גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתע"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת פסחים
דף סד ע"א

הערה בדין ששה מתפללים הנצרכים למנין עשרה

שנינו במשנה (סד ע"א): "הפסח נשחט בשלש כתות, שנאמר (שמות יב, ו) 'ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל', קהל ועדה וישראל", ובגמרא (שם ע"ב): "אמר רבי יצחק, אין הפסח נשחט אלא בשלש כתות של שלשים שלשים בני אדם. מאי טעמא, 'קהל' ו'עדה' ו'ישראל', מספקא לן אי בבת אחת אי בזה אחר זה (-אם הכוונה היא שיהיו בשחיטת הפסח 'קהל ו'עדה' ו'ישראל' כאחד, דהיינו, שלושים איש בבת אחת, או, שיהיו בזה אחר זה, דהיינו, שלש כתות של עשרה אנשים), הלכך בעינן שלש כתות של שלשים שלשים בני אדם, דאי בבת אחת הא איכא, ואי בזה אחר זה הא איכא". ומסקנת הגמרא היא: "הלכך בחמשין נמי סגיא דעיילי תלתין ועבדי עיילי עשרה ונפקי עשרה עיילי עשרה ונפקי עשרה", והיינו, כי גם בחמשים איש בלבד אפשר לצאת שתי האפשרויות, שתחילה יכנסו שלשים בני אדם בכדי לעשות הפסח, ולקראת כת השניה יכנסו עשרה נוספים ויצאו עשרה מן הראשונים, ועשרה החדשים יעשו את פסחיהן, ולאחר מכן – שוב יכנסו עשרה נוספים, ויצאו עשרה נוספים, ויעשו העשרה החדשים את פסחיהם, הרי יש כאן שלש כתות נפרדות של עשרה בני אדם השוחטים את פסחיהם, וגם ציבור של שלושים בני אדם הנמצאים בעזרה בכל פעם ששוחטים את הפסח.

והנה, בדברי רש"י מבואר, שהשלושים הראשונים שוחטים את פסחיהם כאחד, ואחרי כן יוצאים עשרה ונכנסים עשרה, וכן הלאה, וכלשונו (ד"ה בחמשין): "עיילי שלשים ברישא ושוחטים פסחיהן, ונפקי עשרה מינייהו ועיילי עשרה חדשים", וכן כתב הרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"א הל' ט-י): "הפסח נשחט בשלש כתות... ואין פוחתין משלשים בני אדם בכל כת וכת. היו הכל חמשים, נכנסים בתחלה שלשים ושוחטין, ויוצאים עשרה ונכנסין עשרה, וחוזרין ויוצאין עשרה ונכנסין עשרה".

אבל מדברי רבינו חננאל משמע, שכאשר נכנסים שלושים הראשונים, רק עשרה הראשונים שוחטים בפני שלושים אנשים שעדיין חייבים בקרבן פסח - ויוצאים, ונכנסים עשרה אחרים תחתיהם ושוחטים את הפסח ויוצאים, ושוב נכנסים עשרה אחרים ושוחטים, וכלשונו: "בחמשין נמי סגי, משכחת לה, כגון דעיילי שלשים, עבדי עשרה ונפקי, ועיילי עשרה אחריני ועבדי נמי עשרה, ונפקי ועיילי עשרה אחריני".

נימוקה של שיטה זו מצינו ב'אור זרוע' (הל' פסחים סי' רכו), שהביאו דברי רש"י והקשה עליו בזה"ל: "וקצת קשה לפירושו דפירש, דשלשים הראשונים שוחטין פסחיהם, אם כן בפסח שני (כלומר, בכת השניה של שחיטת הפסח) לא יהיה כי אם עשרה חדשים הנכנסים לאחר מיכן, שהרי אותם העשרים כבר שחטו פסחיהם", כלומר, שלא יתכן שתועיל העמידה של עשרים אנשים שכבר שחטו את הפסח, וכבר אינם בני חיובא, כי אז לא יהיה בכת השניה רק עשרה חדשים בלבד, וכמו שמבואר בהמשך הדברים, שהביא השיטה השניה: "ויש מפרשים, עיילי שלשים ושחטי עשרה מאותם שלושים פסחיהם, והעשרים אינם שוחטים, וכת של שלושים מיהא איכא בעזרה, דלא קפיד רחמנא אלא שיהא שלושים עומדים בעזרה במקום שחיטה משום 'ברוב עם הדרת מלך', ונפקי הנך דשחטי ועיילי אחריני עשרה אותם דלא שחטו, דהשתא איכא ל' בכל כת וכת דלא שחטו, אבל היכא שכבר שחטו אף על גב דעומדים בעזרה בשעת שחיטה אין זה 'הדרת מלך', הואיל ולא מיחייבי".

