הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"דריש..."; הרמב"ם מסביר באופן שונה מהגמרא
פסחים נו ע"א
משנה. ששה דברים עשו אנשי יריחו, על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין וגודשין לפני העומר. ואלו שמיחו בידם: מתירין גמזיות של הקדש,
ואוכלין מתחת הנשרים בשבת, ונותנין פאה לירק - ומיחו בידם חכמים...
וכורכין את שמע. היכי עבדי? אמר רב יהודה: אומרים +דברים ו+ שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ולא היו מפסיקין. רבא אמר: מפסיקין היו אלא שהיו אומרים היום על לבבך דמשמע: היום על לבבך, ולא מחר על לבבך. תנו רבנן: כיצד היו כורכין את שמע? אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ולא היו מפסיקין, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
ואנן מאי טעמא אמרינן ליה?
כדדריש רבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: +בראשית מט+ ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם. ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו.
אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד - כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו - לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו - אמרו יעקב.
התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי.
אמר רבי יצחק, אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר - יש לה גנאי, לא תאמר - יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי.
אמר רבי אבהו: התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם מפני תרעומת המינין. ובנהרדעא דליכא מינין - עד השתא אמרי לה בחשאי.
1.
הגמרא מביאה מחלוקת בין רב יהודה ורבא לפירוש המשנה "וכורכין את שמע".
2.
הגמרא מביאה ברייתא ["תנו רבנן"] כשדברי רבי מאיר זהים לדברי רב יהודה, ודברי רבי יהודה [בברייתא] מתאימים במעט לדברי רבא לגבי "מפסיקין היו" אבל אין זהות לגבי ההמשך.
3.
בברייתא נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה, ובדברי רבי יהודה מודגש שלא היו אומרים את המילים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" וכנראה הנחת היסוד שהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר, לכן שואלת הגמרא מדוע בסופו של דבר כן אומרים "ברוך...".
4.
הערה: ראה ב"מתיבתא", הערה כג, כיצד האמורא רבא חולק על התנאים, ועונים שלא בהכרח הכיר את הברייתא כמו שהאמוראים כן הכירו את המשניות.
4.1
ונראה ליישב באופן שונה, כאן מדובר בתיאור הסטורי, ובהחלט יתכן שלרבא היתה מסורת שונה.
5.
ויש להסביר: אנשי יריחו שמוזכרים במשנה כנראה חיו בתקופה המוקדמת של התנאים - עוד בתקופת בית המקדש השני [ואולי אף לפני כן, שהרי הגמרא בתחילת הסוגיה מביאה ברייתא עם דברים וניסוחים דומים לגבי חזקיה המלך...]. הדיון בסוגייתנו מברר כיצד באמת הם נהגו. יוצא, שהמחלוקת היא עובדתית-הסטורית. וגם במחלוקות הסטוריות מכריעים כנראה על פי כללי הפסיקה, כגון [בסוגייתנו] שהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר.
6.
הגמרא מביאה את דברי ריש לקיש שכן אומרים את ברוך שם...".
6.1
ונשאלת השאלה: האם האמורא ריש לקיש חולק על התנא רבי יהודה?
כמו כן יש לשאול מי אמר את המילים "ואנן מאי טעמא אמרינן להו"
6.2
ראה "מקורות ומסורות", עמוד תמ שדברי רבא ורב יהודה באו כדי לקבוע את הניסוח המדוייק בברייתא.
7.
כמו כן נראה להסביר, שדברי ריש לקיש מובאים בניסוח "כדדריש ריש לקיש", שפירושו, שלריש לקיש היתה מסורת תנאים אחרת. והמסורת התנאית כללה גם את קביעת אותם חכמים שמוזכרים בדברי ריש לקיש "אמרי רבנן היכי נעביד", ומכיון שמדובר על חכמים רבים לכן הלכה כמותם ולא כרבי מאיר ולא כרבי יהודה.
הערה: יש דיון רב בפרשנים לגבי תוכנם של דברי רבי מאיר ורבי יהודה בברייתא.
8.
בסופו של דבר משמע מהגמרא שהיתה תקנה [כנראה תקנה קדומה] שאומרים את "ברוך שם..." בחשאי - בשקט.
9.
