הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כרב באיסורים ; תניא אידך; תניא כוותיה
פסחים עו ע"א
גמרא. איתמר: חם לתוך חם - דברי הכל
- אסור. צונן לתוך צונן - דברי הכל מותר. חם לתוך צונן, וצונן לתוך חם;
רב אמר: עילאה גבר,
ושמואל אמר: תתאה גבר.
תנן: נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו - יטול את מקומו. קא סלקא דעתך בחרס צוננת. בשלמא לרב דאמר עילאה גבר - משום הכי יטול את מקומו, דאזל רוטב מרתח ליה לחרס, והדר חרס מרתח ליה לרוטב. וכי הדר רוטב אפסח - קא מטוי פסח מחמת חמימותא דחרס, ורחמנא אמר +שמות יב+ צלי אש - ולא צלי מחמת דבר אחר. אלא לשמואל דאמר תתאה גבר, חרס כיון דצונן הוא - אקורי מיקר ליה לרוטב, אמאי יטול את מקומו? - כדאמר רבי ירמיה אמר שמואל: בסולת רותחת, הכא נמי: בחרס רותח. תנן: נטף מרוטבו על הסולת - יקמוץ את מקומו. קא סלקא דעתך בסולת צוננת. בשלמא לרב, דאמר עילאה גבר - משום הכי יקמוץ את מקומו, דמרתח לה לסולת דהדר הודרניה, והדרא סולת ומרתחא ליה לדידיה, וקא מטוי רוטב מחמת חמימותא דסולת, ורחמנא אמר צלי אש - ולא צלי מחמת דבר אחר. אלא לשמואל, דאמר תתאה גבר סולת כיון דצוננת היא - אקורי קא מיקר ליה למה לי יקמוץ את מקומו? (תסגי ליה ביטול את מקומו!) אמר רבי ירמיה אמר שמואל: בסולת רותחת. תנן, סכו בשמן של תרומה, אם חבורת כהנים - יאכלו. אם של ישראל, אם חי הוא - ידיחנו, אם צלי הוא - יקלוף את החיצון. בשלמא לרב דאמר עילאה גבר - אמטו להכי סגי ליה בקליפה, משום דעילאה צונן הוא. אלא לשמואל, דאמר תתאה גבר כיון דחם הוא - מבלע בלע, אמאי סגי ליה בקליפה? ניתסר לגמרי! - שאני סיכה, דמשהו בעלמא הוא דעבידא.
מבנה הסוגיה:
1.
גמרא. איתמר: חם לתוך חם - דברי הכל
משמעות הביטוי "איתמר" [בלי אותיות יחס כגון "דאיתמר", או מילים מצורפות כגון "איתמר נמי"] בתחילת קטע בגמרא הוא, הצגת מחלוקת אמוראים בעניין מסויים.
2.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף עו עמוד א
- אסור. צונן לתוך צונן - דברי הכל מותר. חם לתוך צונן, וצונן לתוך חם;
רב אמר: עילאה גבר,
ושמואל אמר: תתאה גבר.
תנן: נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו - יטול את מקומו.
משמעות המילה "תנן" שמופיעה בתחילת קטע [גם כאן: ללא אותיות יחס כגון "דתנן", וללא מילים מצורפות כמו "תנן נמי"] היא פתיחה לקושיה מהמשנה האחרונה בסוגיה.
3.
קא סלקא דעתך בחרס צוננת.
משמעות הביטוי "קא סלקא דעתך" היא העלאת הסבר ראשוני שעומד להידחות. ההסבר במשנה נועד להקשות על שמואל בהמשך, וכתרוץ לשמואל הגמרא [שמואל עצמו] מבטלת את ההסבר המובא כאן. אולי ניתן לומר ש"עורך הגמרא" הוא זה ששיבץ בגמרא את הביטוי "קא סלקא דעתך" כדי ללמדנו שבא לבטל את הקושיה שמבוססת על הסבר זה, וההלכה היא כדעת שמואל [ראה עוד בהמשך]!
4.
בשלמא לרב דאמר עילאה גבר - משום הכי יטול את מקומו, דאזל רוטב מרתח ליה לחרס, והדר חרס מרתח ליה לרוטב. וכי הדר רוטב אפסח - קא מטוי פסח מחמת חמימותא דחרס, ורחמנא אמר +שמות יב+ צלי אש - ולא צלי מחמת דבר אחר.
אלא לשמואל דאמר תתאה גבר, חרס כיון דצונן הוא - אקורי מיקר ליה לרוטב, אמאי יטול את מקומו? - כדאמר רבי ירמיה אמר שמואל: בסולת רותחת, הכא נמי: בחרס רותח.
