניוס התייחס לדגן זה בזילזול וכתב שטעמו רע והוא ניתן למאכל רק כדי למנוע רעב. עירבוב עם חיטת הספלטה עשוי לשכך במעט את טעמו המר אך גם כך הוא בלתי נעים לקיבה. מאז ימי הביניים מגדלים את השיפון באופן נרחב במרכז ומזרח אירופה והוא דגן הלחם העיקרי ברוב האיזורים ממזרח לגבול הצרפתי-גרמני ומצפון להונגריה. ביטוי לחשיבות דגן זה אנו מוצאים בפוסקים. במשנה ברורה (קסח ס"ק ג') אנו מוצאים: "וכתב המ"א דמ"מ אם היה השלמה מפת של שיפון [הוא שאנו קורין דגן ורוב הלחמים שלנו ממנו הוא] והפרוסה של חיטין וכו'".
נראה שבשלבי הגידול הראשונים השיפון היה עשב רע "נסבל" בשדות החיטה ורק מאוחר יותר נלקח לגידול עצמאי. עד היום מגדלים באופן לא מכוון את אחד מזני השיפון בתוך שדות חיטה בטורקיה, צפון סוריה, עירק, אירן, ארצות הבלקן, קווקז. השיבולים הבשלות דומות לשיבולי החיטה ונקצרות ונידשות יחד עם החיטה. מאחר וגודל ומשקל הגרגירים דומה לגרגירי החיטה הזרייה המסורתית לא מסוגלת להפריד בין גרגירי שיפון וחיטה. כתוצאה מכך נזרע השיפון יחד עם החיטה בעונות הבאות. החקלאים ובמיוחד ברמות הגבוהות של אנטוליה סובלנים לתערובת זו משום שבשנים של קור קיצוני ויובש שורד השיפון ואילו החיטה נפגעת קשה. הדבר מבטיח יבול מינימלי המכונה בפי האיכרים "החיטה של אללה"..
שיפון – חיטת הספלטה (Triticum spelta)
הערוך (ערך "דשר") פירש: אספילת"א. בשם זה נקראת חיטת הספלטה (dinkel wheat או hulled wheat) הערה (4). ר' בנימין מוספיא ב"מוסף הערוך" (ערך "שפן") פירש: "פי' בלשון יוני שבלת שועל אבל בלשון משנה הוא מין דגן אחר אשר ממנו בכל ארצות צפון עושים פת מדי יום ביום ורגילים לאכלו יותר מפת חטים". על פי דבריו מקור השם שיפון הוא ביוונית והוא מתייחס לשיבולת שועל אך כוונת המשנה בשם זה לחיטת הספלטה. חיטה זו אכן היתה מצרך בסיסי בחלקים מאירופה החל מתקופת הברונזה ועד ימי הביניים. בימינו היא שרדה במרכז אירופה וצפון ספרד ומצאה שווקים חדשים כמזון בריאות. בדעת יחיד זו נקט י. פליקס לאחר שדחה את זיהוי השיפון עם השיפון התרבותי.
חיטת הספלטה היא מין הקסאפלואידי (כל כרומוזום נמצא בכפולות של 6). לעיתים מתייחסים אליה כתת מין של החיטה המצויה (חיטת הלחם) ולכן שמה המדעי יהיה Triticum aestivum subsp. Spelta. מתוך ראיות גנטיות ניתן להסיק שמוצא חיטת הספלטה הוא במזרח הקרוב משום שהיא תוצר הכלאה בין שני מיני דגניים הגדלים באזור זה. מין אחד הוא "אם החיטה" (Triticum dicoccoides) הטטראפלואידית (כל כרומוזום נמצא בכפולות של 4) והמין בן חיטה מדברי (Aegilops tauschii). כמובן שחיטת הספלטה קדמה להופעת חיטת הלחם (Triticum aestivum) ההקסאפלואידית משום שהיא נגזרת של הראשונה.