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ד:
הקורא קריאת שמע כשהוא גומר פסוק ראשון אומר א בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם * ועד וחוזר וקורא כדרכו ואהבת את יי' אלהיך עד סופה, ולמה קורין כן מסורת היא בידינו שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו ושאל אותם ואמר להם בני שמא יש בכם פסלות מי שאינו עומד עמי ביחוד השם כענין שאמר לנו משה רבינו פן יש בכם איש או אשה וגו' ענו כולם ואמרו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, כלומר שמע ממנו אבינו ישראל יי' אלהינו יי' אחד, פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה.
הרמב"ם מתאר את הסיבות לאמירת "ברוך שם..." כבסוגייתנו, אבל עם שינויים עובדתיים.
וכן הוא לא מביא כלל נימוק לאמירה של "ברוך שם..." בשקט - דבר שמוזכר בסוגייתו.
10.
וכך שואל ה"כסף משנה":
כסף משנה הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ד:
[ד] הקורא קריאת שמע כשהוא גומר וכו'. בפסחים (דף נ"ו.) פרק מקום שנהגו אמר רשב"ל ויקרא יעקב לבניו בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא ח"ו יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבנו אלא אחד באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן היכי נעביד נימריה לא אמריה משה רבינו לא נימריה הא אמריה יעקב התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי. ורבינו לא נתן טעם למה אומרים אותו בלחש דברור הוא הטעם כדי להבדיל בינו למה שכתוב בתורה ולא בא אלא לתת טעם למה אומרים אותו ואין לדקדק מכאן שקורין ק"ש בקול רם כיון שהוצרכו לומר שקורין אותו בחשאי דאפשר לומר שהוצרכו לומר כן כדי להבדילו מפסוק שמע ישראל שאומרים אותו בקול רם אבל שאר ק"ש לעולם אימא לך שקורין בלחש א"נ דבק"ש ליכא קפידא אם קורא אותה בלחש או בקול רם אבל בשכמל"ו קפידא איכא שלא לקרותו אלא בחשאי. ומ"מ יש לדקדק בלשון רבינו שכתב שבשעה שקבץ יעקב וכו' ציום וזרזם על יחוד השם וכו' וזה לא מצינו שהוזכר בגמרא אלא שביקש לגלות קץ הימין.
וי"ל שרבינו לא רצה לכתוב שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתלקה ממנו שכינה לפי שאינו מענינו והוא ז"ל
11.
בשלב הבא הגמרא מביאה את דברי רבי אבהו שבתקופה יותר מאוחרת [בתקופת התנאים] התקינו דווקא לומר את "ברוך שם..." בקול רם, ומשמע שזה היה רק לתקופה מוגבלת ובמקום מוגבל.
12.
ועל פי זה נראה לחדש: הרמב"ם כנראה סובר שעדיין יש חשש לתרעומת המינין [שיש להם קושיות נגד אמונת ישראל] - שהרי בכל זאת עניין זה הובא בסוף הסוגיה, ולכן הוא שינה מהסיפור שמובא בגמרא. הסיפור בגמרא מתחיל בכך, שיעקב אבינו ביקש לגלות את הקץ, והרמב"ם חשש שעניין זה יעורר בעיות אמונה אצל ה"מינין" ["מינים"] ולכן הוא השמיט פתיחה זו!
13.
ואולי הרמב"ם סובר שמקור האמירה של ברוך שם..." הוא מהמלאכים. ולכן ביום הכיפורים אומרים בקול רם כי המלאכים לא מפריעים וגם אין יוהרא כי זה יום הכיפורים.
והרמב"ם לא מזכיר ענייני מלאכים בספר ההלכה שלו.
14.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריט סעיף ב:
בליל יוה"כ ומחרתו אומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, (ח) ח בקול רם.
15.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריט סעיף ב:
(ח) בקול רם - דהוא שירת המלאכים וביוה"כ גם ישראל דומין למלאכים:
לפי זה אולי ניתן להסביר, שבכל השנה אומרים בלחש כי יש חשש שאנשים יחשבו שהם במדרגת מלאכים! קבלת עול מלכות שמים גבוהה ביותר ומתוך רצון ואהבה, ויש בזה משום יוהרא [נושא שמובא בדף הקודם - דף נה] מה שאין כן ביום הכיפורים שאין לאדם יצר של יוהרא.
