הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
היחס לעמי הארצות
פסחים מט ע"ב
הפעם נלמד סוגיה שהיא חריגה בנוף החז"לי. הסוגיה הזו עוסקת ביחס הרצוי לעמי הארצות. מסתבר שהיה מתח מתמיד בין עמי הארצות לתלמידי החכמים, אך בסוגייתנו הדברים מגיעים למימדים מדהימים:
1. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מט עמוד ב
תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם - ישא בת גדולי הדור. לא מצא בת גדולי הדור - ישא בת ראשי כנסיות, לא מצא בת ראשי כנסיות - ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה - ישא בת מלמדי תינוקות. ולא ישא בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ, ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר "ארור שכב עם כל בהמה".
תניא, רבי אומר: עם הארץ אסור לאכול בשר שנאמר "זאת תורת הבהמה והעוף" כל העוסק בתורה - מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה - אסור לאכול בשר בהמה ועוף.
אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לשוחטו! - אמר להן: זה - טעון ברכה, וזה - אינו טעון ברכה.
אמר רבי אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנאמר "כי הוא חייך וארך ימיך", על חייו לא חס - על חיי חבירו לא כל שכן.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק: ומגבו.
תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! - אמר להן: זה - נושך ושובר עצם, וזה - נושך ואינו שובר עצם.
תניא, היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ - כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים - אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים.
תניא, רבי אליעזר אומר: אילמלא אנו צריכים להם למשא ומתן - היו הורגין אותנו.
תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ - כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר "תורה צוה לנו משה מורשה", אל תקרי מורשה אלא מאורסה.
גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל, ונשותיהן יותר מהן. תנא: שנה ופירש - יותר מכולן.
תנו רבנן: ששה דברים נאמרו בעמי הארץ: אין מוסרין להן עדות, ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלין להן סוד, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה, ואין מתלוין עמהן בדרך. ויש אומרים: אף אין מכריזין על אבידתו. - ותנא קמא: זמנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה, שנאמר "יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ" (איוב כז, יז).
אלה הם ללא ספק דברים קשים מאוד, שנראה כאילו נאמרו באסיפת בחירות (או לפחות בחירות לרבנות הראשית)... סביר להניח שמי שיצטט את הגמרא הזו ייחשב למסית. אך מה מתכוונת הגמרא? כמובן שבספרי הפוסקים לא נמצא התייחסות לשאלה האם מותר לקרוע עם הארץ כדג מגבו, או שצריך רק לנוחרו, אך מה שכן מופיע בספרי הפוסקים הוא הדין של קבלת עדות מעם הארץ.
הרי"ף לא העתיק מהסוגיה הזו שום דבר מלבד הברייתא האחרונה העוסקת בששת הדברים שנאמרו לגבי עם הארץ, מכיון שזו מימרה הלכתית קדומה יותר (ברייתא), ולא נראה שהיא נאמרה בדרך של גוזמא בעלמא. אך הברייתא הזו סותרת, לכאורה, גמרא שנאמרה במקום אחר, ובכל עוסק בין השאר הרי"ף, כפי שנראה להלן:
2. תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף כב עמוד א
ומאן תנא דחייש לאיבה? - רבי יוסי היא. דתניא, אמר רבי יוסי: מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה? - כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ושורף פרה אדומה לעצמו. אמר רב פפא: כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ? כמאן - כרבי יוסי.
מהסוגיה הזו מוכח שאפשר לקבל עדות מעם הארץ מפני חשש איבה. כיצד מתיישבים הדברים האלה עם הסוגיה שלמדנו זה עתה, שמהדברים שאמרו על עם הארץ הוא שאין מוסרים להם עדות ואין מקבלים עדותם?
התשובה לכך, כמו לכל סתירה, היא או לעשות אוקימתא או לומר שיש מחלוקת בין שתי הסוגיות. רש"י מעדיף לומר שיש כאן מחלוקת, שהרי הגמרא בפירוש אומרת שזה אליבא דר' יוסי, וממילא משמע שיש מי שחולק על זה:
3. רש"י, מסכת חגיגה דף כב, א
כרבי יוסי - דאילו לרבנן לא מקבלינן, כדאמר בפסחים בפרק אלו עוברין
אך אם הדברים הללו נכונים, יש לבדוק כיצד נפסוק להלכה, שהרי הגמרא בחגיגה אומרת שכך נוהגים משום איבה, ואילו הגמרא בפסחים אומרת שאין לקבל את עדותם - כהלכה ולא כמעשה.
