מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם צריך להשיב ולהכריז על אבידת ע"ה
פסחים מט ע"ב
ת"ר ששה דברים נאמרו בעמי הארץ, אין מוסרין להן עדות וכו', וי"א אף אין מכריזין על אבידתו, ופירש"י דע"ה לאו אחיך הוא דאינו עושה מעשה עמך, עכ"ל ע"ש. והיינו דאינו בכלל מש"כ בדברים (כב', א'-ג') לא תראה את שור אחיך וגו' השב תשיבם "לאחיך", ואם לא קרוב "אחיך" אליך וגו' עד דרוש "אחיך" אותו וגו', וכן תעשה לכל אבידת "אחיך" וגו' לא תוכל להתעלם. דכיון שאינו "עושה מעשה עמך" א"כ אינו בכלל "אחיך", ולכן אי"צ "להכריז" על אבידתו. וכן יעוי' עד"ז בב"מ (נט.) דא"ר חנינא בריה דר"א מאי דכ' ולא תונו איש את עמיתו, "עם שאתך בתורה ובמצות" אל תונהו, ופירש"י עמיתו, עם אתו, ע"כ יעו"ש.
אולם לפי"ז צ"ע מ"ט ס"ל דרק אין מכריזין על אבידתו, דמדוייק דרק "הכרזה" אי"צ אך "השבה" בעינן, דעד כמה דאינו בכלל "אחיך" ע"כ דאף אי"צ להשיב לו אבידתו דבתורה כ' דרק לאחיך צריך להשיב. וכן יעוי' בתוס' בד"ה וי"א וכו' שכ' דמדוייק דדוקא "אין מכריזין" אבל "לגזול בידים" אסור ע"ש, וה"ה דהמ"ל דמדוייק דצריך "להשיבו" אך איירי גבי "גזילה" ולכן כ' כן. וכן יל"ע מ"ט דת"ק דלא ס"ל כהיש אומרים [והיינו ר' נתן כדאיתא בספ"ג דהוריות (יג:) דקנסוהו על שרצה לסלק לרשב"ג מהנשיאות יעו"ש] דאי"צ להכריז על אבידתו הא אכתי לאו אחיך הוא, ובגמ' כ' דה"ט דת"ק דזימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא וכו', אך אכתי יל"ע הא התורה לא חייבה להשיב לו בכה"ג.
וכן צ"ע בר"ן (ברי"ף) הכא שכ' וז"ל, ואשכחן בב"מ לשון הכרזה שפירושו לחזר אחר האבידה, אבל מי שבאתה לידו אבידה של ע"ה ואיתיה הכא וקא בעי לה דאז מהדרינן ליה, עכ"ל יעו"ש. וצ"ע מ"ט דוקא כשמגיע לפניו הע"ה ותובעו הוא דצריך "להשיב" לו אבידתו ולא כשאינו לפניו או שאינו תובעו דאי"צ להשיבו, דמ"ש זה מזה וממנ"פ אם חייב להשיבו א"כ אף אם אינו "תובעו" וכו' ג"כ צריך להחזירו. וכן דלפי"ד ד"הכרזה" היינו "לחזר" אחר האבידה, דדוקא זה אי"צ לעשות א"כ ע"כ דאחר שבאת האבידה לידו דצריך להשיבו לבעליו הע"ה, ודוקא "לחזר" אחר זה אי"צ אך משהוי אצלו חייב להשיבו, וא"כ מהו שכ' אח"כ הר"ן דרק אם בא "לפניו" ואף "תובעו" דצריך להשיבו לע"ה, וצ"ע.
ונר' בזה, דמדאורייתא באמת אי"צ אף "להשיבו" דעד כמה שאינו בכלל "אחיך" ע"כ דליתנייהו בכל פרשת "השבת אבידה" ולא רק שאי"צ "להכריז" ע"ז, אולם רבנן חייבו "להשיבו" לבעליו אע"פ דהוי ע"ה, וזהו דס"ל לת"ק דצריך אף להכריז ע"ז דשמא יהיה לע"ה בן צדיק וכו', דמהאי טעמא חייבו רבנן להכריז ע"ז ולהשיבו אך מה"ת אכן פטור מכ"ז. וכן זהו מש"כ הר"ן דרק אם בא לפניו וכו', דכיון דחיוב "ההשבה" בכה"ג הוי רק "מדרבנן" א"כ מסתבר דחייבוהו רק היכא דלית ליה בזה טירחה כלל ולכן דוקא כשבא הע"ה "לפניו" צריך להשיבו דדוקא בכה"ג לית ליה טירחה בהשבתה אך כשאינו לפניו אכן אי"צ "לילך" ולהשיבו שכן איכא בזה "טירחה" ובכה"ג לא חייבוהו רבנן כלל. וזהו מש"כ הר"ן דאשכחן בגמ' דלשון "הכרזה" פירושו לחזר אחר האבידה, דהיינו דמש"כ בגמ' שאי"צ "להכריז" היינו שאי"צ לטרוח אחר זה והיינו בין בעצם מעשה "ההכרזה" דהוי טירחה לעשותו ובין בהשבתה אי הוי טירחה, ודוקא כשבא לפניו הע"ה חייבוהו להשיבו דבזה ליכא טירחה, ודו"ק. וא"כ הכל אתי שפיר.