מקור אפשרי נוסף לקבלת חיטת הספלטה הוא בהכלאה בין חיטת הלחם ו"אם החיטה" אם כי רק לאחר ההכלאה הראשונית עם בן החיטה המדברי. ייתכן וההופעה המאוחרת בהרבה של חיטת הספלטה באירופה קשורה להכלאה שניה מאוחרת בין "אם החיטה" וחיטת הלחם שהתרחשה שם. מחקר D.N.A שנערך לאחרונה תומך באפשרות למוצא בלתי תלוי של חיטת הספלטה האירופית אך עדיין לא ברור אם אכן היו שני הכלאות נפרדות לחיטה זו באסיה ואירופה או הכלאה בודדת במזרח הקרוב.
שיפון – שבולת שועל (Avena)
זיהוי שיפון עם שבולת השועל (Avena) מאפיין רבים מהפרשנים שתרגמו את פירושם לערבית תוך זיקה פילולוגית בין השם הארמי-בבלי "דושרא" והמילה הערבית "דוסר". כך אנו מוצאים למשל ברמב"ם בפיהמ"ש (כלים, פ"ט מ"ח): "ושיפון, אלדוסר" והוא ממיני השעורים כמו שבארתי כמה פעמים, והכוונה בזה כאן קנה שבולת השיפון. ויש קוראין שיפה, והם קנים דקים ורכים אורגין מהן מחצלאות לבנין". אמנם בשם "דוסר" ובשמות הנרדפים Siphon ו – Avena נקראים הצמחים בן חיטה ושבולת שועל אך לאור כך שבן החיטה נותר כצמח בר פחות ערך עלינו להניח שמקורות ימי הביניים המתייחסים ל"דוסר" כמין דגן חשוב הכוונה היא רק לשבולת השועל. כתמיכה בזיהוי זה ניתן להעזר בעובדה שהשם הערבי העממי שרווח בא"י ועירק בימי הביניים ובעת החדשה לשבולת השועל הוא "שופאן" כלומר שיפון (Siphon). כאמור לעיל גם ר' בנימין מוספיא הכיר את התרגום שיפון – שבולת שועל. אם כי הכריע לטובת הזיהוי שהיה מקובל באירופה – שיפון תרבותי.
שיפון – חיטה חד-גרגירית
לדעת טובה דיקשטין(5) השיפון הוא חיטה חד-גרגירית מכמה סיבות: א. חיטה זו גדלה היום בגולן הסורי סמוך לגולן הישראלי. ב. ביריחו נמצאו שרידי חיטה חד-גרגירית ודו-גרגירית מתקופת האבן ועד תקופת הברונזה. באתרים אחרים בארץ נמצאו גרגירי מינים אלו מתקופות מאוחרות יותר. ג. חיטה חד-גרגירית דומה לחיטה הדו-גרגירית המזוהה ככוסמת אם כי השיבולת והגרגירים שלה קטנים יותר. מסיבה זו אין איסור כלאיים בזריעתן יחד בשדה כאמור במשנה בכלאים (פ"א מ"א): "הכוסמין והשיפון ... אינם כלאים זה בזה (שם). עצם הדמיון לכוסמת רומז על זהותה אם כי הדבר מותנה בכך שלא נפלה טעות בזיהוי הכוסמת.
 |
|
 |
|
תמונה 1. שיבולת שועל נפוצה - מין הבר |
|
תמונה 2. שיבולת שועל תרבותית |
 |
|
 |
|
תמונה 5. חיטה דו-גרגירית צילם: Lustinus |
|
תמונה 6. חיטה דו-גרגירית מקור: |
 |
|
 |
|
תמונה 7. שיפון בר צילם: Fir0002 |
|
תמונה 8. שיפון תרבותי צילם: LSDSL |
הרחבה
הערכת סבירותן של הצעות הזיהוי לדעות השונות
בפרק הבא אציג גישות שונות העוסקות בהערכת סבירות הצעות הזיהוי השונות, מתוך נקודת מבטם של החוקרים, ואת מסקנותיהם.
