הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"שלא ברצון חכמים"; "מאן..."
פסחים סה ע"א
כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהכהנים מדיחים את העזרה שלא ברצון חכמים...
כמעשהו בחול וכו'. שלא ברצון מאן? -
אמר רב חסדא: שלא ברצון רבי אליעזר. דאי רבנן - הא אמרי שבות הוא, ואין שבות במקדש.
מאי היא? - דתניא: אחד החולב והמחבץ והמגבן - כגרוגרות. המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש בשוגג בשבת - חייב חטאת. הזיד ביום טוב - לוקה את הארבעים, דברי רבי אליעזר.
וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות.
רב אשי אמר: אפילו תימא שלא ברצון חכמים, ורבי נתן היא. דתניא, רבי נתן אומר: שבות צריכה - התירו, שבות שאינה צריכה - לא התירו.
1.
מהמשנה משמע שגם בשבת מנקים את הדם שנשפך על רצפת המקדש. והמשנה מציינת שמעשה זה היה שלא ברצון חכמים.
2.
שואלת הגמרא: מיהו התנא שעליו אומרת המשנה שהכהנים לא עשו כדבריו. עונה הגמרא, שהוא רבי אליעזר בברייתא שסובר שאסור לכבד ולרבץ בשבת ואפילו חייב חטאת [ראה בפרשנים האם הכוונה שלפי רבי אליעזר מדובר ממש באיסור תורה, או שמדובר באיסור דרבנן מחמת שיכול להגיע לאיסור תורה].
3.
ואומרת הגמרא שלפי חכמים שחולקים על רבי אליעזר מדובר רק באיסור חכמים - "איסור שבות" - והכלל הוא שלא אסרו איסורי שבות במקדש.
4.
וקשה מאד: יוצא שאמנם הכהנים לא נהגו כרבי אליעזר, ומה הבעיה בכך, הרי הם נהגו כחכמים שחלקו על רבי אליעזר והתנהגותם כן ראויה, ומדוע במשנה מצויין "שלא ברצון חכמים"!
5.
אלא יש לומר שהגמרא ידעה שהלכה כרבי אליעזר למרות שהוא יחיד נגד חכמים שחלקו עליו, וכך גם סברה משנתנו ולכן מציינת המשנה שמעשה הכהנים היה "שלא ברצון חכמים".
5.1
מדוע המשנה נוקטת בלשון מוזרה "שלא ברצון חכמים" ומדוע לא מובאת במשנה דעת חכמים במפורש: "וחכמים אומרים...". לפי לפי האמור בסעיף 5 מובן שכוונת המשנה לומר שלא ברצון ההלכה שהיא כדעת יחיד - רבי אליעזר.
6.
הערה חשובה: לכאורה עד כאן יוצא שהלכה צריכה להיות כ"סתם משנה" - שמציינת שהכהנים שלא כרבי אליעזר, אבל משנתנו עצמה [מי שכתב את "שלא ברצון חכמים"] סוברת שכן הלכה כרבי אליעזר ואין לנקות את הדם בבית המקדש!
7.
רב אשי מסביר בגמרא באופן שונה: כוונת המשנה ש"לא ברצון חכמים" מוסב על דברי רבי נתן בברייתא אחרת. באותה ברייתא רבי נתן אומר, שאמנם לא חלים איסורי שבות במקדש אבל רק כשהפעולה היא לצורך עבודת ההקרבה, אבל כשלא לצורך ההקרבה תקף האיסור גם במקדש, ולכן לא נהגו הכהנים כהלכה כי נקיון הדם מרצפת המקדש כבר לא היה לצורך ההקרבה. לפי זה יוצא, שמשמעות "חכמים" במשנתנו היא כדעת היחיד - רבי נתן.
8.
גם כאן יוצא שהלכה צריכה להיות כרבי נתן שעליו נאמר "חכמים" - כי הלכה כמותו.
