הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

שתי מחלוקות אמוראים דומות - כמי הלכה?

פסחים עו ע"ב

אמר רב:
בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש - אסור. מאי טעמא - מפטמי מהדדי. ולוי אמר: אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן - מותר. מאי טעמא - ריחא בעלמא הוא, וריחא לאו מילתא היא. עביד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר.
מיתיבי: אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת. מאי לאו תערובת טעמים, וקשיא ללוי! -
לא, מפני תערובת גופין. הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא: אפילו גדי וטלה. אי אמרת בשלמא מפני גופין - היינו דקתני אפילו גדי וטלה, אלא אי אמרת מפני תערובת טעמים מה לי גדי וטלה, מה לי גדי וגדי? אלא מאי על כרחיך מפני תערובת גופין הוא דאסור, אבל תערובת טעמים - שרי.
לימא תיהוי תיובתיה דרב! - אמר רבי ירמיה הכא במאי עסקינן - כגון שצלאו בשתי קדירות. בשתי קדירות סלקא דעתך? - אלא אימא: כעין שתי קדירות. והכי קאמר: אין צולין שני פסחים כאחד מפני תערובת. מאי תערובת - תערובת טעמים. ואפילו כעין שתי קדירות דליכא תערובת טעמים - אסור משום תערובת גופין, ואפילו גדי וטלה.
אמר רב מרי: כתנאי, הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית יין של תרומה - רבי מאיר אוסר ורבי יהודה מתיר, ורבי יוסי מתיר בשל חיטין ואוסר בשל שעורים, מפני שהשעורים שואבות.
מאי לאו תנאי היא, דמר סבר: ריחא לאו מילתא היא, ומר סבר: ריחא מילתא היא? -
ללוי - ודאי תנאי היא. לרב, נימא תנאי היא? -
אמר לך רב: דכולי עלמא ריחא מילתא היא. לאו איתמר עלה דההיא, אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: בפת חמה וחבית פתוחה - דברי הכל אסור. בפת צוננת וחבית מגופה - דברי הכל מותר. לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית חתומה, פת צוננת וחבית פתוחה. והא נמי, כפת חמה וחבית פתוחה דמיא.

1.
מחלוקת בין רב ללוי אם ריח הוי מילתא, כלומר, האם ריח נחשב כטעם, והריח הנודף משומן בשר שחוטה נבלע בבשר הנבלה ומבשמו, ועל ידי כך גם בשר הנבלה הכחוש ריחו נודף וחוזר ומבשם את בשר השחוטה.

2.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק טו הלכה לג:

אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה או בהמה טמאה בתנור אחד, ואף על פי שאין נוגעין זה בזה, ואם ע צלאן ה"ז מותר, ואפילו היתה האסורה שמנה הרבה והמותרת רזה שהריח אינו אוסר ואינו אוסר אלא טעמו של איסור.

הרמב"ם פוסק כלוי ש"ריחא לאו מילתא היא".

3.
נביא את דברי רש"י הייחודיים בסוגייתנו:
רש"י מסכת פסחים דף עו עמוד ב:

אמר לך רב דכולי עלמא ריחא מילתא - וטעמא דר' יהודה משום דפת צוננת (וחבית) +מסורת הש"ס: [או חבית]+ מגופה היא, ולא עייל בה ריחא, דמי לאו איתמר עלה כו'
ואף על גב דקיימי תנאי כוותיה דרב - הילכתא כוותיה דלוי,
דהא איפליגו בה אביי ורבא גבי בת תיהא במסכת עבודה זרה דף סו, ב),
וקם ליה רבא בשיטתיה דלוי ואמר: ריחא לאו מילתא היא, ואביי ורבא הילכתא כרבא, וכן הוא בתשובת הגאונים, ואף משמו של ר' אליעזר בן יצחק נאמר לי דלא חייש לה.

הוא מסביר שבמחלוקת בין רב ולוי נחלקו גם אביי ורבא במסכת עבודה זרה. רבא סובר כלוי ואביי סובר כרב, והכלל הוא שהלכה כרבא נגד אביי וממילא הלכה כלוי בסוגייתנו. הכלל שרש"י מתבסס עליו במשתמע הוא, שאם יש מחלוקת חכמים שדומה למחלוקת חכמים אחרים פוסקים לפי כללי ההכרעה במחלוקת של אלה המאוחרים יותר מםני שם מוגדרים כ"בתראי" [והכלל הוא ש"הלכה כבתראי"].

3.1
וראה ב"מתיבתא", הערה כ [וכן ב"ילקוט ביאורים", עמוד רסט] שמוסיף שדברי רש"י הם למרות שמהגמרא משמע, שכל התנאים במשנה במסכת תרומות סוברים כרב, וכן משמע מהברייתא שמובאת בגמרא.

3.2
ולפי רש"י יוצא שלוי ורבא חולקים על דברי ריש לקיש בסוגייתנו, והם סוברים, שתלוי במחלוקת תנאים - רבי מאיר ורבי יהודה - והכלל הוא, שהלכה כרבי יהודה שריח אינו אוסר.

4.
לפי הנ"ל יוצא, שהמחלוקת בנושא של ריח היתה בכמה דורות, גם בין התנאים - רבי יהודה ורבי מאיר, וגם בין האמוראים הראשונים - רב ולוי, וגם בין האמוראים המאוחרים יותר - אביי ורבא. והלכה כרבא נגד אביי, אבל רבא מסביר את דעתו כרבי יהודה נגד רבי מאיר.

5.
ונראה לומר הסבר נוסף להכרעה כלוי בסוגייתנו. הגמרא משתמשת בכמה ביטויים מיוחדים. את התרוץ הראשון הגמרא פותחת ב"הכי נמי מסתברא" ואחרי שקבעה שהקושיה מיושבת לפי לוי היא מקשה מכך על רב ואומרת: "לימא תיהוי תיובתיה דרב!". וקשה, הרי תמיד כל תרוץ על שיטה א תהיה ממילא קושיה על שיטה ב. אלא שביטוי זה כנראה מלמד - למרות שהוא מלמד שלבסוף אין קושיה על רב - שהוא נערך על ידי "עורך הגמרא" שמבטא בשני הביטויים הנ"ל שהלכה כלוי.