חדאי נפשאי
פסחים סח ע"ב
"(עב"ם סימן) אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא - יום שניתנה בו תורה הוא.
אמר רבה: הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא - וקראת לשבת ענג.
אמר רב יוסף: הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם - מאי טעמא ימי משתה ושמחה כתיב ביה".
במלא הרועים כתב שיש גורסים עב"ס סימן, והוא סימן לבעלי המימרות אלעזר רבה ויוסף. ולגירסה עב"ם הסימן הוא לימים – עצרת שבת ופורים.
אמנם לשתי הגירסות קשה, למה לא נקטו באות הראשונה לסימן כרגיל בראשי תיבות?
אלא יש לומר שנקטו באות המשותפת הן לבעל המימרא והן ליום עליו דיבר. ורק ביוסף ופורים שאין בהם אות משותפת, להוציא את האות ואו שאינה אלא לסימן ניקוד, נקטו בסמך או מם סתומה, שהן דומות זו לזו ומרמזות זו לזו.
"מר בריה דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא, לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי. עצרת - יום שניתנה בו תורה, פוריא - ימי משתה ושמחה כתיב, מעלי יומא דכיפורי - דתני חייא בר רב מדפתי... כל האוכל ושותה בתשעה בו - מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי".
נתקשו המפרשים, הכיצד נתענה מר בריה דרבינא בכל אותם הימים שאסור להתענות בהם.
ופירש הרב מרדכי אליהו שהסוגיה עוסקת רק בתענית יום, לאחר שסעדו בלילה.
בעצרת מצוה לסעוד ביום דוקא – משום שיום שניתנה בו תורה הוא, ודוקא ביום ניתנה.
בשבת משום וקראת לשבת ענג, ומצוה ביום דוקא כמו שאמרו במסכת פסחים דף קו ע"א: "ביום מנין - תלמוד לומר זכור את יום השבת".
ביום הפורים – כך אמר רבא במסכת מגילה דף ז ע"ב: "סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, מאי טעמא - ימי משתה ושמחה כתיב".
ערב יום הכפורים – שיהא סמוך לתענית, כמו שפירש רש"י בטעם אכילה זו במסכת יומא דף פא ע"ב: "התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה".
"רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא?
רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה, ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר: חדאי נפשאי, חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי".
לכאורה קשה, הכיצד החזיקו אותם חכמים טובה לעצמם ונתגאו בתלמודם, הלא משנה שלמה שנה רבן יוחנן בן זכאי: (מסכת אבות פרק ב, ח) אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ.
אלא שאמרו משם הגר"א, שלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה – והיינו ככתוב (תהלים קיט, צב) לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי, שעוסק בתורה מתוך צערו. ואם עושה כן יתקיים בו (מסכת אבות פרק ד, ט) כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר, שיעסוק לשמה בלא צורך העניות.
ויש לדקדק שהרי תניא במסכת נדרים דף סד ע"ב: "ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים". לכן דוקא משום שאותו עני חשוב כמת, ודאי זקוק הוא לחיות שעשועי התורה כדי שיתקים בו (תהלים קיט, עז) יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה כִּי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי. לכן אין בזה משום (אבות ד משנה ה) קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם בעלמא, אלא חיי נפש.
וכעני כך גם הסומא, חשוב הוא כמת וחייו אינם חיים. וכיון שאותם חכמים גם רב יוסף וגם רב ששת סומים היו, וכך אמר רב יוסף על עצמו (מסכת פסחים דף קיג ע"ב) שחייו אינם חיים, הרי שלהם בדוקא ראוי ללא פקפוק להתענג ולהתרפק בחיבת התורה, שהיא אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן (משלי ה, יט).
