סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

הלל ובני בתירא - מי ראןי להיות נשיא; מסורת גזירה שוה וקל וחומר

פסחים סו ע"א


משנה. אלו דברים בפסח דוחין את השבת: שחיטתו, וזריקת דמו, ומיחוי קרביו, והקטרת חלביו. אבל צלייתו והדחת קרביו - אינן דוחין את השבת. הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבלתו - אין דוחין את השבת. רבי אליעזר אומר: דוחין. אמר רבי אליעזר: והלא דין הוא: מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה - דוחה את השבת, אלו שהן משום שבות - לא ידחו את השבת? אמר לו רבי יהושע: יום טוב יוכיח, שהתירו בו משום מלאכה ואסור בו משום שבות. אמר לו רבי אליעזר: מה זה יהושע? מה ראיה רשות למצוה? השיב רבי עקיבא ואמר: הזאה תוכיח, שהיא משום מצוה, והיא משום שבות - ואינה דוחה את השבת. אף אתה אל תתמה על אלו, שאף על פי שהן משום מצוה והן משום שבות - לא ידחו את השבת. אמר לו רבי אליעזר: ועליה אני דן, ומה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת - הזאה שהיא משום שבות אינו דין שדוחה את השבת?
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סו עמוד א
אמר לו רבי עקיבא: או חלוף; מה אם הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה את השבת, שחיטה שהיא משום מלאכה - אינו דין שלא תדחה את השבת. אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, עקרת מה שכתוב בתורה +במדבר ט+ במועדו - בין בחול בין בשבת. אמר לו: רבי, הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה! כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת - אינה דוחה את השבת. שחיטה שאי אפשר לעשותה מערב שבת - דוחה את השבת.
גמרא.
תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא.
פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת,
שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו.
אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו?
אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו.
שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו?
אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת.
אמרו לו: מנין לך?
אמר להם: נאמר מועדו בפסח ונאמר +במדבר כח+ מועדו בתמיד. מה מועדו האמור בתמיד - דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח - דוחה את השבת.
ועוד,
קל וחומר הוא: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת - אינו דין שדוחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם,
והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח.
התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם - עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון.
אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו?
אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא,
הנח להן לישראל אם אין נביאים הן - בני נביאים הן.
למחר, מי שפסחו טלה - תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי - תוחבו בין קרניו.
ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.
אמר מר: נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת - אף מועדו האמור בפסח דוחה שבת.
ותמיד גופיה מנלן דדחי שבת? אילימא משום דכתיב ביה במועדו - פסח נמי הא כתיב ביה מועדו, אלא מועדו לא משמע ליה, הכא נמי: מועדו לא משמע ליה.
אלא אמר קרא: +במדבר כח+ עלת שבת בשבתו על עלת התמיד, מכלל [עולה] דתמיד קרבה בשבת.
אמר מר:
ועוד, קל וחומר: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת - אינו דין שדוחה את השבת. איכא למיפרך: מה לתמיד - שכן תדיר וכליל!
קל וחומר אמר להו ברישא ופרכוה, והדר אמר להו גזירה שוה.
וכי מאחר דגמר גזירה שוה קל וחומר למה לי?
אלא לדידהו קאמר להו: בשלמא גזירה שוה לא גמריתו - דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו, אלא קל וחומר דאדם דן מעצמו - איבעי לכו למידן! -
אמרו ליה: קל וחומר פריכא הוא.

הערה: זו אחת הסוגיות המפורסמות ביותר בש"ס ולא בגלל תוכנה אלא בגלל ראשוניותה שהיא מתרחשת בתקופת הזוגות שקדמה לתקופת התנאים. מדובר על שמעיה ואבטליון ועל הלל ובני בתירא. ייחודיותה של הסוגיה היא גם בתאור ה"סיפורי" שיש בה ועל הדו שיח בין החכמים!


מבנה הסוגיה:

1.

משנה. אלו דברים בפסח דוחין את השבת: שחיטתו, וזריקת דמו, ומיחוי קרביו, והקטרת חלביו. אבל צלייתו והדחת קרביו - אינן דוחין את השבת. הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבלתו - אין דוחין את השבת. רבי אליעזר אומר: דוחין. אמר רבי אליעזר: והלא דין הוא: מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה - דוחה את השבת, אלו שהן משום שבות - לא ידחו את השבת? אמר לו רבי יהושע: יום טוב יוכיח, שהתירו בו משום מלאכה ואסור בו משום שבות. אמר לו רבי אליעזר: מה זה יהושע? מה ראיה רשות למצוה? השיב רבי עקיבא ואמר: הזאה תוכיח, שהיא משום מצוה, והיא משום שבות - ואינה דוחה את השבת. אף אתה אל תתמה על אלו, שאף על פי שהן משום מצוה והן משום שבות - לא ידחו את השבת. אמר לו רבי אליעזר: ועליה אני דן, ומה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת - הזאה שהיא משום שבות אינו דין שדוחה את השבת?

