סמוך לווסתה
פסחים עב ע"ב
"ורבי יוחנן, מאי שנא יבמתו - דקא עביד מצוה, אשתו נמי קא עביד מצוה! (רש"י: פריה ורביה)
- באשתו מעוברת.
- והא איכא שמחת עונה!
- שלא בשעת עונתה.
- והאמר רבא: חייב אדם לשמח אשתו בדבר מצוה!
- סמוך לווסתה.
- אי הכי, אפילו יבמתו נמי!
- יבמתו בזיז מינה, אשתו לא בזיז מינה".
בין דבריו כתב רש"י:
"לשמח את אשתו - אפילו שלא בשעת עונתה, אם רואה שמתאוית לו.
ומשני בסמוך לווסתה - דמוזהרין ישראל לפרוש מנשותיהן סמוך לזמן ווסת נדותיהן...
אי הכי יבמתו נמי - סמוך לווסתה לא רמיא מצוה עליה.
בזיז מינה - בוש ממנה לשואלה אם סמוך לווסתה הוא".
וכתב הצל"ח: "השתא דמתרץ הגמרא סמוך לוסתה על כרחך לא מיירי באשתו מעוברת". אלא שבמפורש כתב רש"י לעיל בתחילת הסוגיה: "מוקי לה לקמיה בסמוך לווסתה ובמעוברת דלאו מצוה היא". מכל מקום קשה על רש"י קושיית הצל"ח – הרי מעוברת אין לה וסת!
עוד קשה, מהי קושיית הגמרא שחייב אדם לשמח אשתו בדבר מצוה? למה לא תירצה שמדובר בסתמא, שלא נתאוותה לו. ולמה לדחוק בסמוך לווסתה?
ועוד, שפירש רש"י: "אי הכי יבמתו נמי - סמוך לווסתה...", כלומר שהמילים אי הכי מוסבים על האוקימתא שנאמרה עתה – שמדובר סמוך לווסתה. אלא שבכתבי היד יש שלא גורסים "אי הכי" אלא: "יבמתו נמי לישיילי" או: "יבמתו נמי איבעי ליה לשיולי", ומשמע שחוזרת הגמרא לשאול אלעיל דלעיל שאמרו שלרבי יוחנן חייב משום שהיה לו לשאול את אשתו אם טמאה היא.
אלא שאמרו במסכתות נדה דף לא ע"ב; וסוטה דף כז ע"א שיש מאן דאמר שאין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה. והיות שרוב בני אדם לא נולדו באיסור הרי עולה שהביטוי סמוך לוסתה אינו עוסק תמיד בזמן העונה האסורה, אלא מתפרש גם בזמן שלפני כן, כאשר ידוע שוסתה קריבה ועדיין אין חשש שתראה.
מכאן תתפרש הגמרא במסכת יבמות דף סב ע"ב:
"ואמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר: וידעת כי שלום אהלך וגו'. הא מהכא נפקא? מהתם נפקא: ואל אישך תשוקתך - מלמד, שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך! אמר רב יוסף. לא נצרכה אלא סמוך לווסתה".
רש"י פירש דאף על גב דאמור רבנן חייב אדם לפרוש מאשתו וכו' אפילו הכי כשיוצא לדרך יפקדנה. והקשה ר"ת הכיצד נדחה איסור פרישה שהוא מהתורה. ופירש ר"ת שלא מדובר בתשמיש אלא בשאר מיני ריצוי. אך קשה שמסוגייתנו בפסחים משמע שהכל מיירי בתשמיש.
אלא יש לפרש את דברי הגמרא: "לא נצרכה אלא סמוך לווסתה" – בזמן המותר, שכיון שיודעת שעומדת להיאסר הרי זה ממש כיוצא לדרך וחייב לפוקדה.
ולסוגיה זו שביבמות רמזו בסוגייתנו. שהקשו: "והאמר רבא: חייב אדם לשמח אשתו בדבר מצוה" ולכן גם כשאינו עת עונתה כדין עת עונתה דמי! ותירצו "סמוך לווסתה", כלומר דלא איירי רבא אלא כשהיא משתוקקת כגון שהוא יוצא לדרך או סמוך לווסתה. ובהמשך שבה הגמרא להקשות בעניין החילוק בין אשתו שאמרו לעיל שהוא צריך לשאול אותה אם טמאה היא לבין יבמתו שאינו צריך.
