הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"אמר רב... אמר רב...; רב ותלמיד

פסחים נא ע"א-ע"ב

אמר ליה רבה בר בר חנה לבניה: בני, לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני. אני שראיתי את רבי יוחנן שאכל - כדי הוא רבי יוחנן לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו. אתה לא ראית אותו - לא תאכל, בין בפני בין שלא בפני.
ופליגא דידיה אדידיה. דאמר רבה בר בר חנה: סח לי רבי יוחנן בן אלעזר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי שמעון בן רבי יוסי בן לקוניא לגינה,
ונטל ספיחי כרוב, ואכל ונתן לי. ואמר לי: בני, בפני - אכול, שלא בפני - לא תאכל. אני שראיתי את רבי שמעון בן יוחי שאכל - כדי הוא רבי שמעון בן יוחי לסמוך עליו, בפניו ושלא בפניו. אתה, בפני - אכול, שלא בפני - לא תאכל.

1.
רבה בר בר חנה נהג לאכול את חלב היתר אפילו במקום שנהגו בו איסור [כי דעתו היתה לחזור לארץ ישראל – כמבואר בקטע הקודם של הגמרא] והוא מסתמך על מעשה שנהג רבו - רבי יוחנן.

2.
הוא מסביר שרשאי הוא לעשות כך בין בפני רבי יוחנן ובין שלא בפניו. אבל לבניו ציוה רבה בר בר חנה שלא להקל ולאכול את חלב היתר אפילו בפניו של רבה בר בר חנה עצמו.

3.
והגמרא מציינת שבזה רבה בר בר חנה סותר את עצמו, שבמקרה אחר לגבי דיני ספיחין בשביעית אמר רבה בר בר חנה ששמע מרבי יוחנן בן אלעזר [היה חברו?] ששמע מרבי שמעון בן רבי יוסי בן לקוניא, ואמר לו שבפניו יכול לאכול את ספיח הכרוב אבל שלא בפניו לא יכול לאכול. כי הוא - רבי שמעון בן רבי יוסי בן לקוניא - ראה את רשב"י שאכל ולכן מכיוון שמדרגת רשב"י גדולה, ומי שראה אותו יכול לאכול בין בפניו ובין שלא בפניו. אבל מי שלא ראה את רשב"י יכול לעשות רק בפניו של מי שכן ראה אותו.

4.
והגמרא - בפשטות – נשארת בקושיה. מעניין שהגמרא לא מנסחת בביטוי "וקשיא דידיה אדידיה", אלא מנסחת ביטוי "ופליגא...".

5.
אבל השאלה המרכזית היא, מדוע רק מי שראה את רבו נוהג לקולא יכול הוא עצמו לנהוג כמותו בין בפניו ואף שלא בפניו. מובא ב"מתיבתא", הערה לה, שכיון שלא מדובר בפסק הלכה לרבים, אלא בהתנהגות של מנהג מצד התנא המסויים הרי שכאילו יש בזה הוראה למעשה רק למי שראה אותו מתנהג לקולא. אבל אין בזה היתר מושלם גם למי שלא ראה את אותו חכם [אולם ראה את תלמידו], והתלמיד לא עשה מתוך פסיקתו שלו אלא מתוך מה שראה בהתנהגות רבו.

6.
ונראה להסביר:
סוגייתנו היא מאד "חריגה". וכנראה שלא לחינם מדובר כאן ברשב"י ורבי יוחנן. פעמים רבות בש"ס רבי יוחנן אמר הלכות בשם רשב"י למרות שלא הכירו באופן אישי. רבי יוחנן סיגל לעצמו את שיטת רשב"י וכנראה לכל דין ומנהג התייחס גם מבחינה פנימית-רוחנית. לפי זה, כנראה סוגייתנו באה ללמדנו שבמקרים מסויימים לא כולם צריכים לנהוג כרבי יוחנן וכרשב"י, אלא רק מי שראה אותם בהתנהגותם ואז "נדבק" בקדושתם והבין את הסודות הרעיוניים שיש באותה התנהגות.

7.
יש מסבירים [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קעח] שבאמת אין סתירה בין שתי המימרות שקשורות לרבה בר בר חנה. מדובר בשני מצבים שונים. אם התלמיד שראה את התנהגות רבו ואמר לתלמיד שלו שהוא "פוסק" לו אז התלמיד [של התלמיד] רשאי לנהוג כך בפניו בלבד - וזה המקרה השני. ורק אם אמר לו שאמר לו רק מה שראה אצל רבו אזי התלמיד [של התלמיד] לא רשאי לנהוג כך בכלל - וזה מקרה הראשון.