מ. כסלו
שיפון – חיטה חד-גרגירית
לכאורה יש קושי בזיהוי השיפון עם חיטה חד-גרגירית משום שחיטה זו דיפלואידית (2n=14) ואילו הכוסמת – החיטה הדו-גרגירית - היא טטרפלואידית (2n=20) ולכן הן אינן מכליאות זו עם זו. אם נניח שבידוד רבייתי מהווה מדד להערכת רמת קירבה בין מינים ואיסור כלאים(6) כיצד המשנה בכלאים (פ"א מ"א) מתירה לזרוע יחד שיפון וכוסמת? למעשה אין כאן קושי משום ששני מיני דגניים אלו דומים מאד זה לזה בעיני החקלאי(7) ובמיוחד לאור כך שגרגירי שניהם עטויים. תופעה זו של דמיון מורפולוגי בין מינים למרות מבנה גנטי שונה ובידוד רבייתי קיים גם במיני חיטה עטויה. העובדה שבמיני החיטה המתוארים קיימת האבקה עצמית מסבירה היטב מדוע בעיני החקלאי גם מינים שאינם מכליאים זה עם זה נחשבים מין אחד.
לאחר שהשיפון זוהה כחיטה חד גרגירית נותר צורך לברר מהן השעורה ושבולת שועל. נראה שהשעורה היא זני השעורה התרבותית (ששה-טורית ודו-טורית) ואילו שבולת שועל היא שבולת שועל תרבותית.
שיפון – שבולת שועל תרבותית
לפי זיהוי זה חיטה חד-גרגירית איננה שיפון אלא אחד ממיני הכוסמין יחד עם חיטה דו-גרגירית. באופן זה נוח להסביר מדוע כוסמין מופיעים במשנה בלשון רבים. הכוונה למין הלכתי אחד הכולל שני מינים חקלאים.
מ. כסלו מצביע על כמה שיקולים שבגללם זיהוי השיפון כשיפון תרבותי או חיטת הספלטה נראה בעיניו לא סביר:
א. לא נמצאו שרידי שיפון תרבותי וחיטת הספלטה באתרים ארכיאולוגיים בא"י, עבר הירדן, לבנון ובאזורי סוריה הגובלים בגולן ובלבנון. שרידי שיפון תרבותי, לרוב טיפוסי בר, נמצאו באתרים פרה-היסטוריים בצפון סוריה, על גדות נהר הפרת, אך אזור זה הוא מחוץ לתחומי ארץ ישראל ההלכתית. העובדה שאהרונסון מצא טיפוס של שיפון תרבותי הגדל כעשב רע בסביבות דמשק אין בה כדי להוכיח שהשיפון גדל כצמח תרבות באזורנו. שיפון תרבותי בוית באזורים קרים מצפון לאזורנו ושם גם גדלה צורת הבר שממנה הוא בוית. יתר על כן, ניסיונות לגדל בארץ שיפון תרבותי, בקנה מידה מסחרי, נכשלו. לאור כך לא ברור מדוע טרחה המשנה (כלאים, פ"א מ"א) לומר ש"הכוסמין והשיפון ... אינם כלאים זה בזה" שהרי איסור כלאים בשדה אסור רק בארץ?.
ב. לבני עדות המזרח אין מסורת אכילת לחם העשוי משיפון תרבותי למרות שבדרך כלל השתמרו בקרבם מסורות שהיו נהוגות בארץ.
