מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי
פסחים סח ע"ב
ר' ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי, איני והא"ר אלעזר אילמלא וכו', מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשיה קעביד.
והיינו דבעיקר למד עבור "עצמו" אך איה"נ שעי"ז מתקיים העולם ואף עבור זה יש ללמוד כדי להחזיק העולם עי"ז, מ"מ ר' ששת עיקר לימודו הוי עבור עצמו וזהו שאמר "חדאי נפשאי" והיינו "שמחי נפשי". וצ"ב בכוונתו.
והנה יעוי' בשבת (פג:) דא"ר יוחנן לעולם אל ימנע אדם את עצמו מביהמ"ד ומדברי תורה ואפי' בשעת מיתה שנא' זאת התורה וגו' אפי' בשעת מיתה תהא עוסק בתורה. אולם יל"ע מאי קמ"ל בזה, דממה נפשך אם בכוחו ללמוד בשעת מיתה א"כ פשיטא שחייב ודומיא דחייב אז בכל המצ"ע והל"ת שבתורה, ואם אין בכוחו ללמוד א"כ אנוס הוא וג"כ פשיטא שפטור מת"ת ודומיא דפטור מכל המצוות בתורה כשהוי "אנוס" מלקיימו, ויל"ע.
ונר' דאכן ליכא הו"א שיפטר מת"ת "בשעת מיתה" אם בכוחו ללמוד, רק לזרוזי נפשיה כ' לזה, דכיון דעכ"פ "קשה טובא" ללמוד לפני המיתה, אב"א מרוב "צער" במיתתו, ואב"א שטרוד לצוות על ביתו כיצד "ירשו" את רוב נכסיו וכו', ואב"א שטרוד בסידור שאר עניני ביתו ופרנסתו וכו', ועי' בפ"ק דע"ז (יב:) דהאי מאן דבלע זיבורא מחייא לא חיי, מיהו לשקייה רביעתא וכו' אפשר דחיי פורתא עד דמפקיד אביתיה ע"ש, על כן קשה ביותר "לעסוק בתורה" ולזה קאמר ר' יונתן שאף בכה"ג ישתדל בזה ביותר, ולפום צערא אגרא. ולכן בעינן זירוז ביותר מרוב הניסיון שבזה, ודו"ק.
אולם יעוי' ב"משך חכמה" בס"פ וירא (כב', יט') עה"פ וישב אברהם אל נעריו וגו' שכ' בזה"ל, ובמדרש ויצחק היכן הוא, שלחו אצל שֵם ללמוד תורה וכו'. דע כי התורה היא משלמת את הישראלי ומכשרתו ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו נפש רוח נשמה וכו', ומלבד שהיא משלמת את החיסרון ומונעה הפחיתות אשר בהאדם מצד חומריותו וכוחות טבעו המושקעים וטמועים בהבלי הזמן ועוגביו וכו' וכו', כי אף בלא חומר ובלא יצר ובלא רע ג"כ התורה היא התכלית האמיתי והוא הדביקות הנשגבה לאלוקים. וזהו שאמרו בשבת (פג:) לעולם אל ימנע אדם וכו', פירוש דאמרו פ"ק דברכות (ה.) אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו וכו' ואם לאו יזכיר לו יום המיתה וכו', הרי דיום המיתה מועיל להחליש הרע ולבלע היצר יותר מתורה וק"ש, וא"כ א"ת כי התורה אינו רק להסיר הפחיתות ולהדיח הרע ולהשלים החסרון א"כ בשעת מיתתו של אדם שאז נחלש ממנו היצר לגמרי אינו צריך לאחוז בתורה, ע"ז אמרו שאינו כן, שעצם התורה היא תכלית השלימות אף במקום שנעדר הרע, לכן אף בשעת מיתתו של אדם יהא עוסק בתורה וכו', עכ"ל הגרמ"ש הכהן זצ"ל יעו"ש.
ועפי"ז יל"פ אף לדאיתא בגמ' הכא דר' ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה וכו', דמעיקרא כי עביד וכו', ויל"פ בזה ע"ד מש"כ הגרמ"ש ז"ל, דעיקר הלימוד באמת הוי כדי להתגבר על היצר וזהו שהיה אומר ר' ששת "חדאי נפשי בשבילך ולצורכך שניתי וקריתי" שכן עי"ז נתגבר על היצה"ר ולכן יש לנפשו לשמוח וזה העיקר בלימוד, אכן איכא עוד מעלה בלימודו שעי"ז מקיים את כל העולם ומקיים חיובו דוהגית בו יומם ולילה וכדפירש"י שם, אך העיקר במה שלומד בדמשמח נפשו בזה שכן עי"ז מצליח "לשלוט" ביצרו.
ועפי"ז יל"פ דזהו מש"כ הכא ברבינו חננאל דר' ששת הוה אומר חדאי נפשי, כלומר שמחי, לך קראתי כדי שתהא שוכנת בטח לעוה"ב, ואע"פ שהעולם אינו מתקיים אלא וכו', עכ"ל יעו"ש. ויל"פ דכיון שעי"ז מתגבר על היצר א"כ נמצא שעי"ז תהיה נפשו "שוכנת בטח" לעוה"ב, וזהו מש"כ ר"ח, ודו"ק. וא"כ זהו ההו"א בגמ' בשבת שם שאי"צ ללמוד בשעת מיתה מדליכא לטעם הנ"ל, וע"ז קמ"ל דאף אז חייב בזה שכן חיוב ת"ת הוי אף כשאין לטעם הנ"ל, וכש"נ במש"ח, והבן בס"ד.
ויעו"ש בשבת בגליוני הש"ס לגרי"ע ז"ל שציין לסוטה (כא:) שכ' דאין ד"ת מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן, ופירש"י שפורש מכל עסקים ונעשה עליה "עני" יעו"ש, וא"כ אולי גם כאן הכוונה בדכ' דאין ד"ת מתקיימין אלא במי ש"ממית" עצמו עליה כנ"ל דעניות חשוב כמיתה, עכ"ד הגרי"ע ע"ש.