הגמרא מיישבת את הקושיה על שמואל על ידי הסברו של תלמידו של שמואל בשם שמואל עצמו. כאילו ששמואל עצמו מיישב את הקושיה, אלא שהוא עצמו לא התייחס לקושיה זו באופן ספציפי אלא הגמרא היא שמצטטת את שמואל שאמר את דבריו לגבי דין אחר.
5.
תנן: נטף מרוטבו על הסולת - יקמוץ את מקומו. קא סלקא דעתך בסולת צוננת.
בשלמא לרב, דאמר עילאה גבר - משום הכי יקמוץ את מקומו, דמרתח לה לסולת דהדר הודרניה, והדרא סולת ומרתחא ליה לדידיה, וקא מטוי רוטב מחמת חמימותא דסולת, ורחמנא אמר צלי אש - ולא צלי מחמת דבר אחר.
אלא לשמואל, דאמר תתאה גבר סולת כיון דצוננת היא - אקורי קא מיקר ליה למה לי יקמוץ את מקומו? (תסגי ליה ביטול את מקומו!)
אמר רבי ירמיה אמר שמואל: בסולת רותחת.
מבנה הקטע הנ"ל דומה מאד לקטע שקדם לו.
6.
תנן, סכו בשמן של תרומה, אם חבורת כהנים - יאכלו. אם של ישראל, אם חי הוא - ידיחנו, אם צלי הוא - יקלוף את החיצון.
בשלמא לרב דאמר עילאה גבר - אמטו להכי סגי ליה בקליפה, משום דעילאה צונן הוא.
אלא לשמואל, דאמר תתאה גבר כיון דחם הוא - מבלע בלע, אמאי סגי ליה בקליפה? ניתסר לגמרי! -
שאני סיכה, דמשהו בעלמא הוא דעבידא.
גם מבנה הקטע הנ"ל דומה מאד לקטעים שקדמו לו.
7.
עד כאן הגמרא הקשתה על שמואל ויישבה את הקושיות. בכל שלושת הקושיות לעיל המבנה היה "בשלמא לרב... אלא לשמואל...". יש דיון בספרי הכללים האם מבנה כזה מעיד על פסיקת הלכה כמי שעליו אומרים "בשלמא..." או כמי שעליו אומרים "אלא ל..." [בסוגייתנו - שמואל], וכן יש דיון אם יש הבדל בין מבנה כזה למבנה של "הניחא למאן... אלא למאן...". לפי רש"י בהמשך שפוסק הלכה כשמואל נוכל לומר שהלכה כמי שעוסקים בדבריו [מקשים עליו ומיישבים] ופותחים את הדיון בביטוי "אלא ל..."
8.
תניא כוותיה דשמואל: חם לתוך חם - אסור, וכן צונן שנתן לתוך חם - אסור.
חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן - מדיח.
חם לתוך צונן מדיח. כיון דחם הוא, אדמיקר ליה אי אפשר דלא בלע פורתא, קליפה מיהא ניבעי!
אלא אימא: חם לתוך צונן - קולף, צונן לתוך צונן - מדיח.
הגמרא הביאה ברייתא כשמואל, ותוך כדי דיון היא מסבירה את הברייתא. בביטוי "אלא אימא" היא מוסיפה מילה "קולף" אחרי הפיסקה הראשונה של "חם לתוך צונן" האם "אימא" דומה ל"חיסורי מחסרא"? האם יש בזה תיקון גירסא או שמא זה "רק" פרשנות. כבר כתבנו על כך שאם יש תוספת "רק" של מילה אחת הרי שמדובר בפרשנות למרות שתוספת המילה "קולף" נראית כדין חדש שלא מוזכר כלל באותה ברייתא.
9.
תניא אידך: בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח, וכן צונן שנפל לתוך חם - אסור. חם לתוך צונן, וצונן לתוך צונן - מדיח. חם לתוך צונן מדיח? כיון דחם הוא, אדמיקר ליה אי אפשר דלא בלע פורתא, קליפה מיהא ניבעי!
אלא אימא: חם לתוך צונן - קולף, צונן לתוך צונן - מדיח.
גם כאן הגמרא מביאה ברייתא לטובת שמואל ו"מתקנת" את הגירסה בה כמו בקטע הקודם.
10.
