גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתע"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת פסחים
דף לז ע"א

הבצק שהוציאו ממצרים - נאפה בחמה או בתנור? והאם היו ראוי לצאת בו מצות מצה (א)

איתא ב'שו"ע הרב' (או"ח סי' תסא ס"ו): "טוב להחמיר ולמחות שלא יאפה חררות ברמץ, וכן שלא יאפה בחמה, שיש לחוש שמא יחמיצו קודם שיתחילו לאפות, ואם עבר ואפה ברמץ מותרות באכילה, ומותר לצאת בהן ידי חובתו. אבל אם עבר ואפה בחמה, אע"פ שמותרות באכילה וכו', מ"מ אין אדם יוצא בהן ידי חובתו אפילו בדיעבד, לפי שהאפוי בחמה אינו קרוי לחם כלל, והתורה אמרה (דברים טז, ג) 'לחם עוני'". מקור הדברים הוא ב'חק יעקב' (סי' תסא סק"ח) שהביא דברי הריא"ז, וז"ל: "עיסה שנאפת בחמה אינה קרויה לחם, ואין מברכין עליה המוציא, ואין יוצאין בה בפסח".

שורש הענין הוא במכילתין (לז ע"א): "תנו רבנן, הסופגנין והדובשנין ואיסקריטין וחלת המסרת והמדומע פטורים מן החלה... אמר ריש לקיש, הללו מעשה אילפס הן (וברש"י: "לפיכך לאו לחם הוא, דקא סבר אין לחם אלא האפוי בתנור" וכו'), ורבי יוחנן אמר, מעשה אילפס חייבין, והללו שעשאן בחמה" ("להכי פטורים לפי שעשאן בחמה ולא באור"). הרי שלחם הנאפה בקדירה שעל גבי האש - כדרך בישול, נחלקו ר"י ור"ל אם נקרא 'לחם' לגבי חובת חלה, ואילו לחם הנאפה בחמה אינו נחשב לחם לכו"ע. כיו"ב מצינו בברכות (לז:): "תני רבי חייא, לחם העשוי לכותח פטור מן החלה", ופירש"י: "לחם העשוי לכותח - אין אופין אותו בתנור אלא בחמה", וכן נפסק להלכה ברמב"ם (הל' בכורים פ"ו הי"ב): "העושה עיסה ליבשה בחמה בלבד או לבשלה בקדרה הרי היא פטורה מן החלה שאין מעשה חמה לחם" (וכ"ה בשו"ע יו"ד סי' שכט ס"ח), וכיו"ב נפסק בשו"ע (או"ח סי' קסח סט"ז): "וכן לחם העשוי לכותח שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה, מברך עליו בורא מיני מזונות".

הנה, בכל המקורות הללו הנדון הוא כלפי חובת הפרשת חלה וכלפי ברכת המוציא לחם מן הארץ - שאם נאפה הפת בחמה אינו נחשב לחם, אבל לגבי מצות מצה בליל הפסח - אין הדבר מפורש לא בדברי חז"ל ולא בפוסקים הקדומים. אכן, זהו חידושו של הריא"ז כי כן הוא גם לענין מצות מצה, והסברא פשוטה היא, כי גם במצות מצה מצינו בתורה שצריך להיקרא לחם, ואילו לחם הנאפה בחמה אינו קרוי לחם.

אמנם, בכל האמור יש להעיר במה שאנו אומרים בהגש"פ: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. שנאמר (שמות יב, לט) 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם", וכלפי אותו בצק שהוציאו ממצרים ודרך אפייתם מצינו מחלוקת במפרשי התורה, כי הרמב"ן כתב: "וטעם 'ויאפו את הבצק', שאפו אותו מצות מפני המצוה שנצטוו 'שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה'. ואמר 'כי גורשו ממצרים', לומר, שאפו אותו בדרך בעבור כי גורשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות, ועל כן נשאו אותו בצק, ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם, ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך או בסכות, כשבאו שם לשעה קלה...". ומבואר בדבריו, שבני ישראל אפו את הבצק באופן הרגיל, והיינו בתנור, כשאר לחם, אלא, שלא היו יכולים לאפות הבצק טרם יציאתם ממצרים, כי גורשו משם, ואפו אותו בדרך או אחרי שהגיעו לסוכות לאחר שעה קלה, כשהוסעו על כנפי נשרים בענני הכבוד.