כדי לענות על השאלה הזו נתעכב מעט על כל מה שנאמר בסוגייתנו: על איזה סוג של עם הארץ מדובר? האם בגלל שאדם לא למד לקרוא ולכתוב דמו הותר? וממתי מצינו מציאות של הריגה אכזרית כזו שהיא מותרת? מסביר רב שרירא גאון בתשובה שאין הכוונה שמותר לעשות כך לעם הארץ, אלא שהוא עלול לגרום זאת לעצמו:
4. חידושי הרמב"ן מסכת חגיגה דף כב עמוד א
שוב מצאתי בתשובה לרב שרירא גאון ז"ל שהוא ממש ברודף אחר הזכור, כלומר אוי לו לעם הארץ שפעמים שהבורוּת שלו גורמת לו מיתה ולהרגו במיתה מנוולת ואין בוררין לו מיתה יפה כשאר הרוגי ב"ד אלא כמו שיזדמן, שעמיותו מביאו לפעמים לרוץ אחר נערה המאורסה אפילו ביום הכפורים שחל להיות בשבת, וטפשותו גרמה לו לפי שלא היה יודע דין יוה"כ ועונשן של חייבי מיתות ואזהרתן.
כלומר שאי אפשר לקחת את הגמרא הזו הלכה למעשה, שמותר לנחור עם הארץ, אלא רק במקרה שהוא רודף אחרי נערה מאורסה וכדומה. התוספות מביא סיבה נוספת למה לא נוכל לפסוק לפי הגמרא הזו:
5. תוספות, מסכת חגיגה דף כב, א ד"ה כמאן
כמאן מקבלין סהדותא מעם הארץ כרבי יוסי - הר"ר אלחנן אומר דקיימא לן כרבי יוסי וחיישינן לאיבה לפיכך מזמנינן עכשיו בכל ע"ה אף על גב דאמרינן בברכות (דף מז:) אין מזמנים על ע"ה וגם רב מנשיא בר תחליפא לא רצה לזמן עליהם. והר"י מפרש דלא כל הרוצה ליטול את השם להחזיק לעצמו כתלמיד חכם שלא לזמן על ע"ה בידו ליטול ואין אנו מחזיקים עצמנו כתלמיד חכם לענין זה.
כלומר שלפי הר"י לא נוכל לקיים את כל פרטי הדינים האמורים לגבי עם הארץ, כי אולי אנחנו בעצמנו עמי הארצות לעניין זה, וממילא מעולם לא אמרו לנו להישמר מעמי הארצות. הרי"ף אכן פסק, כאמור, את ששת הדברים שאמורים לגבי עמי הארצות, אך לא את היתר דמם של עמי הארצות. הוא גם העדיף את דרך האוקימתא על פני המחלוקת:
6. רי"ף, מסכת פסחים דף טז, א
תנו רבנן ששה דברים נאמרו בעם הארץ: אין מוסרין לו עדות, ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלין לו את הסוד, ואין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים, ואין מוסרין לו קופה של צדקה ואין מתלוין עמו בדרך. יש אומרים אין מכריזין על אבדתו. ותנא קמא אמאי לא תני אין מכריזין על אבדתו? -קסבר זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה, ומקיים ביה "יכין וצדיק ילבש". והלכתא כתנא קמא.
ואי קשיא לך הא דאמרינן התם "כמאן מקבלינן סהדותא האידנא מעם הארץ - כמאן כר' יוסי", ההוא עם הארץ דהתם לאו כעם הארץ דהכא הוא, דאילו התם ליתיה במקרא ובמשנה אבל בדרך ארץ ובמצוות איתיה, כגון דלא חשידא אשבועתא ואגזלנותא, ולא חדא אנפא מאנפי פסלנותא. אבל עם הארץ דהכא דחשיד אכל הני דאמרן הוא, דהא חשוד על הגניבה, ולפיכך אין ממנין אותו אפוטרופוס, וחשוד נמי אשפיכות דמים, ולפיכך אין מתלוין עמו בדרך. ועוד שהוא חשוד על העריות, כדאמר ר' אלעזר: מותר לנוחרו ביום הכיפורים, כגון שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורסה ביוה"כ שמותר להצילו בנפשו כדתנן: ואלו שמצילין בנפשו".