ג. גם אם נניח שהשיפון התרבותי גדל בארץ לא ברור מדוע היה מותר לגדלו יחד עם הכוסמת המזוהה עם החיטה הדו-גרגירית (Triticum dicoccum)? אמנם הם דומים בתכונות רבות אך ההבדלים גדולים למדי ודי בהם כדי לאסור את גידולם יחד. שני דגנים אלו חד שנתיים, זקופים ומגיעים לגובה קרוב למטר, השיבולת צרה וזקופה באורך כ – 10 ס"מ ויושבת בראש הקנה. על כל שן של שדרת השיבולת יושבת שיבולית אחת ובכל שיבולית שני פרחים פוריים. מאידך גיסא השיפון שייך לסוג בוטני אחר ונבדל מהכוסמת בגלומות המסתיימות במלענים, במוץ התחתון שבשוליו זיפים רבים בצורת מסרק ובכך שלאחר הדיש הגרגירים חשופים.
עובדות אלו מצביעות, לדעת מ. כסלו על כך שהשיפון אינו זהה לשיפון תרבותי ומסקנה זו נכונה גם לגבי חיטת הספלטה.
לסכום: לדעת מ. כסלו ה"שיפון" איננו השיפון התרבותי ומקור השימוש הרווח בשם זה בימינו הוא בהעברת השם המשנאי "שיפון" למין חדש שמצאו היהודים כאשר נדדו בימי הביניים מארצות הים התיכון צפונה לארצות אירופה הממוזגות כמו גרמניה. במקום מושבם החדש מצאו היהודים מין דגן, שלא היה מוכר לחז"ל, בעל תכונות הדומות ל"חמשת המינים" והשתמשו בו לאפיית לחם בדומה לחיטה. דגן זה זכה למעמד הלכתי דומה ל"חמשת מיני דגן" אך לאור כך שבחו"ל לא נהג איסור כלאים לא הייתה משמעות מעשית לזיהוי זוגות מיני הדגן המופיעים במשנה. מ. כסלו מציע שבשלב הראשון התפנה השם שבולת שועל שיוחד במקורו לשעורה דו-טורית משום שבלשונות אירופה מיני השעורה נקראו בשם משותף. השם שבולת שועל נשאר ללא שימוש ועבר לשבולת שועל תרבותית דבר שהתבקש לאור כך שדגן זה גדל במשותף יחד עם השעורה וסברו שהשעורה מתנוונת והופכת לשבולת שועל תרבותית. בשלב זה נותר השם שיפון ללא זהות והוא הועבר לדגן החדש שעדיין היה ללא שם כלומר לשיפון התרבותי. שבולת שועל ושיפון הן מילים נדירות כמעט בלי הקשרים המעידים על תכונות אופייניות לכן משמעותן הועתקה בקלות בניגוד לשאר מיני הדגן.
הצעה זו מעוררת קושי הלכתי: אם אכן השיפון התרבותי איננו זהה לשיפון ושיבולת שועל בספרות חז"ל הרי שאיננו מ"חמשת מיני דגן" ואם כן מדוע הוא נחשב דגן לעניין נטילת ידיים ברכת המזון? האם ניתן לצאת ידי חובה במצת שיפון? לאחר דיון הלכתי קצר (ראה שם) מסכם מ. כסלו שכל מין שמכינים ממנו לחם הדומה ללחם מ"חמשת מיני דגן" יקבל את כל דיניהם.
מ. כסלו מסכם שה"שיפון" בלשון חז"ל היה שבולת שועל תרבותית. בימי הביניים בעקבות הגלות לאירופה הועתק השם לשיפון תרבותי. בתחילת המאה ה – 20 חזר השם לשבולת שועל תרבותית ובאמצע המאה ה – 20 חזר לשיפון תרבותי.
ז. עמר
לצורך הערכת סבירותן של הצעות הזיהוי השונות יש לסקור כמה מהמאפיינים של "חמשת מיני דגן" המבדילים בינם לבין מינים אחרים:
א. חימוץ. כאמור לעיל דגן הכשר למצת מצווה חייב להיות בר חימוץ אך נכון להיום אין הסכמה לגבי מהותו של החימוץ ולכן אין באפשרותנו להשתמש בו כמדד לאבחנה בין "חמשת מיני דגן" ומינים אחרים.