מאידך, ב'תרגום יונתן' איתא: "וַהֲווֹ קַטְעִין מִן לִישָׁא דְאַפִּיקוּ מִמִּצְרַיִם וְסַדְרִין עַל רֵישֵׁיהוֹן וּמִתְאַפֵּי לְהוֹן מְחוּמְתָּא דְשִׁימְשָׁא חֲרִירַן פַּטִירַן אֲרוּם לָא חָמִיעַ אֲרוּם אִיתְרִיכוּ מִמִּצְרַיִם וְלָא יָכִילוּ לְמִישְׁהֵי", ופירושו: שחתכו את העיסה שהוציאו ממצרים, וסידרוה על הראש, ונאפה להם מחום השמש וכו'. וכן יסד הפייטן (סדר יוצר לשבה"ג, פייט 'יוצאי חפזון'): "קִטּוּף הָעִסָּה בַּחֲרָרָה קְמוּצָה. רְצוּפָה בְּרָאשֵׁיהֶם שֶׁלֹּא חֻמָּצָה. שֶׁמֶשׁ שֶׁזָפַתָּהּ וַאֲכָלוּהָ מַצָּה". וכן מבואר ב'רשב"ם' (שמות שם) כי לכן מכונה אותו לחם עוגות, "כי אין לחם אלא האפוי בתנור", ולא היה ראוי להיקרא בשם 'לחם'.

ואם כן תמוה, למה אין יוצאים ידי חובה במצה הנאפה בחמה, הלא העיסה שהוציאו ממצרים - שלזכרה נצטוו במצות אכילת מצה בליל פסח - נאפתה בחמה, וא"כ גם עיסה הנאפת בחמה היה ראוי לצאת בה ידי חובת מצה. תמיהא זו נזכרת לראשונה בדברי ה'חתם סופר' (תו"מ פר' צו בפסוק "זה קרבן אהרן ובניו"), ותמה עוד, כי גם אי נימא שמצות מצה היא לזכר 'לחם עוני' שאכלו בגלותם במצרים, לא ימלט שגם מהנאפה בחמה האכילום, ומדוע אין יוצאין יד"ח במצה הנאפית בחמה.

וכותב החת"ס: "על כן נ"ל, שכזית מצה שאנו אוכלים הוא זכר לאותה מצה שאכלנו במצרים בליל פסח בחפזון, ואז האמינו שעתיד הקב"ה להכות בכורים בחצות ונהיה גאולים, ולשנה הבאה נהיה באר"י, וגם האמינו ובטחו שמשארותם יספיק לצידה במדבר, ובזכות אותה האכילה באמונה שלימה קודם חצות זכו לגאולה במצרים, ואותה מצה לא נאפית כי אם בתנור ולא בחמה", והיינו, שאכן מצות מצה אינה לזכר העוגות שהוציאו ממצרים, אלא, לזכר המצה שאכלו בליל פסח, ובעת אותה אכילה האמינו ובטחו שעתידים לצאת ומשארותם צרורות בשמלותם, ואותה מצה נאפתה בתנור. [לדבריו הקדושים ש"בזכות אותה האכילה באמונה שלימה... זכו לגאולה", יש להשוות את דברי ה'מאור עינים' (בפר' צו): "אך במצרים עשו ישראל כל הסדר בלילה כהויה כצורתה - כמו שאנו עושים, והיו מספרים ביציאת מצרים, שהיו מאמינים שבודאי יהיו יוצאים, ובאותן החסדים שהמשיכו נגאלו", ודו"ק].