כלומר שהרי"ף סובר שעם הארץ האמור בסוגייתנו אינו סתם אחד שלא למד תורה, אלא רשע שחשוד על הרבה עבירות נוספות. גם התוספות בסוגייתנו טוען שחייבים לומר כן על עם הארץ שבסוגייתנו, או לפחות על חלק מהדברים האמורים על עם הארץ, שהרי אחרת לא ברור איך אפשר לדון על אבידתו אם אמרנו שמותר להרוג אותו:
7. תוספות, מסכת פסחים דף מט עמוד ב ד"ה ויש אומרים
והשתא משמע דדוקא אין מכריזין על אבידתו, אבל לגזול בידים לא, אע"ג דלית ליה האי סברא דבסמוך אפשר דנפיק מיניה ברא מעליא. ותימה לר"י אמאי ממונו אסור השתא גופו מותר שמותר לקורעו כדג ממונו לא כל שכן?
...ונראה לר"י דלעיל מיירי במכיר וכופר להכעיס דה"ל הריגתו כמו פיקוח נפש שהוא לסטין וחשוד על הדמים. דאי לאו הכי היאך מותר להורגו ביום הכפורים שחל להיות בשבת? הלא אפילו נכרי אסור! וכן משמע הלשון על חייו אינו חס דמכיר וכופר.
אך אם כך הוא, הרי שאין זה דין מיוחד לעם הארץ, אלא לכל אדם שרודף אחרי הערוה! ומדוע כתבה הגמרא את הדין דוקא על עם הארץ? - כותבים ראשונים רבים (ר"ן, ריטב"א, רמב"ן ועוד) שיש להבין את הגמרא בדרך של גוזמא ואין כאן מימרות הלכתיות, אולי חוץ מהברייתא שהובאה בסוף הסוגיא. וכך אומר הרמב"ן:
8. רמב"ן, מסכת חגיגה דף כב, א
מה שכתב רבינו ז"ל (הרי"ף שם) ועוד שהוא חשוד על העריות כדאמר ר"א עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכפורים כגון שהיה רץ אחר הזכר כו', לא בא לומר שהיה רודף ממש שאם כן אפי' חכם נמי, אלא לומר שעם הארץ סתמו היה מותר לנוחרו ביום הכפורים כשהוא הולך בדרך אנו חושבים אותו כאלו הוא רץ אחר הזכור שהוא חשוד על כך וכל מקום שהוא הולך לעבור על כל עבירות שבתורה הוא הולך. ובודאי שהדבר גוזמא ולא להתיר שפיכות דמים אמרו ולא עוד אלא שההורגו נהרג עליו, אלא מתוך שנאה שהיו שונאין תלמידי חכמים את עמי הארץ שאינן במקרא ובמשנה ולא בדרך ארץ היו מגזימין בכך, כדאמרינן עלה נמי עם הארץ מותר לקורעו כדג א"ר יצחק ומגבו, ואין בין שפיכות דמים בסייף ובחנק לקריעתו כדג ומגבו היתר ואיסור אלא גוזמא.
יש לציין שישנו ספר בשם 'משפט עם הארץ' של הרב נ.ש. גרינשפן מישיבת 'עץ חיים' בלונדון שכולו עוסק בהגדרת עם הארץ ובשאלת נאמנותו בעדות. הספר יצא בהוצאת מוסד הרב קוק, תש"ו.
יכול להיות שכשהגמרא מתייחסת לעמי הארצות היא מכוונת את דבריה לקבוצה מאוד מסוימת באוכלוסיה, ולא לכל אדם שלא למד תורה. בעת הקמת הבית השני נקראים השומרונים בכינוי 'עם הארץ':
9. עזרא פרק ד, פסוקים א-ה
וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל וְאֶל רָאשֵׁי הָאָבוֹת וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵא-לֹהֵיכֶם וְלוֹ אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה: וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵא-לֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס: וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת: וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס.
מסתבר שהכינוי 'עם הארץ' הפך לכינוי של כתות שמתדמות ליהדות או פרשו מהדרך של הפרושים, ויכול להיות שלכך רומזת גם המשנה המפורסמת בפרקי אבות:
10. מסכת אבות פרק ה משנה י
ארבע מדות באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך - זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי - עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך – חסיד. שלי שלי ושלך שלי –רשע.