ב. צורת הגרגירים. כמה מהראשונים מתארים את גרגירי "חמשת המינים" כמאורכים ובעלי סדק העובר לאורכם (מחויצים). מאפיינים אלו לא מסייעים בזיהוי משום שגרגירי שלושת המינים המוצעים מאורכים וסדוקים.
ג. תחומי תפוצת המינים בתקופת המקרא וחז"ל.
ז. עמר דן בשאלה זו מתוך שתי נקודות מבט:
א. "חמשת המינים" גדלו בהכרח בא"י בתקופת המשנה
עלינו להניח ש"חמשת המינים" גדלו בא"י משום שהם מגדירים עיסה החייבת בחלה וחיוב הפרשת חלה מדאורייתא חל רק בה. בנוסף לכך חמשת מיני דגן אוזכרו בדיני כלאי זרעים ואיסור זה אינו חל בחו"ל אף מדברי סופרים. על פי מדד זה, לכאורה, לא ניתן לכלול ב"חמשת המינים" את שלושת ההצעות (שבולת שועל - Avena, שיפון תרבותי וחיטת הספלטה) משום שיש חוקרים הסבורים שהם לא גדלו בא"י. מאידך גיסא מדד זה בעייתי משום שהעדויות ההסטוריות והארכיאו-בוטניות הרלוונטיות לסוגיה זו שבידינו מועטות מאד. קשה להוכיח מהם המינים שגדלו בא"י בעת העתיקה וקשה אף יותר לשלול את מציאותם של דגנים אחרים ("לא ראיתי אינה ראייה"(8)). כראיה ניתן להציג את מקרה האורז משום שלמרות איזכורים רבים מספור, בספרות חז"ל, כאחד מהגידולים החשובים בארץ עדיין לא נמצאו גרגיריו במחקרים ארכיאו-בוטניים. יש להוסיף שגם אם ימצאו שרידים של אחד המינים הדבר עשוי לתמוך במסורת הזיהוי של מין זה אך לא לשלול לחלוטין את המסורות האחרות.
לאור כך שהמחקר הארכיאו-בוטני לא מאפשר להכריע בשאלת הזיהוי יש לבחון את סבירות הזיהויים על פי התאמתם לגידול בארץ מבחינה אקלימית וגיאובוטנית ואם ניתן גם על עדויות היסטוריות המעידות על גידולם בפועל בא"י בעת העתיקה או החדשה. על פי שיקול זה מוצא ז. עמר את זיהוי השיפון כחיטת הספלטה כלא סביר. הדעה שחיטה זו גדלה בא"י היא דעת יחיד ואיננה מתאימה לאקלים המקומי. את חיטת הספלטה מגדלים באזורים הרריים וקרים באסיה ואירופה. גם אם חכמי ישראל הכירו אותה במסעותיהם לרומא הרי שאין היא חייבת במצוות התלויות בארץ. לעומת זאת ממקורות היסטוריים החל מהתקופה הצלבנית ניתן ללמוד ששבולת שועל (Avena) הייתה גידול חקלאי בא"י. אמנם אין עדויות חותכות לגבי תקופת המשנה והתלמוד אך גידולה בימי הביניים ובעת החדשה מעיד על כך שאין מניעה אקלימית וגיאובוטנית לכך. לפני הצעת זיהוי זו עומד קושי מסוג אחר. חוקרים רבים סבורים שהאווינה (Avena) היא שבולת שועל (כשמה גם בעברית בת ימינו) ואם כן איננה השיפון בלשון חז"ל.
