הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מתניתין דלא כ..."; רב אשי - בתראי
פסחים סט ע"ב - ע ע"א
משנה. אימתי מביא חגיגה עמו - בזמן שהוא בא בחול, בטהרה, ובמועט. ובזמן שהוא בא בשבת, במרובה, ובטומאה - אין מביאין עמו חגיגה. חגיגה היתה באה מן הצאן, מן הבקר, מן הכבשים ומן העזים, מן הזכרים ומן הנקבות, ונאכלת לשני ימים ולילה אחד.
גמרא. מאי תנא דקתני חגיגה? - תנא הרכבתו והבאתו דלא דחי שבת וקתני נמי חגיגה דלא דחיא שבת, והכי קאמר: אימתי מביאין עמו חגיגה - בזמן שהוא בא בחול בטהרה ובמועט. אמר רב אשי: שמע מינה: חגיגת ארבעה עשר
לאו חובה היא, דאי סלקא דעתך חובה היא - תיתי בשבת, ותיתי במרובה, ותיתי בטומאה. ובמועט מיהו מאי טעמא אתיא? כדתניא: חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה, כדי שיהא פסח נאכל על השבע.
ונאכלת לשני ימים וכו'. מתניתין דלא כבן תימא. דתניא, בן תימא אומר: חגיגה הבאה עם הפסח - הרי היא כפסח, ואינה נאכלת אלא ליום ולילה. וחגיגת חמשה עשר נאכלת לשני ימים ולילה אחד. וחגיגת ארבעה עשר יוצא בה משום שמחה, ואין יוצא בה משום חגיגה. מאי טעמיה דבן תימא? כדמתני רב לחייא בריה: +שמות לד+ ולא ילין לבקר זבח חג הפסח. זבח חג - זה חגיגה, הפסח - כמשמעו. ואמר רחמנא לא ילין
1.
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק י הלכה יב:
כשמקריבין את הפסח בראשון מקריבין עמו שלמים ביום י"ד מן הבקר או מן הצאן, גדולים או קטנים, זכרים או נקבות ככל זבחי השלמים, וזו היא הנקראת חגיגת ארבעה עשר
ועל זה נאמר בתורה וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר,
אימתי מביאין עמו חגיגה זו בזמן שהוא בא בחול ובטהרה ובמועט,
אבל אם חל יום ארבעה עשר להיות בשבת או שבא הפסח בטומאה או שהיו הפסחים מרובים אין מביאין עמו חגיגה, ואין מקריבין אלא הפסחים בלבד.
2.
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק י הלכה יג:
חגיגת ארבעה עשר רשות ואינה חובה, ונאכלת לשני ימים ולילה אחד ככל זבחי שלמים, ואסור להניח מבשר חגיגת ארבעה עשר ליום השלישי שנאמר ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר, מפי השמועה למדו שזה אזהרה למניח בשר חגיגת ארבעה עשר ליום ששה עשר, שנאמר לבקר עד בקר של יום השני, והמותיר אינו לוקה אלא ישרוף הנותר ממנה כשאר הנותרים.
בפשטות הרמב"ם פוסק כמשנתנו ולא כבן תימא שמובא בברייתא.
2.1
אבל מצד שני הרמב"ם מצטט את הפסוק שהובא דווקא בדברי בן תימא.
3.
צל"ח מסכת פסחים דף ע עמוד א:
והנה מה דיליף הרמב"ם חגיגת י"ד מוזבחת פסח צאן ובקר ואעפ"כ כתב שהיא רשות ואינו דוחה שבת, בזה דבריו לכאורה תמוהים,
4.
רמב"ם הלכות חגיגה פרק ב הלכה י:
יוצאין ישראל ידי חובת שלמי שמחה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ושוק, שמצוה זו היא לשמוח באכילת בשר לפני ה' והרי אכלו, אבל אין יוצאין ידי חובתן לא בעופות ולא במנחות שאינן בשר המשמח, כבר ביארנו בפסחים שחגיגת ארבעה עשר רשות, לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה אלא יוצא בה חובת שמחה.
+/השגת הראב"ד/ כבר ביארנו בפסחים שחגיגת י"ד רשות לפיכך. א"א איני יודע מאי לפיכך ואותה ברייתא בן תימא שונה אותה דסבר חגיגת י"ד חובה היא בפסח אבל לרבנן כיון דרשות היא יוצא בה אף משום חגיגה אם התנה עליה לצאת בה ושחטה בי"ד.+
5.