מדוע עם הארץ אומר 'שלי שלך ושלך שלי'? יכול להיות שיש פה רמז לכתות של מדבר יהודה, שהיו חיות חיי שיתוף מלאים, כידוע, ואם כן - זוהי עוד אינדיקציה לכך שהביטוי 'עם הארץ' מתייחס לכתות שלא יישרו קו עם דרכם של הפרושים.
לגבי איסור אכילת בשר, מצינו דיון מעניין בין הפרשנים. האם באמת לעם הארץ אסור לאכול בשר? הרי ודאי שאין תורה אחת לתלמידי חכמים ותורה שניה לעמי הארצות! לכן מסביר המהרש"א שאין פה דין מיוחד לעמי הארצות, אלא עקרון פשוט שעמי הארצות לא יכולים לאכול בשר כי הם לא יודעים להישמר מכל האיסורים שכלולים בו:
11. מהרש"א, מסכת פסחים דף מט, ב
כבר אמרו המפרשים טעם בזה. ומיהו יש לדקדק אמאי נקט בשר בהמה ועוף, ולא נקט נמי דגים ושאר נפש חיה, דכתיבי נמי בהאי קרא? -ונראה לפרש דודאי בן נח הותר לאכול כל בשר, כדכתיב "כירק עשב נתתי לכם את כל", אלא ישראל שקיבלו התורה נצטוו להבדיל בין הטמאה לטהורה, ועל זה רמז בקרא "זאת תורת" דהיינו העוסק בתורה ויודע להבדיל בין הטמא לטהור וכל שאר איסורים הנוגעים לאכילת בשר, כגון דם וחלב ובשר וחלב וגיד הנשה, הותר לאכול בשר. וכל שאינו עוסק בתורה בכל הני איסור והיתר דאכילת בשר, אסור לאכול בשר דודאי ייכשל בו להתיר האיסור, ועל כן נקט בשר בהמה ועוף דרבו דיניהם להבדיל בין איסור להיתר. מה שאין כן בדגים דבקל יוכל להבדיל בין איסור להיתר כשידע סימן קשקשת לחוד.
הסבר שני למימרה הזו בגמרא מצוי בדברי המשך חכמה. הוא אומר שהבשר מוליד תאוה, ומכיון שעם הארץ אינו עוסק בתורה, אין לו תבלין נגד התאוה, ולכן הוא צריך להימנע מאכילת בשר, כי לא יהיו לו כוחות להתמודד עם התאוה.
הוא מסביר באופן מעניין את הפסוק: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה" – הם התאוו שתהיה להם תאוה. בגלל שהם לא אכלו בשר, לא היו להם תאוות, אבל הם מאוד רצו תאוה, וזה היה הרקע לתלונה שלהם:
12. משך חכמה, במדבר יא, ד
"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה" - כי המן היה הולך בזכות משה, והוא לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלים אותו, מזון רוחני כמעט בלתי ממש. והנה בכל הצמחים יש כח החיוני והצומח, אבל כח המתאוה אין בהם לבד בהחי. ולכן עם הארץ אסור לאכול בשר, כיון שיגביר כח המתאוה, ואין בו תורה להתאפק על תאוותו, וכמו שאמרו: בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין. ולכן התאוו תאווה - שיהא להם תאוה, וחשבו שבשביל שאין להם בשר ואוכלים דוממים שאין בהם כח התאוה, כי אפילו בצמחים אמרו 'דקל זה מתאוה לתמרה שביריחו', מה שאין כן במן, ולכן רצו לאכול בשר חי, שיש בו כח התאוה להגביר תאוותם.