ונוסיף: לא הגיוני לומר, שהלכה תהיה כחכמים שחולקים על רבי נתן [אם אמנם יש כאלה - ראה בפרשנים], וכוונת משנתנו, שהכהנים לא נהגו כרבי נתן אלא כחכמים שחולקים עליו, והלכה כמותם - כרבים נגד יחיד, מפני שתחזור השאלה, מדוע המשנה מנסחת בביטוי המיוחד "שלא ברצון חכמים".
9.
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק א הלכה טז:
חל ארבעה עשר להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, ורוחצין את העזרה בשבת שאין איסור שבות במקדש אפילו בדבר שאינו צורך עבודה איסור שבות במקדש היתר הוא.
הרמב"ם מסביר את סוגייתנו כהסברו של רב אשי. הפסיקה כרב אשי היא כנראה על פי הכלל "הלכה כבתראי", ובודאי שכך, כאשר ה"בתראי" הוא רב אשי - עורך הגמרא.
10.
אולם קשה לפי מה שהסברנו בכל הדיון בגמרא, שהלכה צריכה להיות כרבי נתן כי במשנתנו נאמר "שלא ברצון חכמים", והכוונה היא, שלא כרבי נתן אבל צריך לפסוק כרבי נתן ולכן הכהנים לא נהגו כראוי. והנה הרמב"ם פוסק שלא כרבי נתן אלא כדעת חכמים שכנראה חולקים עליו. לפי זה יוצא שמה שעשו הכהנים בבית המקדש ששטפו את הדם בשבת היה ראוי לפי שיטת חכמים שחולקים על רבי נתן, וקשה: חוזרת שאלתנו הבסיסית, מדוע המשנה ציינה שלא ברצון חכמים - כלומר, שלא כרבי נתן.
11.
כסף משנה הלכות קרבן פסח פרק א הלכה טז:
[טז] ומ"ש שאין איסור שבות במקדש אפילו בדבר שאינו צורך עבודה. שם בגמ' (דף ס"ה) אמרינן דר' נתן סבר שבות שאינה צריכה לא התירו ומשמע דחכמים פליגי עליה ופסק כוותייהו. ועוד דהא תנן בפרק תמיד נשחט שהכהנים היו עושים מעשה ומדיחים את העזרה בשבת ואף על גב דמסיים בה דשלא ברצון חכמים היה איכא למימר מאן חכמים ר' נתן וכיון דרבים פליגי עליה לית הלכתא כוותיה:
הוא מציין שהרמב"ם פוסק כדעת חכמים שחולקים על רבי נתן.
11.1
אולי אפשר לומר שלדעת ה"כסף משנה" עדיפה ברייתא מהמשנה, ולפי הברייתא יש לפסוק כחולקים על רבי נתן, וממילא מה שעשו הכהנים בבית המקדש היה ראוי - וכך פוסק הרמב"ם.
12.
ויש מסבירים שרבי נתן התכוון שאסור לעשות בבית המקדש פעולות שאסורות משום איסור שבות, רק כאלה שאינם לצורך כלל, אבל פעולה שהיתה לצורך כבוד המקדש - למרות שלא לצורך עבודה עצמה - מותר ולא חל איסור שבות,
לכן הכהנים - אלה שמוזכרים במשנה - ששטפו את הדם עשו פעולה שלא לצורך כלל. זו לא היתה פעולה למען כבוד המקדש כי הגמרא מתארת בהמשך הסוגיה, שהכהנים היו הולכים בתוך הדם...
13.
והגמרא מתארת בהמשך שהכהנים היו צריכים לנקות את בגדיהם מהדם, ולכן ממילא היו צריכים לשטוף את הדם, ולכן כנראה הרמב"ם פוסק שפעולת שטיפת הדם הינה לצורך כבוד המקדש בגלל הצורך לנקות את בגדי הכהונה, ולכן שטיפה זו מותרת.
14.
למסקנה, במשנה עצמה צורת הפעולה של הכהנים היתה שלא לצורך כלל ולכן לא כרצון חכמים [שהם "רבי נתן"], אבל ברמב"ם מדובר שמותר רק אם כן יש צורך מסויים - לנקיון ריצפת בית המקדש.
15.
ראה בפרשנים שדנים בכל זה בהרחבה - "מתיבתא", ילקוט ביאורים", עמוד פח.
