הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תניא כוותיה" כפול
פסחים עט ע"א-ע"ב
איתמר: הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין,
רב אמר: מחצה על מחצה כרוב,
ורב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב.
רב אמר: מחצה על מחצה כרוב, הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן
ורב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב, טהורין עושין את הראשון, וטמאין עושין את השני
איכא דאמרי, אמר רב כהנא: מחצה על מחצה אינו כרוב, טהורין עושין את הראשון.
וטמאין אין עושין לא את הראשון ולא את השני. בראשון לא עבדי - דלא הוו רובא, בשני לא עבדי - דלא הוו מיעוטא.
תנן: נטמא קהל או רובו, או שהיו הכהנים טמאין והקהל טהורים - יעשה בטומאה. רובו הוא דעבדי בטומאה, אבל פלגא ופלגא - לא עבדי בראשון, קשיא לרב! - אמר לך רב: רובא - עבדי כולהו בטומאה, פלגא ופלגא - הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן. הכי נמי מסתברא, דקתני סיפא: נטמא מיעוט הקהל - טהורין עושין את הראשון וטמאין עושין את השני. מיעוט הוא דעבדי בשני, אבל פלגא ופלגא - לא, ועבדי בראשון, והללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן.
ואלא קשיא לרב כהנא! - אמר לך רב כהנא: נטמאו מיעוט הקהל - טהורין עושין את הראשון וטמאין עושין את השני. הא פלגא ופלגא - טהורין עושין את הראשון, אבל טמאין אינן עושין לא את הראשון ולא את השני. - התינח ללישנא בתרא דרב כהנא, אלא להך לישנא דאמר רב כהנא טהורים עושין את הראשון, וטמאין עושין את השני מאי איכא למימר? -
אמר לך רב כהנא: הוא הדין דאפילו פלגא ופלגא נמי, טהורין עושין את הראשון וטמאין עושין את השני. והאי דקתני מיעוט הקהל - איידי דתנא רישא רובו תנא נמי סיפא מיעוטו.
תניא כוותיה דרב, תניא כוותיה דרב כהנא כתרי לישני.
תניא כוותיה דרב: היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין - הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן.
תניא כלישנא קמא דרב כהנא: הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין - טהורין עושין את הראשון, וטמאין עושין את השני.
ותניא כלישנא בתרא דרב כהנא: הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין, טהורין עושין את הראשון, וטמאין אינן עושין לא את הראשון ולא את השני.
לרב וללישנא בתרא דרב כהנא, הא דתנא טהורין עושין את הראשון וטמאין את השני היכי מתרצי לה? - כגון שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין, ונשים משלימות לטמאים. וקסבר: נשים בראשון - רשות. דל נשים מטמאין - והוו להו טמאין מיעוטא, ומיעוטא ידחו לפסח שני,
לרב וללישנא קמא דרב כהנא, הא דתניא טהורין עושין את הראשון וטמאין אין עושין לא את הראשון ולא את השני היכי מתרצי לה?
רב מתריץ לה: כגון שהיו ישראל מחצה טמאין ומחצה טהורין, ונשים עודפות על הטהורים. וקסבר: נשים בראשון חובה ובשני רשות. בראשון לא עבדי - דהוי ליה מיעוט, ומיעוטא לא עבדי בראשון. ובשני לא עבדי - דל נשים מינייהו והוו להו פלגא ופלגא, ופלגא לא עבדי בשני.
ולרב כהנא דאמר פלגא נמי עבדי בשני הכי מתריץ לה: כגון שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין, ונשים משלימות לטהורין. וקסבר נשים בראשון חובה ובשני רשות. בראשון לא עבדי - דהוו להו פלגא ופלגא, ופלגא בראשון לא עבדי. בשני נמי לא עבדי - דל נשים מינייהו מן הטהורין הוו להו טמאין רובא, ורובא לא עבדי בשני. ולרב כהנא, הא דתניא הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן היכי מתריץ לה? -
אמר לך רב כהנא: תנאי היא, איכא למאן דאמר מחצה על מחצה כרוב ואיכא למאן דאמר מחצה על מחצה אינו כרוב.
1.
יש כמה חכמים שנקרא בשם "רב כהנא".