גישה שלישית לאיסור זה גורסת שאסור לעם הארץ לאכול בהמה, כי דרגתו הרוחנית אינה שונה מזו של הבהמה. כך אומר האלשיך בפירושו לתורה:
13. תורת משה אלשיך, בראשית ט, א
הלא כמו זר נחשב מה שארי או נמר למוד לטרוף טרף אדם ואכל. ואיה מוראה מהאדם? כי הלא מורא לא יעלה על ראשו. ...אמנם לזה נשית לב גם בנאמר באדם וחוה "פרו ורבו ומלאו וכו' ורדו וכו'" האם כל הטובה הוא רדות בבעלי חיים? אך הוא כי הארץ מצד עצמה חסרת שלמות כי חומר עכור היא. ומי נותן בה שלמות וממלא חסרונה בהשרות בה שכינה שמלא כל הארץ כבודה? הלא הוא הצדיקים יושביה. ואז כל הבעלי חיים ירודים מהאדם מדרגה אחת, ולחמו הן, כי הן האדם צלם א-לוקים על פניו, ולא כן הרשעים כי משחת מאיש מראיהם ונמשלים כבהמות בעיני חיות השדה. ועל כן בפגעו בו הוא ימיתנו כי אין בו צלם א-לוקים יבעתנו...
ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל היתרו יתברך בשר לבני נח, באמרו "כל רמש וכו' לכם יהיה לאכלה", מה שאין כן לאדם ולאשתו. אך הוא כי המה חטאו והיו סיבת מיתת כל חי. ואיך יגרעו מהם להיות לברות למו? אך נח עושה מצוות קונה והחיה את כל בעלי החיים, יעדיף עליהם ויאכלם הוא וכל זרעו, כי הכשרון הוא מעדיף את האדם על בעלי החיים. ולכן הטיבו אשר דיברו חז"ל במאמרם "עם הארץ אסור לאכול בשר", כי מותר עם הארץ על הבהמה אין.
על פי הדברים האלה יש ששאלו האם מותר להאכיל את הבהמה שלי מבשר בהמה אחרת, שהרי אין הבהמה הזו בדרגה יותר גבוהה מהבהמה הזו. אך לענ"ד פשוט שאין איסור בזה, מכיון שהאדם מצווה להגביל את אכילתו בהתאם לדרגתו, אך הבהמה אינה מצווה בכך, וכל מה שהטבע שלה מאפשר לה לאכול, מותר לה.
ואולם, על פי הדברים האלה, היכולת לאכול בשר נחשבת למעלה של האדם. ואולם, ישנה גם גישה שרואה בצמחונות דבר טוב יותר - אם כי אין זו דרך לרבים. כך סובר הרב קוק בחיבורו 'חזון הצמחונות והשלום'. הדברים נכתבו גם ב'עקידת יצחק':
14. ר' יצחק עראמה, עקידת יצחק, שמות שער מא
...כי הנה האדם בטבעו יימצא אצל זה הענין על שלוש עניינים:
הראשון שנפשו הדברית נפסדה בו ואינו משתמש בה כלל, עד שכמעט לא הורגש בו רק הכח החיוני לבד, והוא ודאי הכת אשר אמרו עליה חז"ל "עם הארץ אסור לאכול בשר" לפי שמדרגת האוכל והמאכל שוה, ולא ניתן לו לאכלה בסדר המדרגות...
והשניה הוא החלק מהאנשים שהורגש בו זה הכח הדברי אמנם לא נתעצם בו להיות בפועל עצם בפני עצמו, אבל נשאר בבחינתו מעורב עם הכח החיוני ומתקשר בו... והיא הכת שהותר להם הבשר בימי נח, לפי שכבר הם במדרגה יתרה על הבעלי חיים.
ואולם הכת השלישית מבני עליה והמה מועטים, היא מה שנתעצם בהם זה השכל להיחשב נמצא בפני עצמו, והוא נפרד בפועל מן הכח החיוני... והנה אנשים כאלה בענין מזונם וסיפוקם הם אשר זכו לשתי שולחנות לשני חלקיהם הנפרדים איש לפי אכלו. אמנם במה יסעדו באלו השולחנות, מי יתן ואדע. כי הנה כח החי הנפרד מהשכל די לו בארוחת ירק אשר היא למטה ממנו במדרגה, והבשר אסור לו לפי שהם במדרגה אחת כמו שאמרנו, ואם נבוא בבחינת השכל אשר בפועל, הנה באמת זה וזה אינו מאכלו ולא ניזון מינו בטבעי כלל. והנה באמת לסיבת זה הערעור היה מנהג האנשים השלמים... והיא העצה הנכונה אשר לקחו הקדושים אשר בארץ מחכמינו ז"ל כגון ר' שמעון בן יוחאי ובנו ר' אלעזר בהיותם במערה כמה שנים סמוכים על מי מעיין ופירות החרוב, וכבר אמרו "כל העולם לא נברא אל בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.