הנה, מנידון זה העירו הפוסקים כלפי מה שנפסק בשו"ע (או"ח סי' סט ס"א) לענין דבר שבקדושה שצריך עשרה: "ואין עושין דברים אלו בפחות מי' משום דהוי דברים שבקדושה, וצריך לחזור אחר ששה שלא שמעו, דהיינו רוב העשרה", וכתוב בספר 'קול אליהו' (להג"ר אליהו ישראל אב"ד אלכנסדריא, רעו של הרחיד"א, הל' תפלה סי' א): "יש לחקור במאי דקיי"ל לענין צירוף עשרה, דבעינן רוב בני אדם מעשרה, שלא יצאו עדיין ידי חובה, כדאיתא בסימן ס"ט ס"א, ואמאי הא אמרינן בפרק תמיד נשחט גבי הפסח נשחט בשלושה כתות, ואמר ר' יצחק דבעינן שלושים בכל כת וכת, משום דמספקא לן אי כולן בבת אחת או בזה אחר זה, ואמרינן התם, דבחמשין סגי דעיילי שלושים ועבדי ונפקי עשרה, ועיילי עשרה, ופסקו הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' קרבן פסח ה"י, אלמא שמעינן דאע"ג דבעינן שלושים בני אדם בכל כת, אפילו הכי סגי בשליש מבני אדם מן החדש על הישן, והכא נמי בצירוף עשרה לדבר שבקדושה הוי ליה למימר, דעל ידי ארבעה בני אדם מן החדש סגי, דהא איכא טפי משליש של עשרה".

וכתב: "ואפשר לומר, דדוקא התם הקילו בשליש של שלושים, משום דאותו שליש הוא דבר חשוב בעלמא, דהיינו עשרה, דהוי דבר חשוב לכל דבר שבקדושה, לפיכך לענין קרבן פסח, אע"ג דמספקא לן אי בעינן שלושים בכל כת, הקילו בשליש מן השלושים הכי נכבד וחשוב בעלמא, מה שאין כן לענין עשרה, דלא אשכחן בעלמא דארבעה הוי דבר שבמנין לחשיבות לשום דבר מן הדברים". ברם בהמשך מעיר נגד זה: "ואין זה מספיק, דהא אשכחן דאפילו שלושה הוי מנין חשוב לזימון, וכל שכן דארבעה הוי דבר חשוב", ושוב לא השיב על הערה זו, ונשאר בצ"ע.

הרחיד"א בספרו שו"ת 'חיים שאל' (ח"ב סי' לה) הביא דברי ה'קול אליהו', וכתב לחלק בשתי פנים, כי במנין עשרה מצינו חשיבותו כלפי הזכרת שם ה', ואילו בפחות מכן לא מצינו לענין הזכרת שם ה', כי בזימון שלשה אין מזכירין שם ה', ועל כן הקילו לענין קרבן פסח בשליש של שלושים, כי אותו שליש חשוב הוא לענין הזכרת שם ה', ומה שאין כן במנין עשרה לא הקילו כשלא יהיה רוב, כי לא מצינו שיהיה בו חשיבות לענין הזכרת שם ה' (עעו"ש. וראה עוד שו"ת משבצות זהב או"ח סי' ו; שבות יהודה על המכילתא פר' בא ז, א; שו"ת בצל החכמה ח"ד סי' קלה).