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתע"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת פסחים
דף לז ע"א

הבצק שהוציאו ממצרים - נאפה בחמה או בתנור? והאם היו ראוי לצאת בו מצות מצה (ב)

הבה נמשיך לדון בענין עיסה האפויה בחמה, שמבואר בסוגיין (לז.) שאין דינה כלחם לגבי הפרשת חלה (וכן נפסק להלכה, כפי שהבאנו במאמר הקודם, והדברים מפורשים גם בחי' מהר"ם חלאוה בסוגייתנו, וכדלהלן) וגם לא למצות מצה, ובכן הובאה התמיהה, הא עיקר טעם מצות מצה הוא "על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. שנאמר (שמות יב, לט) 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות" וגו', ומפורש ב'תרגום יונתן' (שם) שהבצק נאפה בשמש, ולמה אם כן אין יוצאים יד"ח במצה שנאפתה בחמה, הלא העיסה שהוציאו ממצרים - שלזכרה נצטוו לקיים מצות אכילת מצה בליל התקדש חג הפסח - נאפתה בחמה וכו'.

גם הגר"ש סופר זצ"ל אב"ד ערלוי העיר הערה זו (ראה 'שיר מעון' פר' בא בפסוק ויאפו את הבצק; שו"ת 'התעוררות תשובה' ח"א סי' רלה), וכתב ליישב עפ"מ דאיתא בגמרא (ברכות לז:) כלפי לחם העשוי לכותח הנאפה בחמה: "רבי יהודה אומר מעשיה מוכיחין עליה, עשאן כעבין חייבין, כלמודין פטורין", וברש"י: כעבין - ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות, גלי דעתיה דללחם עשאה. כלמודין - כנסרים בעלמא, שלא הקפיד על עריסתם...", וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' שכט ס"ז) לגבי הפרשת חלה, ולכאורה הוא הדין כלפי מצות מצה, ואותו בצק עשו אותו 'כעבין', גלוסקאות נאות, ולא נילושו כנסרים בעלמא, אלא שהקפידו על עיסתם שתהא נעשית בצורה נאותה.

אמנם, לא נתיישבה דעתו בזה (ראה 'התעוררות תשובה' שם), כי טעם הדבר ש'עשאן כעבין חייבין', כתב הרא"ש (פסחים פ"ב סי' טז): "והא דמפליג בין כעבין ללמודין, משום דכעבין מיחלפא בשאר עיסה שאינה עשויה לכותח, אבל למודין מעשיה מוכיחין עליה ולא אתי לאיחלופי", וראה בדבריו טעם נוסף: "והיינו נמי דמפליג בגמרא דידן בין כעבין ללמודין, דכעבין אתי למימלך, אבל למודין לאו אורחיה למימלך", והיינו, שחששו שמא ימלך לאפותה בתנור, ונמצא שנתחייבה כבר בחלה בעודה עיסה. ולכאורה חששות אלו אינן אלא חששות מדרבנן, ואילו מן התורה אינו נקרא לחם, ואי אפשר לצאת בו מצות מצה מה"ת, ועל כן חזרה הקושיא לקדמותה.

יישוב נוסף י"ל (עי' 'התעוררות תשובה' שם; 'דרך אמונה' פ"ו מהל' בכורים הי"ב) על פי שיטת רבינו תם המובאת בתוס' בסוגיין (לז: ד"ה ד"ה דכו"ע), שיש לחלק בין עיסה שבלילתה רכה לעיסה שבלילתה קשה: "דדווקא בבלילתו רכה פליגי, דר"י סבר אפייתו באילפס עושהו לחם וחייב בחלה, ור"ל סבר אין עושהו לחם ופטור, אבל בלילתו עבה כולי עלמא מודו דחייב בחלה... ונראה לר"ת דהכי נמי מברכין עליו המוציא...". ושיטתו אמורה גם לענין אפייה בחמה, וכפי שהובאו דבריו בספר המכריע (סי' סג): "הנה ר"ת סובר, שכל זמן שלש את העיסה קשה כדרך שלשין לעשות לחם, אע"פ שחלט ברותחין או אפאה באילפס... או אפילו בחמה, לחם גמור מיקרי וחייב בחלה, ומברכין עליו המוציא ושלש ברכות. ומאי דאמרינן דבעינן 'לחם האפוי בתנור', מפרש, הראוי להיאפות בתנור, כלומר, שתהא לישת העיסה קשה, ואע"פ שאינו אפוי בתנור".

