מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
ביאור סמיכת מעלת קדושת הדיבור למס' שבת ועירובין
פסחים ב ע"א
אור לי"ד בודקין את החמץ וכו', מאי אור ר"ה אמר נגהי ור' יהודה אמר לילי וכו', ובגמ' (ג.) ותנא דידן מ"ט לא קתני לילי, לישנא מעליא הוא דנקט וכדאמר ריב"ל לעולם לא יוציא אדם דבר מגונה מפיו וכו', והאריכה הגמ' בגודל מעלת "קדושת הדיבור והפה" ובחובת "לשון נקייה" יעו"ש.
ויל"ע מ"ט מצאה הגמ' להאריך בזה דוקא בריש פסחים ומה עניינו למס' עירובין שלפניה. ויל"פ בזה, דהנה יעוי' בפ"ק דחולין (ה.) וכ"ה בעירובין (סט.) דהעובד ע"ז והמחלל שבת בפרהסיא נעשה "מומר" לכל התורה ושחיטתו נבילה ונחשב לעכו"ם לכל דבריו, ופירש"י בחולין וז"ל, דהעובד ע"ז כופר בקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא בשבת הקב"ה במעשה בראשית, עכ"ל ע"ש. וא"כ ע"כ דמאידך המקיים לש"ק כהלכתה ה"ה "מעיד" שהקב"ה שבת במעש"ב, וכדאיתא בשבת (קיט:) דא"ר המנונא כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנא' ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכַלו, ופירש"י דויכַלו הקב"ה וזה שמספר בשבחו של מקום ובשבח של שבת, עכ"ל. וא"כ נר' דאם "המספר" בשבחו דש"ק נעשה "שותף" דכ"ש וק"ו דאם "שומר ומקיים" לש"ק כהלכתה דנעשה "שותף" לקב"ה במעש"ב.
והנה "מעשה בראשית" נעשה הכל "במאמר פיו" דהקב"ה, וכדכ' תיכף אח"כ בגמ' בשבת שם דא"ר אלעזר מנין שהדיבור כמעשה שנא' "בדבר" ה' שמים נעשו, וכן יעוי' ברפ"ה דאבות דבעשרה "מאמרות" נברא העולם וכו', ופירש"י ור' יונה דכ' בדבר ה' וגו' שא"א שנבראו שמים וארץ אלא "במאמר" וכו' ע"ש.
וא"כ עפי"ז יל"פ דזהו דכ' למעלת "קדושת הדיבור" תיכף אחר מס' "שבת ועירובין", דהא אחר שנלמד לכל דיני שבת לפרטיה ע"כ שיקיימו וישמרו לש"ק כהלכתה בלי תקלות וא"כ אין לך עדות גדולה מזו שהקב"ה "שבת" במעשה בראשית ותיכף נעשה שותף לקב"ה במעש"ב, וא"כ מדנעשה שותף לקב"ה א"כ רצו חז"ל שידמו לקב"ה בזה ביותר דהוי ע"י קדושת הפה, דכמו שעי"ז נעשה כל מעש"ב בקדושת פיו דהקב"ה כביכול ע"כ רצו חז"ל שנבוא ג"כ לדרגה גדולה זו דקדושת הפה ונוכל ג"כ לחולל בזה גדולות ונצורות והיינו אחר שמירת ש"ק כהלכתה שנעשו "שותף" לקב"ה במע"ב, וזהו דכ' לגודל מעלתו דוקא בר"מ פסחים דהוי עם סיום כל הלכות "שבת", דאם ע"י "אמירת" וסיפור שבחו דשבת נעשה "שותף" לקב"ה והיינו דע"י "דיבור" בעלמא נחשב "כמעשה" ודומיא דהקב"ה שע"י דיבורו נעשה כל "מעשה בראשית", א"כ כ"ש דע"י "מעשה" דקיום ושמירת ש"ק נעשה "שותף" לקב"ה, וא"כ בכה"ג צריך ביותר להקפיד על "קדושת פיו", ודו"ק. וזה כפתור ופרח.
ובזה יובן אף לדכ' לפרק "המוצא תפילין" בשלהי מס' עירובין, דלכאו' צ"ע מה עניינו להאי מסכתא, הא הו"ל למתני במס' שבת אחר שכל עניינו גבי הלכות "שבת" ולא איירי כלל גבי ה' "עירובין". אולם יל"פ בזה, דהנה דעת ה"בית הלל" ביור"ד (סימן ב' ס"ה), והובא בבה"ט ובפ"ת שם, דאפי' אם עובר עבירה שאיסורו מדרבנן ג"כ נקרא מחלל שבת אם עשהו בפרהסיא ולא רק כשח"ש באיסור דאורייתא ע"ש, וכן יעוי' ב"בית מאיר" באו"ח ה' עירובין (סימן שפה') שכ' דהנכון בזה כדעת הבית הלל מדסתמו כל הפוסקים בה' שחיטה ובסימן קיט' חוץ ממחלל שבת ולא פירשו דוקא בדאורייתא, ש"מ כדעת הב"ה דה"ה בדרבנן, ודלא כדס"ל לפר"ח ודעימיה דדוקא באיסור דאורייתא נעשה מומר וכו', עכ"ד הבית מאיר יעו"ש, והובא במשנ"ב שם (סק"ה) ע"ש.
וא"כ יל"פ דזהו דכ' להאי פירקא בשילהי "עירובין", דסד"א דה' עירובין לא חמור ולא חשוב כולי האי מדהוי הכל איסורים מדרבנן בעלמא, והיינו בין עירובי חצירות ובין עירובי תחומין, וכדקי"ל כרבנן דתחומין דרבנן ודלא כר' עקיבא דהוי מה"ת, וא"כ חשש רבי הקדוש דשמא יבואו לזלזל בזה מעט, ולזה סיים בפ' "המוצא תפילין" שכולל הרבה איסורי שבת "דאורייתא" ללמדינו דכל המס' ג"כ נחשב כדאורייתא דהכל הולך בתר ה"סיום" דהוי מה"ת, והיינו לענין חומרתו וחשיבותו דאיסורי שבת דרבנן דנחשב כדאורייתא ונעשה מומר לכל התורה כולה אף עי"ז ולא רק ע"י איסורים דאורייתא, דאף עי"ז נעשה "שותף" לקב"ה במעש"ב בשמירת איסורי דרבנן כגון "עירובין" ומאידך כשעובר ע"ז נחשב ככופר ומעיד שקר במעש"ב וע"כ נעשה "מומר" אף עי"ז, והבן בס"ד.