ראה "אטלס עץ חיים", כרך ד, עמודים 243-244.
א. תלמיד חבר של רב – דור ראשון
ב. תלמיד של רב – דור שני
ג. תלמיד של רבה – דור רביעי
ד. תלמיד של רבא – דור חמישי
ה. תלמיד של רב אשי – דור שביעי
2.
בסוגייתנו מתאים "רב כהנא" א, אולי גם ב. ולכן מובן מדוע הלכה כרב כי היה רבו של רב כהנא. אם היה מדובר ברב כהנא ג או ד או ה ההלכה היתה צריכה להיות כמותו על פי הכלל של "הלכה כבתראי".
3.
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ז הלכה א:
רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון אם היו מיעוט הקהל הרי אלו נדחין לפסח שני כשאר הטמאים אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת או שהיו הכהנים או כלי שרת טמאים טומאת מת אינן נדחין, אלא יקריבו כולן הפסח בטומאה הטמאים עם טהורים, שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם יחידים נדחים ואין הצבור נדחה, ודבר זה בטומאת המת בלבד כמו שביארנו בביאת המקדש.
4.
כסף משנה הלכות קרבן פסח פרק ז הלכה א:
[א] רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון וכו'. משנה בפרק כיצד צולין (דף ע"ט). ומ"ש או כלי שרת טמאים. שם בברייתא. ומ"ש ודבר זה בטומאת המת בלבד כמו שביארנו בביאת המקדש. פ"ד:
בדין זה של הרמב"ם אין מחלוקת, וזהו הדין בפשט משנתנו.
5.
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ז הלכה ב:
היו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאי מת, כולן עושין בראשון והטהורים עושין לעצמן בטהרה והטמאים עושין לעצמן בטומאה ואוכלין אותו בטומאה,
ואם היו טמאי המת עודפין על הטהורים אפילו אחד יעשו כולן בטומאה.
6.
כסף משנה הלכות קרבן פסח פרק ז הלכה ב:
[ב] היו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאי מת וכו'. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרב.
ומ"ש ואוכלים אותו בטומאה. משנה שם (דף ע"ו:) הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה.
ומ"ש היו טמאי מת עודפים על הטהורים אפילו אחד יעשו כולם בטומאה. שם (דף ע"ט) פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כת"ק:
במחלוקת בין רב לשתי הלשונות בשיטת רב כהנא הרמב"ם פוסק כרב.
7.
מבנה סוגייתנו:
איתמר: הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין,
רב אמר: מחצה על מחצה כרוב,
ורב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב.
רב אמר: מחצה על מחצה כרוב, הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן
ורב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב, טהורין עושין את הראשון, וטמאין עושין את השני
איכא דאמרי, אמר רב כהנא: מחצה על מחצה אינו כרוב, טהורין עושין את הראשון.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף עט עמוד ב
וטמאין אין עושין לא את הראשון ולא את השני. בראשון לא עבדי - דלא הוו רובא, בשני לא עבדי - דלא הוו מיעוטא.
הגמרא מביאה שתי שיטות בדעת רב כהנא.
7.1
יש מסבירים שלא היה ספק מה אמר בדיוק רב כהנא, אלא שהיו שני הסברים בתוכן דבריו. ולפי זה משמעות הביטוי "איכא דאמרי" הוא פרוש אחר ולא גירסא אחרת.
8.
תנן: נטמא קהל או רובו, או שהיו הכהנים טמאין והקהל טהורים - יעשה בטומאה. רובו הוא דעבדי בטומאה, אבל פלגא ופלגא - לא עבדי בראשון, קשיא לרב! -
לא תמיד בש"ס אחרי תוכן הקושיה הגמרא מסיימת בביטוי "קשיא ל...". בדרך כלל הלומד צריך להסיק בעצמו לאיזו שיטה מופנית הקושיה.
9.
אמר לך רב: רובא - עבדי כולהו בטומאה, פלגא ופלגא - הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן. הכי נמי מסתברא, דקתני סיפא: נטמא מיעוט הקהל - טהורין עושין את הראשון וטמאין עושין את השני. מיעוט הוא דעבדי בשני, אבל פלגא ופלגא - לא, ועבדי בראשון, והללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן.