לשאלת זיהוי השיפון עם השיפון התרבותי יש להקדים שהיא תלוייה בהגדרת גבולות ארץ ישראל. אם נניח שאכן גם אזור רמת הגולן ודרום בקעת הלבנון נכלל בתחומי ארץ ישראל הרי שהם מתאימים מבחינה אקלימית לגידול השיפון התרבותי. בנוסף לכך קיימות עדויות לגידולו בתחום הצפוני והקר של א"י. שיפון ההרים (Secale montanum), למשל, גדל בראשי הרי געש בגולן ובחרמון ברום של 1,200-1,800 מ'. אהרון אהרונסון דיווח לע. לעף(9) על מציאת שיפון ההרים ואף סבר שהוא אב המוצא של השיפון התרבותי. כיום, דעתו על הקשר בין שני המינים אינה מקובלת, משום שמספר הכרומוזומים שלהם שונה, אך חשובה העובדה ששני המינים גדלים בתנאי אקלים דומים. השיפון התרבותי גדל בכל רמת אנטוליה, עירק ואירן והאיזור הגובל בסוריה. בספרות המדעית מדווח גם על קיומו של טיפוס הבר של השיפון התרבותי (Secale cereale) באזור לבנון וסוריה. נסיונות אקלום של השיפון התרבותי בארץ מצביעים על כך שמבחינה תיאורטית אין מניעה לגדלו בארץ אם כי בהשוואה לגידולים חלופיים אין הדבר כדאי. לסכום ניתן לומר שמבחינה תיאורטית אין מניעה לאפשרות שגם בעת העתיקה השיפון התרבותי גדל גם בארץ ישראל.
ב. חמשת מיני דגן כוללים גם מינים הגדלים מחוץ לגבולות ארץ ישראל
לעיל קבענו שהקשר בין חמשת מיני דגן וחיוב הפרשת חלה מעידים על כך שהם גדלו בא"י. למעשה אין קביעה זו מדוייקת שהרי גם פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה. "פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה יצאו מכאן לשם ר' אליעזר מחייב ור' עקיבא פוטר" (חלה, פ"ב מ"א). מהירושלמי (חלה, פ"ב נח טור ב /ה"א) עולה שהלכה זו נתונה למחלוקת תנאים: "פירות חוצה לארץ כו' כתיב אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבין אין אתם חייבין חוץ לארץ. תני זו דברי רבי מאיר אבל דברי ר' יהודה פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ ר' אליעזר פוטר ורבי עקיבה מחייב. מה טעמו דרבי אליעזר לחם הארץ לא לחם חוץ לארץ, מה טעמא דר' עקיבה אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות חוץ לארץ וכו'". לעיתים היה צורך לייבא דגנים מחו"ל כתוצאה מבצורת או בשנת השמיטה: "אין מביאין ירקות מחוצה לארץ לארץ, רבותינו התירו שיהו מביאין ירקות מחוצה לארץ לארץ. כשם שמביאין ירקות מחוצה לארץ כך מביאין קטנית ותבואה מחוצה לארץ לארץ" (תוספתא שביעית, ליברמן, פ"ד הלכה ט"ז). למעשה קיימות עדויות לייבוא דגנים לארץ מעבר הירדן ומצרים אך לא מאירופה אם כי ייתכן שהתקיים ייבוא מעין זה. מנקודת מבט זו הופכות גם חיטת הספלטה והשיפון התרבותי למועמדים סבירים להיות מזוהים כשיפון בספרות חז"ל.
מסקנות ז. עמר
בסכום דבריו אין ז. עמר מכריע בין שתי מסורות הזיהוי העיקריות, שאותן הציג, מסורות שרווחו כבר בתקופת הגאונים:
א. המסורת הבבלית שמקורה כבר בדברי האמוראים מזהה את השיפון עם שבולת השועל (Avena). על פי מסורת זו קיים קשר בין השם הארמי דישרא ולשם הערבי דוסר. תרגום השם היווני Siphon הוא שבולת שועל ושם ערבי נוסף הוא שופאן כלומר שיפון.