והדברים מפורשים בחידושי 'מהר"ם חלאווה' (בסוגיין): "פירש ר"ת ז"ל, דכל הני דפטורין מן החלה, דוקא בשבלילתן רכה, אבל בלילתן עבה אפילו חלטה או אפאה בחמה לבסוף, כבר איחייבה לה בחלה ושוב אינה נפטרת... מפני שהגלגול מחייבתה... וכן נמי לענין ברכת המוציא ולחובת הפסח כל שבלילתן עבה ואית עליהו תוריתא דנהמא, לבסוף אע"ג דלא אפן בתנור או באלפס לחם איקרי וחייבין בחלה ומברכין עליהן המוציא...".

לאור שיטה זו יעלה יפה טעם מצות מצה, כי אותו בצק היה בצק שבלילתו עבה, וגם כשנאפה בסופו של דבר בחמה נקרא 'לחם' לענין ברכת המוציא, וה"ה לענין חובת מצה, שפיר ציותה התורה לעשות זכרון לעוגות שהוציאו בני ישראל ממצרים.

וגם לדעת הר"ש במס' חלה (פ"א מ"ה), שמחלק בין עיסה שבלילתה רכה לבלילתה קשה, אלא שגם בעיסה שבלילתה קשה הדבר תלוי אם דעתו היה לאפותה בתנור - אזי דינה כלחם גם כאשר נאפתה בחמה, אמנם, אם דעתו היתה לאפותה בחמה אין דינה כלחם, יעלה הדבר יפה, כי בני ישראל בלישתם הבצק היתה דעתם לאפותה בתנור, אלא, שמתוך ההכרח - שנתגרשו, היתה אפייתם בחמה.

אמנם, ישנם ראשונים שחולקים על ר"ת, וכפי שהובאה דעה אחת בשו"ע (או"ח סי' קסח סי"ג): "אפילו דבר שבלילתו עבה, אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא, אפילו שיש עליה תוריתא דנחמא ואפילו נתחייבה בחלה, דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפייה", ולפי שיטה זו לא יעלה התירוץ יפה.

בשו"ת 'מגדלות מרקחים' להגה"צ ר' לו"י גרינוואלד זצ"ל אב"ד צעהלים (קו' שבת מלכתא סי' סד אות ב) כתב בזה דבר מחודש, וז"ל: "נ"ל בס"ד עפ"י דמבואר ברש"י שבת לח ד"ה דשרי, דטעמא דשרי [בישול בשבת] בחמה, הוא לפי שאין דרך לבשל בשמש, ואין דרך בישולו בכך, ע"ש. ונ"ל הא דבאמת 'אין דרך בישולו בכך', הוא משום דאין דרך החמה להיות חום כל כך למטה בארץ - כדי שיתבשל, ואפילו בעת שהחום גדול מאוד, מ"מ צריך כמה שעות שיהא מבושל. והנה איתא בע"ז (ג:) ד'לעתיד יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה', והנה מילתא דפשיטא דאם יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה יהיה דרך בישול בשמש, דהא יהיה חום גדול, והנה כתיב (מיכה ז, טו) 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות', א"כ כל הדברים שיהיה לעתיד כבר היה בעת צאת ממצרים, ואם כן הוציא אז הקב"ה חמה מנרתיקה, ושפיר הוי ליה דרך אפיה בשמש..." (ראה מעין זה 'דרך אמונה' שם; וע"ע שו"ת 'חבלים בנעימים' ח"ד סי' ה'; 'פרדס יוסף' פר' בא שם).