הגמרא אומרת שרב יענה כך... ויש לה הוכחה מהסיפא. הפתיחה להוכחה היא בביטוי "הכי נמי מסתברא". לא מדובר כאן בסברא אלא בדיוק מלשון הסיפא.
10.
ואלא קשיא לרב כהנא! -
בדרך כלל בש"ס כמיישבים שיטה אחת לא מקשים ממנה במפורש נגד השיטה החולקת [למרות שהגיוני לעשות כך] - כמו שאמנם מדגישים בסוגייתנו.
11.
אמר לך רב כהנא: נטמאו מיעוט הקהל - טהורין עושין את הראשון וטמאין עושין את השני. הא פלגא ופלגא - טהורין עושין את הראשון, אבל טמאין אינן עושין לא את הראשון ולא את השני. - התינח ללישנא בתרא דרב כהנא, אלא להך לישנא דאמר רב כהנא טהורים עושין את הראשון, וטמאין עושין את השני מאי איכא למימר? -
אמר לך רב כהנא: הוא הדין דאפילו פלגא ופלגא נמי, טהורין עושין את הראשון וטמאין עושין את השני. והאי דקתני מיעוט הקהל - איידי דתנא רישא רובו תנא נמי סיפא מיעוטו.
הגמרא מיישבת את הקושי על שתי השיטות של רב כהנא.
12.
נראה להסביר שממבנה הסוגיה ומהביטויים המודגשים בה משמע ש"עורך הגמרא" הוא זה ששיבץ את הביטויים הללו בדיון כדי ללמדנו שבזה הוא בא לומר משהו.
13.
תניא כוותיה דרב, תניא כוותיה דרב כהנא כתרי לישני.
תניא כוותיה דרב: היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין - הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן.
תניא כלישנא קמא דרב כהנא: הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין - טהורין עושין את הראשון, וטמאין עושין את השני.
ותניא כלישנא בתרא דרב כהנא: הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין, טהורין עושין את הראשון, וטמאין אינן עושין לא את הראשון ולא את השני.
הגמרא מביאה 3 ברייתות כשכל אחת מהן מסייעת לאחת משלושת השיטות! כלומר, גם בברייתות יש 3 שיטות בדין של "מחצה טהורין ומחצה טמאין".
13.1
ויש לציין שהדינים נלמדים מכל אחת מהברייתות במפורש כלשון הדין שאמרו האמוראים, ולא מדובר בלימוד מתוך דיוק בלבד.
13.2
וכאן נעלה את אחת מהשאלות המפורסמות: כיצד יתכן שאמורא אומר בדיוק מה שכתוב בברייתא מבלי שאמר שדבריו מצוטטים מברייתא, ומדוע בכלל אמר את דבריו אם כבר נאמרו בברייתא, ובעיקר כשדברי האמורא ודברי הברייתא שוים הם מילה במילה!
13.3
וביותר ניתן להקשות, שהרי יש מבעלי הכללים שאומרים, שהביטוי "תניא כוותיה" מעיד שהלכה כאותו אמורא שעליו נאמר "תניא כוותיה". זה מסתבר כשיש "תניא כוותיה" לטובת אמורא אחד שחולק על אמורא אחר, אבל מה נאמר כשיש יותר מפעם אחת "תניא כוותיה", כמו בסוגייתנו שיש שלוש ברייתות שכל אחת מהן היא "תניא כוותיה" לשיטה אחרת. כיצד יתכן ש"עורך הגמרא" פוסק 3 פסיקות שונות?
13.4
אולי נציע פתרון בהמשך...
14.
עד כאן המבנה של הסוגיה לא חורג מהרבה מקומות בש"ס.
15.
הגמרא בהמשך:
לרב וללישנא בתרא דרב כהנא, הא דתנא טהורין עושין את הראשון וטמאין את השני היכי מתרצי לה? - כגון שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין, ונשים משלימות לטמאים. וקסבר: נשים בראשון - רשות. דל נשים מטמאין - והוו להו טמאין מיעוטא, ומיעוטא ידחו לפסח שני,
לרב וללישנא קמא דרב כהנא, הא דתניא טהורין עושין את הראשון וטמאין אין עושין לא את הראשון ולא את השני היכי מתרצי לה?