הפתיחה לעיל לסיוע מהברייתא היא "תניא אידך...":
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תרנב:
תניא אידך. שיטת התלמוד היא למנקט הך לישנא היכא דקא מייתי ברייתא אחריתי לסיועי קמייתא
ומצאתי מחודש דקאמר תניא אידך היכא דברייתא בתרייתא פליגי אקמייתא בסוטה דף ט"ו ב' דקאמר תניא אידך ומן העפר אשר יהיה וכו' ופי' רש"י פליגי אקמייתא וכו' עיין שם:
ה"יד מלאכי" אומר שמשמעות הביטוי "תניא אידך" היא סיוע מהברייתא לאחת הדעות. כמו כן הוא מציין שלעיתים הביטוי הזה דווקא פותח ציטוט ברייתא שסותרת את הדעה שלפניה.
בסוגייתנו הרי הובאה כבר ברייתא ראשונה כ"תניא כוותיה דשמואל" ומדוע הגמרא לא פתחה כך גם לפני הברייתא השניה?
11.
אולי נאמר שבביטוי "תניא אידך" הכוונה להכריע את ההלכה כאותה ברייתא. אמנם בדרך כלל אומרים בעלי הכללים, שהביטוי "תניא כוותיה" מעיד שכך הלכה ובסוגייתנו כבר נאמר כך בפתיחה לברייתא הראשונה ולשם מה צריך ביטוי נוסף מיוחד [להדגיש שהלכה כשמואל] גם לפני הברייתא השניה.
11.1
אולי יש לומר שבגלל שבתחילת הסוגיה היו ברייתות שהובאו כדי להקשות על שמואל, והגמרא אמנם יישבה אותם, אבל פשט הברייתות יתכן שהן לא כשמואל, ולכן צריך יותר הוכחות ש"עורך הגמרא" מכריע כשמואל [כלומר, כיון שיש שיקולים להכרעה כרב ולהכרעה כשמואל לכן עורך הגמרא הביא את שתי הברייתות, וגם השתמש בביטוי "תניא אידך", וגם השתמש בביטוי שמובא אחרי ב"בשלמא" והמשיך בביטוי "אלא לשמואל...]!
12.
ולעניין ההלכה לפי רש"י:
רש"י מסכת פסחים דף עו עמוד א:
ושמואל אמר תתאה גבר - הלכך חם לתוך צונן מותר וצונן לתוך חם אסור, ואף על גב דהילכתא כרב באיסורי - בהא הילכתא כשמואל, דהא תניא תרתי מתניתין כוותיה כדלקמן.
וכך גם מופיע בנושאי הכלים של הרמב"ם, אבל הם מדגישים רק את "תניא כוותיה" ולא מדגישים [כרש"י] שיש שתי ברייתות לטובת שמואל.
13.
שלא כדרכו רש"י פוסק כאן את ההלכה במחלוקת בין רב לשמואל [תופעה דומה יש גם בעמוד ב].
הוא אומר שכעיקרון יש לפסוק כרב כי הכלל הוא שהלכה כרב באיסורים [נגד שמואל]. אולם בסוגייתנו הלכה כשמואל כי יש שתי ברייתות כמותו.
14.
יתכן שרש"י בא ללמדנו כפי שאמרנו לעיל, שהביטוי "תניא אידך" מעיד שכך "עורך הגמרא" פוסק את ההלכה, או שכוונתו היא שמהעובדה שהגמרא מביאה שתי ברייתות להוכחת דינו של שמואל מוכח שכך הלכה וגם כאן כנראה יש לומר, שכך היא כוונת "עורך הגמרא".
14.1
או אולי כוונת רש"י, שהכלל שהלכה כרב באיסורים תקף רק כשאין הוכחות אחרות לטובת שמואל דווקא. ומדוע רש"י כותב "מתניתין" והרי מדובר בברייתות ולא במשניות. אלא, כנראה שרש"י סובר שברייתות אלה חשובות כמשניות מסיבות שונות [אולי כי הראשונה היא בתוספתא, ואולי כי הן היו ידועות ומקובלות על כל האמוראים כדברי הלכה למעשה].
15.
ונעיין בתוס':
תוספות מסכת פסחים דף עו עמוד א:
תניא אידך בשר רותח כו' - תימה הא תו למה לי להביאה
ואומר ר"ת דקמ"ל דאפילו חלב שרי דאע"ג דחם לתוך צונן בעי קליפה בדבר שיכול לעשות קליפה בדבר דלא שייך קליפה כמו בחלב מותר מדלא קתני איסורא גבי חלב כדקתני קליפה גבי בשר וריב"א חולק בזה ומצריך ששים כדי קליפה.
כעיקרון תוס' כנראה סובר שלא מקובל בגמרא להביא שתי ברייתות לטובת אמורא אחד [כפי שדנו לעיל בדברי רש"י], והוא מיישב, שיש חידוש בתוכן הדברים שיש בברייתא השניה, שמדובר בבשר וחלב.