כסף משנה הלכות חגיגה פרק ב הלכה י:
[י] יוצאין ישראל י"ח שלמי שמחה בנדרים ונדבות וכו' עד שאינם בשר המשמח. משנה שם (דף ז':):
כבר ביארנו בפסחים וכו' אלא יוצא בה י"ח שמחה. בפרק אלו דברים (דף ע') אמתני' דתנן נאכלת לשני ימים ולילה אחד מתני' דלא כבן תימא דתניא בן תימא אומר חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום ולילה וחגיגת חמשה עשר נאכלת לשני ימים ולילה אחד וחגיגת ארבעה עשר יוצא בה משום שמחה ואינו יוצא בה משום חגיגה. והראב"ד כתב על דברי רבינו איני יודע מאי לפיכך וכו'. ובאמת שלשון לפיכך קשה דמשמע דמשום שהיא רשות יוצא בה י"ח שמחה שאם היתה חובה לא היה יוצא בה י"ח שמחה. ומה שהקשה דאותה ברייתא כבן תימא וכו'
י"ל שסובר רבינו דלא פליגי רבנן אבן תימא אלא במאי דאמר דאינה נאכלת אלא ליום ולילה אבל מאי דקתני יוצא בה משום שמחה ואינו יוצא בה משום חגיגה דברי הכל היא. ומ"ש הראב"ד דלבן תימא היא חובה אינו מוכרח דהא טעמיה דאינו נאכל אלא ליום ולילה אמרינן בגמרא דהוי משום דהקישה הכתוב לפסח ואין במשמע זה שתהא חובה אלא ה"ק אם רצה להביא חגיגה דינה כפסח:
הוא מסביר שלא בכל הפרטים חכמים חולקים על בן תימא בברייתא, ולכן הרמב"ם פוסק כבן תימא כמו שמעיר הראב"ד.
6.
לחם משנה הלכות חגיגה פרק ב הלכה י:
[י] שאינם בשר המשמח וכו'. פסק כרב אשי דאמר טעמא הכי בפ"ק דחגיגה דף ח') ולא כברייתא דאמרה טעמא אחרינא משום דרב אשי בתרא הוי...
אמנם לא קשור לסוגייתנו אבל כן קשור להלכה ברמב"ם. יש בדברי ה"כסף משנה" חידוש גדול. הוא אומר, שאם רב אשי אומר נימוק שונה מהנימוק שמובא בברייתא, הרי שהנימוק של רב אשי ["רב אשי"] מתקבל על פי הכלל של "הלכה כבתראי", כלומר הלכה היא כחכם המאוחר יותר.
6.1
והחידוש הוא, שאומרים זאת גם כשאמורא "חולק" על ברייתא וגם כשלא מדובר בעניין הלכתי מובהק, אלא "רק" בנימוק לדין [ואולי רק כאשר יש נפקא מינה].
6.2
אבל זה עצמו קשה, כיצד אמורא חולק על ברייתא? אלא יש לומר, או שהברייתא המסויימת לא היתה כל כך מוסמכת, או בגלל שלרב אשי - כעורך הגמרא - יש מעמד מיוחד!
7.
ונראה להוסיף: בכל הסוגיה כמה פעמים הגמרא מבררת שאלות שונות לפי בן תימא. נראה שמוכח מכך, ש"סתמא דגמרא" סוברת שיש פרטים שהלכה בהם כבן תימא [בין אם חכמים חולקים עליו ובין אם לא]:
מאי טעמיה דבן תימא? כדמתני רב לחייא בריה: +שמות לד+ ולא ילין לבקר זבח חג הפסח. זבח חג - זה חגיגה, הפסח - כמשמעו. ואמר רחמנא לא ילין.
איבעיא להו: לבן תימא, נאכלת צלי או אין נאכלת צלי? כי אקשיה רחמנא לפסח - ללינה, אבל לצלי - לא. או דילמא לא שנא? - ...
איבעיא להו: לבן תימא, באה מן הבקר או אינה באה מן הבקר, באה מן הנקבות או אינה באה מן הנקבות, באה בת שתי שנים או אינה באה בת שתי שנים?
... מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא - בן תימא, שמע מינה: כולהו מילתא בעינן. שמע מינה.
איבעיא להו: לבן תימא, יש בה משום שבירת עצם או אין בה משום שבירת העצם? אף על גב דכי אקשיה רחמנא לפסח - אמר קרא בו - בו ולא בחגיגה. או דילמא האי בו - בכשר ולא בפסול הוא דאתא? -
... אלא לאו דבן תימא היא, ושמע מינה: יש בה משום שבירת העצם. -
8.
מעניין שהגמרא משתמשת בביטוי "שמע מינה... שמע מינה" להוכחת דינו של בן תימא אפילו בדברים שאין הלכה כמותו, למרות שבדרך כלל ניסוח כזה מעיד על דבר שנפסק להלכה על ידי עורך הגמרא.
9.
בהמשך לאמור בסעיף 7 צריך להוסיף, שהביטוי "איבעיא להו" כשמוסב על דברי חכם מסויים [וביחוד שכאן מפורש שהבעיה היא רק לדעת בין תימא"] מוכיח שהלכה כמותו על פי הכלל שמי ש"שקיל וטרי אליביה" [=שדנים לפי שיטתו] - הלכה כמותו.
ולכן ברור מאד מדוע הפרשנים דנים בהרחבה כמי הלכה בסוגייתנו.
10.
הערה:
הגמרא פתחה את הדיון בסוגייתנו:
ונאכלת לשני ימים וכו'. מתניתין דלא כבן תימא. דתניא...
11.
"יד מלאכי", סעיף תז:
"מתניתין דלא כי האי תנא - כל היכא דקאמר הכי - קאי במסקנא, מדלא קאמר לימא מתניתין דלא כי האי תנא,... "
לפי דבריו יוצא, שהביטוי "מתניתין דלא כ..." מוכיח שעורך הגמרא פוסק כמשנתנו ולא כבן תימא! כמו כן משמע ממנו שבדרך כל אם מוזכר הביטוי "לימא..." לפני קביעה של העמדה כשיטה מסויימת אז המשמעות היא שזה נדחה.