ב. מסורת ארץ ישראלית מופיעה אצל הרס"ג במזרח ואצל רש"י במערב מזהה את השיפון עם השיפון התרבותי (Secale cereale).
(1) בספרות חז"ל אנו מוצאים דעות המרחיבות את המונח דגן למינים נוספים. במשנה (נדרים, פ"ז מ"ב) אנו מוצאים: "... רבי מאיר אומר: הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין, אבל הנודר מן הדגן אסור בכל ומותר בפירות האילן ובירק". בבבלי (פסחים, לה ע"א): "אמר רבי יוחנן בן נורי: אורז מין דגן הוא ... וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה וכו'".
(2) תוי"ט (כלים, פ"ט מ"ח) אכן מתקשה בדבר: "שיפון - כתב הר"ב ויינ"א בלעז. ותמיהני דבריש כלאים ליעז כן שבולת שועל. ולשיפון מפרש סיגל"א. וכן בפי' רש"י בפ"ב דפסחים דף לה. ובפי' הרמב"ם דהכא. מפרש ג"כ דשיפון הוא ויינ"א. ובמקצת ספרים מסיים בה והוא מין ממיני השעורה. כמו שבארנו פעמים. ע"כ. וקשה דבהדיא כתב בריש כלאים דשיפון מין חטים ושבולת שועל מין שעורים. אך בפ"י דמנחות מ"ז כתב דשבולת שועל ושיפון שני מיני שעורים. ושם מפורש ג"כ בפי' הר"ב דשעורים מצטרפים עם הכל. חוץ מן החטים לפי שכולן מין שעורים הן. וכן בריש מסכת חלה".
(3) נתיב ה' ח"ג דף מא טור א.
(4) משמעות השם אספילת"א במאה ה – 11 הייתה חיטה עטויה. שם זה כלל מלבד חיטת הספלטה עוד שני מינים עטויים: חיטה דו-גרגירית (Triticum dicoccum) וחיטה חד-גרגירית (Triticum monococcum). חיטים אלו מתאפיינות בגרגירים הנשארים עטופים במוצים ובגלומות גם לאחר הדיש ויש לכתוש אותם על מנת להפריד בין הגרגירים והפסולת.
(5) ט. דיקשטין, על שולחן האוכל הארץ ישראלי בתקופת המשנה והתלמוד, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן.
(6) בן-נון, הגדרת ה"מין" בכלאים על פי שיטת הרמב"ם, תחומין, א' תש"מ, עמ' 207-219.
(7) על חשיבות הדמיון לעניין כלאים כותב הרמב"ם: "וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות, אע"פ שהן שני מינין בטבען, הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד, לא חששו להן לכלאים זה עם זה, שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין" (כלאים, פ"ג הלכה ה').
(8) בטענה "לא ראיתי אינה ראיה" תקף י. פליקס ז"ל, בצדק, את החוקרים שדחו את הגעת האתרוג לאזורנו עד לימי הביניים בטענה שעדיין לא נמצאו כאן שרידיו. למרבה השמחה נמצאו לאחרונה גרגירי אבקה (pollen) של אתרוג בטיח מבנה מתקופת הבית הראשון.
(9) תרגומי מכתביו מובאים בספרו של ז. עמר "חמשה מיני דגן". עמ' 83-86.
מקורות עיקריים:
מ. א. כסלו ואורית שמחוני, 'הכשרות של מצה העשויה מקמח שיפון', בד"ד 26 ניסן תשע"ב, עמ' 35-48
ז. עמר, חמשת מיני דגן, בהוצאת מכון הר ברכה, תשע"א, עמ' 50-59.
י. פליקס, הצומח והחי וכלי החקלאות, עמ' 161.
לעיון נוסף:
סיכום השיטות השונות לזיהוי השיפון ראה: אלבוים חיים צבי, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאים. עבודה לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בר אילן, עמ' 161-164.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