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סו עמוד א

אמר לו רבי עקיבא: או חלוף; מה אם הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה את השבת, שחיטה שהיא משום מלאכה - אינו דין שלא תדחה את השבת. אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, עקרת מה שכתוב בתורה +במדבר ט+ במועדו - בין בחול בין בשבת. אמר לו: רבי, הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה! כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת - אינה דוחה את השבת. שחיטה שאי אפשר לעשותה מערב שבת - דוחה את השבת.

גמרא.
תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא.

מדוע הברייתא פתחה בהקדמה הרי עובדה זו "נתעלמה" מבורר ב"סיפור" עצמו.
תוספת: בני בתירא סמוך לתקופת חורבן בית שני? / "כמאה שנה לפני החורבן העבירו חכמי המשפחה את ההנהגה להלל הזקן שעלה מבבל ולמד אצל שמעיה ואבטליון. חכמי המשפחה נחשבו לגדולי הדור גם לאחר חורבן בית המקדש, ותפסו עמדה משמעותית בין חכמי יבנה. מספר תנאים מקובל לייחס למשפחה זו. הידוע שבהם הוא רבי יהודה בן בתירה (הראשון), שמקום מושבו היה בעיר נציבין שבמערב בבל[1].

2.

פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת,

"פעם אחת" - כך פותחים בסיפור תלמודי? לכאורה משמע שקרה מקרה נדיר שחל ערב פסח בשבת. אם זה נכון ברור מדוע כל הדיון בגמרא, שהרי לא יתכן שארוע שהתרחש פעמים רבות שכחו את ההלכה [קשור לשאלה הכללית כיצד יש בהלכה "מחלוקת הסטורית"].

3.

שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו.

משמע שידעו בני בתירא שיש הלכה ברורה בעניין אלא ששכחו את הדין. יש להניח שהם ידעו גם מהם השיקולים לכאן ולכאן, מהם השיקולים לדין שקרבן פסח דוחה שבת, ומהם השיקולים לאסור זאת ושכחו את ההכרעה.

4.

אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו?

לא מצינו בהסטוריה היהודית שגדולי הדור והנשיאים - בני בתירא - פנו לעם ושאלו מהו הדין. כנראה שהם שאלו האם מישהו זוכר מה היתה ההכרעה בדורות הקודמים.
נראה גם בהמשך, שיש כאן "יסוד" גדול. גם הציבור ה"פשוט" משתתף במסירת התורה שבעל פה. אמנם ל"עם" אין יכולת לדון ולהכריע, אבל יש לו סמכות ו"זכות" לגלות מה היתה דעת גדולי הדור בתקופות קודמות. ובאופן כזה העם יכול ללמד את גדולי הדור גם על ידי מסירת הדברים בדיבור מפורש, וגם על ידי "מנהג" שיש בידם!

5.

אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו.

ה"עם" מגלה לבני בתירא שהם אמנם לא יודעים מהו הדין להלכה, אבל הם מכירים אדם שכן יודע מהו הדין. הם גם יודעים שהלל הבבלי שימש את שני גדולי הדור - שמעיה ואבטליון.

5.1
מנין להם שהלל ידע אם קרבן פסח דוחה שבת, וכיצד בדורם של בני בתירא לא ידוע מהי ההלכה.

5.2
אולי יתכן שהאנשים שענו לבני בתירא גם ידעו מה אמר הלל, אבל לא רצו לומר לבני בתירא, וזאת כדי שבני בתירא ישמעו את הדין באופן ישיר מהלל עצמו [ולא מפיהם], כי כך מעבירים שמועה מדור לדור!

6.

שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו?

בני בתירא לא שאלו מיד: מה הדין... אלא אם בכלל הלל יודע מה הדין. כנראה שהם התכוונו לשאול האם הלל מביא במסורת שלו גם את הדיון עצמו וגם את השיקולים לכאן ולכאן, ולא רק את ההכרעה הסופית.

7.

אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת.