רב מתריץ לה: כגון שהיו ישראל מחצה טמאין ומחצה טהורין, ונשים עודפות על הטהורים. וקסבר: נשים בראשון חובה ובשני רשות. בראשון לא עבדי - דהוי ליה מיעוט, ומיעוטא לא עבדי בראשון. ובשני לא עבדי - דל נשים מינייהו והוו להו פלגא ופלגא, ופלגא לא עבדי בשני.
ולרב כהנא דאמר פלגא נמי עבדי בשני הכי מתריץ לה: כגון שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין, ונשים משלימות לטהורין. וקסבר נשים בראשון חובה ובשני רשות. בראשון לא עבדי - דהוו להו פלגא ופלגא, ופלגא בראשון לא עבדי. בשני נמי לא עבדי - דל נשים מינייהו מן הטהורין הוו להו טמאין רובא, ורובא לא עבדי בשני. ולרב כהנא, הא דתניא הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן היכי מתריץ לה? -
אמר לך רב כהנא: תנאי היא, איכא למאן דאמר מחצה על מחצה כרוב ואיכא למאן דאמר מחצה על מחצה אינו כרוב.
הגמרא מיישבת את כל אחת מהברייתות לפי כל שלושת שיטות האמוראים. מעניין, שתהליך כזה לא מבוצע במקרים דומים בש"ס כשיש "תניא כוותיה" לאחת השיטות או לכל אחת מהשיטות החולקות.
16.
לכן נראה להסביר: שלושת הברייתות עומדות כל אחת מהן בנפרד והן לא שובצו לברייתא אחת שלמה שיש בה מחלוקת בין שלוש דעות.
16.1
אמנם ניתן להסביר זאת בכך, שאי אפשר היה לקבצם בברייתא אחת כי לא ידוע מי אמר כל אחת מהן, ואילו במבנה הנוכחי מדובר בשלוש ברייתות כשכל אחת מהן "סתומה" [אולם ראה בירושלמי שמוזכר באחת מהן דעתו של רבי שמעון.
16.2
אבל נראה שהיה ידוע לגמרא שכל אחת מהברייתות חסרה נתונים נוספים והיא עוסקת במקרים שונים ולכן הן מובאות כשלוש ברייתות שונות.
ומכאן נוכל להסביר, שכוונת הביטוי "תניא כוותיה" [לפחות כך הדבר בסוגייתנו], שהברייתא היתה בסיס להכרעת האמורא. הברייתא היתה ידועה מלכתחילה כמעורפלת [והיה ידוע שנוסחתה אינו שלם ולכן היא "סתומה"], והאמורא בא ללמדנו כיצד יש לנסח את הברייתא המסויימת שעליה הוא התבסס, וכיצד יש לנסח את שאר הברייתות שנראו שאינן כמותו. לפי זה יוצא שבמבנה כמו בסוגייתנו יש לומר, שהביטוי "תניא כוותיה" לא מעיד בהכרח שכך הלכה, אלא שברייתא זו היתה באמת בסיס לדינו של אותו אמורא בסוגיה.
17.
ואמנם קצת קשה - שלפי דברינו לעיל - שיש יותר ממשמעות אחת לביטוי "תניא כוותיה".
17.1
ונראה להסביר שעיקר המשמעות של "תניא כוותיה" הוא שכך הלכה. אלא, שבדרך כלל מדובר בהכרעה סופית של "עורך הגמרא" ובסוגייתנו מדובר בהכרעה של אותו אמורא שקובע שהלכה כאותה ברייתא שבאמת הוא הכירה, והוא זה שהביא אותה כבסיס לפסיקתו. ולכן בסוגייתנו כל אמורא מיישב גם את שאר הברייתות באופן שלא יקשה עליו.
17.2
ובאמת ניתן להסביר כל "תניא כוותיה" בש"ס לפי ההסבר האחרון לעיל, אבל אז אין כאן הכרעה של "עורך הגמרא" עצמו, ואולי דווקא כן, כי בזה ש"עורך הגמרא" השאיר כך את הניסוח הרי בזה הוא משמיענו שכך הלכה - מלבד בסוגיות כבסוגייתנו שיש "תניא כוותיה" לשלוש שיטות שונות.
