הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"מאן תנא"; "הלכה כסתם משנה"

פסחים מג ע"א

משנה. ואלו עוברין בפסח: כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי, וזומן של צבעים, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים. רבי אליעזר אומר: אף תכשיטי נשים. זה הכלל: כל שהוא ממין דגן - הרי זה עובר בפסח. הרי אלו באזהרה, ואין בהן משום כרת...
הרי אלו באזהרה. מאן תנא דחמץ דגן גמור על ידי תערובות, ונוקשה בעיניה בלאו? –
אמר רב יהודה אמר רב: רבי מאיר היא. דתניא: שיאור ישרף, ונותנו לכלבו. והאוכלו - בארבעים. הא גופא קשיא! אמרת שיאור ישרף - אלמא: אסור בהנאה. והדר תני: ונותנו לפני כלבו - אלמא: מותר בהנאה! - הכי קאמר: שיאור ישרף - דרבי מאיר לרבי מאיר, דרבי יהודה לרבי יהודה. ונותנו לפי כלבו - דרבי מאיר לרבי יהודה. והאוכלו בארבעים - אתאן לרבי מאיר.
שמעינן ליה לרבי מאיר: נוקשה בעיניה - בלאו, וכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובת.
רב נחמן אמר: רבי אליעזר היא, דתניא: על חמץ דגן גמור - ענוש כרת, על עירובו - בלאו, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור - ענוש כרת, על עירובו - בלא כלום.
ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר חמץ דגן גמור על ידי תערובת בלאו - וכל שכן נוקשה בעיניה.

1.
הגמרא מחפשת תנא שסובר את מה שנאמר בסוף משנתנו שתערובת חמץ וחמץ נוקשה [אלה הדוגמאות שהוזכרו במשנה] חייבים עליהם רק באיסור "לאו".

2.
רב יהודה בשם "רב" אומר שמתאים לשיטת רבי מאיר - שמובא בברייתא.

3.
הברייתא עם מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה היא בפסחים דף מח.

משנה. שיאור ישרף, והאוכלו פטור. סידוק - ישרף, והאוכלו חייב כרת. איזהו שיאור - כקרני חגבים, סידוק - שנתערבו סדקין זה בזה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: זה וזה האוכלו חייב כרת. ואיזהו שיאור - כל שהכסיפו פניו, כאדם שעמדו שערותיו.

גמרא. תנו רבנן: איזהו שיאור - כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. סידוק - כקרני חגבים, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: איזהו שיאור - כקרני חגבים, סידוק - שנתערבו סדקין זה בזה. וזה וזה האוכלו חייב כרת. והאנן תנן: שיאור ישרף, והאוכלו פטור, דברי רבי יהודה! - אימא: לרבי מאיר זה וזה האוכלו חייב כרת. - אמר רבא: מאי טעמא דרבי מאיר - אין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה.

ויש לומר שמתאים לומר שהרישא של משנתנו היא דעת רבי מאיר [כך ניתן לומר על כל "תנא קמא" שהוא כ"סתם משנה", וכרבי מאיר].

ורב נחמן סובר שמתאים לשיטת רבי אליעזר שמוזכר בברייתא אחרת.

הערות:
4.
איך אפשר לומר שהרישא [והסיפא] הם דברי רבי אליעזר, הרי במשנה עצמה מוזכר רבי אליעזר שחולק על עניין אחד.

4.1
ראה ב"מתיבתא", הערה כו, הסבר אחד שבאחד המקומות [במשנה או בברייתא] יש לשנות את הגירסא לתנא רבי אלעזר [בן שמוע], וממילא התנא שבמשנה איננו אותו תנא שבברייתא [וראה גם בהערה לא, ב"ילקוט ביאורים"].

4.2
הסבר שני - עקרוני יותר - הוא, שבאמת התנא שברישא הוא תנא אחר ["תנא קמא" – לא רבי מאיר וגם לא ממש רבי אליעזר שמוזכר בסיפא, אלא כל תנא יחיד אחר בא בחשבון], וכוונת הגמרא ב"מאן תנא" לומר לנו, שדעת התנא ברישא מתאימה לדעת רבי אליעזר בברייתא, ורבי אליעזר במשנה "רק" מוסיף עניין, ולא ממש חולק.

5.
כמי נפסקה הלכה במחלוקת בין רב לרב נחמן.
דעה אחת [בעל המאור – מובא ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד ט] שהרי"ף פוסק הלכה כחכמים [במחלוקתם עם רבי אליעזר בברייתא שהביא רב נחמן], שאין לוקין על תערובת חמץ. והוא מקשה, שהרי במשנתנו משמע שלוקים על חמץ נוקשה ועל תערובת חמץ [כמו שאמר רב נחמן שמתאים לרבי אליעזר שחולק על חכמים בברייתא], והכלל הוא שהלכה כסתם משנה.

5.1
הרמב"ן טוען שאין לומר בסוגייתנו הלכה כסתם משנה [כסתם משנתנו], מפני שכלל זה נקבע על ידי רבי יוחנן ובסוגייתנו משמע מהמשך הגמרא, שרבי יוחנן סובר שאין איסור לאו על תערובת חמץ. והרמב"ן מסביר שבסוגייתנו הכלל המתאים הוא "סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם". ה"סתם" היא משנתנו, והמחלוקת היא במשנה להלן בפסחים דף מח עמוד ב. ואולי לזה מתכוון הרמב"ן שרבי יוחנן לא פוסק כמשנתנו אלא כדעת רבי יהודה במשנה בדף מח, שאין לוקין על אכילת חמץ נוקשה.

6.
הראב"ד כן פוסק כדעת חכמים ולא כדעת רבי אליעזר, ומה שרב נחמן אמר שמשנתנו היא כדעת רבי אליעזר הכוונה היא שזו דעת יחיד. יש בדבריו כלל חשוב, אם "סתם משנה" מוסברת לפי דעת יחיד במקום אחר הרי שכל המשנה נחשבת כדעת יחיד ולא כדעת "סתם משנה" שהלכה כמותה כאילו היא דעת רבים.