מהי תשובתו של הלל? הוא טוען שכשם שהקרבנות [תמידים ומוספים] דוחים כל שבת ומועד הרי גם כך קרבן פסח. כנראה שהלל ובני בתירא ידעו והסכימו שקרבן תמיד הוא המקור לכך שקרבן כלשהו דוחה את השבת. והלל מתכוון בתשובתו שגם קרבן פסח דוחה שבת וזה לומדים מקרבן תמיד באמצעות הכלל של "במה מצינו", כלומר, מכיון שכך מצינו בקרבן אחד כך גם יהיה לשאר הקרבנות - אם אין סיבה אחרת לומר שלא ניתן ללמוד על פי כלל זה של "במה מצינו".

7.1
ואולי אפשרות להסביר באופן שונה. הרי בני בתירא שאלו בתחילה את הלל רק את השאלה הפשוטה, האם ידוע לו אם הקרבת פסח דוחה שבת, ולכן תשובת הלל הינה "סתמית", כן, אני יודע שדוחה שבת כי כך נהגו עם ישראל, כמו שכך נהגו בקרבן תמיד ובקרבן מוסף בשבת ובמועד שדוחים את השבת.

8.

אמרו לו: מנין לך?

בני בתירא מבקשים מהלל סיבה יותר "חזקה" וממוקדת לדין שקרבן פסח דוחה את השבת. כלומר, אמנם ידוע שקרבן פסח דוחה שבת אולם השאלה היא מהו מקור הדין.

8.1
תוספת: מדוע הלל לא אמר שכך קיבל משמעיה ואבטליון? אלא כנראה שלא מספיקה רק קבלת מסורת לעצם הדין, אלא יש לדעת גם את המקור והנימוק. ויותר מכך: בני בתירא הנשיאים רצו לבדוק אם הלל רק מעביר מסורת או שיש לו תכונות של ראש הסנהדרין ולחדש. כלומר, אם המסורת ידועה אז אפילו לימוד של גזירה שוה ניתנת להילמד על ידי הסנהדרין מעצמה. כלומר, הסנהדרין לא צריך לקבל במסורת גם את המקור לדין!

8.2
ואולי זה הביאור למחלוקת הרמב"ם והרמב"ן לגבי המידות שהתורה נדרשת בהן. אם נאמר שכל המידות ניתנו להילמד מעצמן, הכוונה היא, שיש מסורת אלא שחסר מקור, ואת המקור רשאי הסנהדין לחדש. אבל להמציא דין חדש לגמרי ייתכן שכל המידות אינן ניתנות לסמכות הסנהדרין אלא רק במסורת. [האם יתכן שאין מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן?]

9.

אמר להם: נאמר מועדו בפסח ונאמר +במדבר כח+ מועדו בתמיד. מה מועדו האמור בתמיד - דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח - דוחה את השבת.

ענה להם הלל בפשטות שמדובר בגזירה שוה בין קרבן פסח לבין קרבן תמיד. לא ברור מדוע הלל לא ענה כך בתחילה. ואולי הלל ניסה בתחילה להדגיש בעיקר את עניין המסורת, שכך נהוג...

10.

ועוד,
קל וחומר הוא: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת - אינו דין שדוחה את השבת.

בפשטות הלל נימק נימוק נוסף. כאילו בא לומר, שדין קרבן פסח שדוחה שבת ידוע לו גם ממסורת רבותיו וגם הוא יודע את המקור ההלכתי לכך [גזירה שוה] וגם יש לו להוסיף נימוק על פי דין שהוא עצמו רשאי לחדש בקל וחומר.

11.

מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם,

לפי מה שהסברנו בשלב הקודם יותר מובן מדוע בני בתירא מינו את הלל לנשיא עליהם, כי ראו שלהלל יש את שלושת התנאים החשובים לשמש כנשיא הסנהדרין, תכונות של העברת מסורת התנהגותית-הלכתית מדור לדור, של מסורת הלכתית [גזירה שוה], ושל יכולת חידוש דין [קל וחומר]!

12.

והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח.

יתכן שכוונת הדברים היא, שהלל לימד את כל הלכות הפסח לפי שלושת המאפיינים לעיל. מה נלמד ממסורת הדורות, מה נלמד מהמידות שהתורה נדרשת בהן יחד עם מסורת הדורות [גזירה שוה] וגם מה נלמד מסברא של כל דור שחידשו כמו קל וחומר וכד'.

13.

התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם - עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון.

סיפור זה קצת קשה, וביחוד כשמדובר על הלל הזקן. אולי כוונת הלל לומר לבני בתירא, שהם חס ושלום "התנתקו" מקבלת מסורת הדורות "שלא שימשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון" [ראה בפרשנים כיצד חיו הלל ובני בתירא יחד עם שמעיה ואבטליון. מי חי בבבל ומי בארץ ישראל, מי עלה מבבל לארץ ישראל וחזר לבבל]

14.

אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו?


בני בתירא שאלו את הלל הלכה מסויימת, כי ידעו כנראה שגם הלל שכח... כלומר, שכחת הלכה איננה ראיה לזלזול במסורת הדורות.

15.

אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי.
אלא, הנח להן לישראל אם אין נביאים הן - בני נביאים הן.
למחר, מי שפסחו טלה - תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי - תוחבו בין קרניו.
ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.

הלל ענה שברור לו ששמע את פסק ההלכה בנידון מרבותיו אלא ששכחה. אבל שכחתו לא גורמת לנתק הלכתי-הסטורי, מפני שאפשר "לשחזר" את ההלכה על ידי "הנח להן לישראל..." - יש לבדוק כיצד הם נוהגים.

16.
כשראה הלל כיצד נוהג הציבור הלכה למעשה הוא לא הסתפק בזה כמקור להלכה, אלא מיד נזכר שכך שמע משמעיה ואבטליון. נראה שזהו הרעיון, גם אם ניתן מבחינת ההלכה להסתמך על "מנהג", אבל תמיד יש לנסות למצוא את המקור למנהג זה במסורת!

עד כאן ה"סיפור" בגמרא.

17.
והגמרא מתחילה לדון בכמה פרטים חשובים:

אמר מר: נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת - אף מועדו האמור בפסח דוחה שבת.
ותמיד גופיה מנלן דדחי שבת? אילימא משום דכתיב ביה במועדו - פסח נמי הא כתיב ביה מועדו, אלא מועדו לא משמע ליה, הכא נמי: מועדו לא משמע ליה.
אלא אמר קרא: +במדבר כח+ עלת שבת בשבתו על עלת התמיד, מכלל [עולה] דתמיד קרבה בשבת.

אחד המקורות של הלל היה מתוך גזירה שוה מקרבן תמיד, והגמרא מוכיחה שהדין שתמיד עצמו דוחה שבת נלמד מפסוק "עולת שבת בשבתו", וממילא, על ידי גזירה שוה" [של הביטוי "במועדו"] נלמד גם לקרבן פסח.

17.1
אולי אפשר לומר שכנראה גם בני בתירא הכירו [במסורת משלהם] את ה"גזירה שוה", אלא שהם חשבו שלומדים שתמיד דוחה שבת מהביטוי "במועדו" והרי על זה יש פירכא. לכן הם התלבטו.

18.

אמר מר:
ועוד, קל וחומר: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת - אינו דין שדוחה את השבת. איכא למיפרך: מה לתמיד - שכן תדיר וכליל!
קל וחומר אמר להו ברישא ופרכוה, והדר אמר להו גזירה שוה.
וכי מאחר דגמר גזירה שוה קל וחומר למה לי?
אלא לדידהו קאמר להו: בשלמא גזירה שוה לא גמריתו - דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו, אלא קל וחומר דאדם דן מעצמו - איבעי לכו למידן! -
אמרו ליה: קל וחומר פריכא הוא.

לבית הלל היה נימוק נוסף - של "קל וחומר". כיון ש"קל וחומר" הוא מכח סברא לכן הגמרא מקשה עליו. לכן אומרת הגמרא שהלל אמר לבני בתירא תחילה את הקל וחומר ואחרי שהם הקשו עליה אמר את ה"גזירה שוה".

18.1
ואומרת הגמרא שאת הקל וחומר אמר לבני בתירא כדי שהם יאמצו אותה, והם דחו את הקל וחומר ואז אמר להם את הגזירה שוה. יוצא אפוא שבני בתירא לא חייבים לקבל את הגזירה שוה כי הם לא קיבלו אותה במסורת אבותיהם [כדברי הגמרא "דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו"] !

19.
הקטע הנ"ל בגמרא נראה קצת "מסורבל", מדוע הגמרא בקטע הנ"ל משנה מדברי הלל עצמו ב"סיפור", שה"קל וחומר" נאמר אחרי הגזירה שוה.

19.1
ונראה להסביר:
א. מוכח מהגמרא שההסבר שמובא אחרי הביטוי "ועוד" הוא העיקרי, ולכן קשה לגמרא, והרי יש פירכא על ה"קל וחומר". לכן אמרה הגמרא שלמעשה בפועל הלל אמר קודם את ה"קל וחומר" [כי הגזירה שוה שנאמרה אחר כך היא הנימוק העיקרי].
ב. הלל אמר באמת כפי שמתואר ב"סיפור" עצמו. הוא אמר זאת לעצמו, כי כך אולי עיקר החידוש, שהגזירה שוה באה ללמד שיש ללמוד מ"קל וחומר", ולכן לא שייך לפרוך על ה"קל וחומר" מסברא כי זו גזירה!

19.2
אבל לבני בתירא הלל באמת הקדים את הקל וחומר, ואת הקל וחומר בני בתירא פרכו ולהם הרי אין "גזירה שוה" שתחזק את הקל וחומר!

20.
ונראה בסיכום שאחרי שהלל נתמנה לנשיא עליהם הם כבר כן קיבלו ממנו את הגזירה שוה כי עכשיו הם מקבלים במסורת מנשיא הסנהדרין!

21.
נחזור לשאלה ההלכתית של הסוגיה כולה, מהו המקור לדין ששחיטת קרבן פסח דוחה שבת. הסברנו, בגלל מסורת ובגלל גזירה שוה ומקל וחומר משחיטת קרבן תמיד בשבת.

22.
תוספות מסכת פסחים דף סו עמוד א:

מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת - ולקמן יליף מעל עולת התמיד תימא דבשמעתין לא דריש ממשמעות דמועדו וכן הא דפסח דחי טומאה ילפינן לקמן מאיש איש איש נדחה ואין ציבור נדחין ובתמיד ילפינן מג"ש דמועדו מועדו
ובפרק כיצד צולין (לקמן פסחים דף עז.) משמע דדריש לה ממשמעות דמועדו דתניא וידבר משה את מועדי ה' מה ת"ל לפי שלא מצינו בכל התורה שנאמר בהן מועדו אלא בפסח ותמיד מועדו אפי' בשבת מועדו אפילו בטומאה שאר קרבנות מנין משמע דממשמעות' דמועדו דריש ועוד דקאמר התם וצריכי דאי כתב רחמנא תמיד שכן תדיר וכליל אבל פסח לא ואי כתיב פסח שכן כרת ואי מגזירה שוה ילפינן מה צריך לצריכותא הא איצטריך מועדו דתמיד משום טומאה ודפסח משום שבת אלא ודאי ממשמעותא דמועדו דריש וע"כ תנאי היא ועוד בפ' ר' ישמעאל במנחות דף עב.) דריש שתי הלחם דדחו שבת מתקריב תקריב אפילו בשבת ואפילו בטומאה ולפי שמעתין מצי למילף בג"ש דמועדו מפסח ותמיד או ממשמעותא כמו בכיצד צולין (לקמן דף עז.).

תוס' מקשה, שבסוגיה אחרת [פסחים דף עז] משמע שהמקור הוא ממשמעות הביטוי עצמו של "במועדו" שנאמר בפסח ולכן קרבן פסח דוחה שבת, למרות שמסוגייתנו משמע במפורש לא כך.
ולכן עונה תוס' שמדובר במחלוקת תנאים [וממילא מדובר במחלוקת סוגיות].

23.
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק א הלכה יח:

שחיטת הפסח וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו דוחין את השבת,
שאי אפשר לעשותן קודם השבת שהרי קבוע לו זמן שנאמר במועדו, אבל הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו בכלי אינן דוחין את השבת שהרי אפשר לעשותן קודם השבת, ואם יכול לחתוך יבלתו בידו בשבת חותך, ואם היתה יבשה חותכה אפילו בכלי שאין שבות במקדש כלל, וכן צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת שהרי אפשר לעשותן לאחר השבת.

מהרמב"ם משמע בפשטות שפוסק כסוגיה שהתוס' מביא [פסחים דף עז] שלומדים מהמילה "במועדו" שקרבן פסח דוחה שבת, ולא כסוגייתנו...

24.
פרשני הרמב"ם הקלאסיים לא דנים בכך.
ונראה לחדש, שגם הלל התכוון לזה, ומה שהגמרא בסוגייתנו [ליד סעיף 16 לעיל] אמרה ש"במועדו לא משמע ליה", הכוונה לצורך הגזירה שוה או לצורך משמעות הפשט בקרבן תמיד, אבל לגבי קרבן פסח כך קיבל הלל מרבותיו שזהו משמעות הפשט. ולפי זה נוספה עוד שיטת לימוד יסודית, שיש לחכמים זכות וסמכות לפרש את משמעות הפשט בכתובים, וכלל זה מוקדם הוא לכל שאר 13 המידות שהתורה נדרשת בהם, ואולי משמעות הפסוקים נלמדת במסורת גם אם לא קשורה ממש ל"גזירה שוה" או ל"קל וחומר".

הערה: הפרשנים מרחיבים מאד בסוגיה זו מכוונים שונים, ואני הקטן לא נמנעתי מלהוסיף נופך משלי להגדיל תורה ולהאדירה - בעז"ה. 

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר