הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כרב באיסורים ושאר כללים
פסחים פ ע"א
איתמר, היו רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים. אמר רב: אותן טמאי מתים - אינן עושין לא בראשון ולא בשני. ראשון לא עבדי - דהוו מיעוטא, ומיעוטא לא עבדי בראשון. בשני נמי לא עבדי - כל היכא דעבדי ציבור בראשון - עביד יחיד בשני, כל היכא דלא עבדי ציבור בראשון - לא עביד יחיד בשני.
אמר להו שמואל, זילו אמרו ליה לאבא: +במדבר ט+ ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, מאי עבדת ליה? - אמר להו, זילו אמרו ליה: כי הוו כולהו זבין מאי עבדת ליה? אלא, כיון דלא אפשר - לא אפשר, הכא נמי, לא אפשר.
1.
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ז הלכה ד:
היו רוב הקהל זבים ומצורעים ובועלי נדות ומיעוטן טמאי מת, אותן טמאי מת אינן עושין בראשון לפי שהן מיעוט ואין עושין השני שאין היחידים עושין את השני אלא בזמן שעשו רוב הקהל את הראשון, וכאן הואיל ולא עשה רוב הקהל בראשון לא יעשו אלו המיעוט הטמאים למת את השני.
2.
כסף משנה הלכות קרבן פסח פרק ז הלכה ד:
[ד] היה רוב הקהל זבים וכו'. ומיעוטן טמאי מת וכו'. שם (דף פ') מימרא דרב:
3.
חסד לאברהם הלכות קרבן פסח פרק ז הלכה ד:
[ד] היו רובן זבין. זהו מימרא דרב פסחים פ' ואמרינן שם א"ל שמואל זילי אמרי ליה לאבא ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו מאי עבדית ליה אמר ליהו זילי אמרו ליה כי הוה כולהו זבין מאי עבדית לי' וכו'. וראוי לעיין הואיל ושמואל פליג עליה דרב מאין לו לרבינו לקבוע הלכה כרב דאף דקי"ל כרב באיסורי לגבי שמואל כבר כתב בשו"ת מוהרי"ק סי' קס"ה דהני כללא לא אתמרי כי אם בדברים הנוהגים בזמן הזה ועי' תוס' שבת ע' ד"ה ונודע לו:...
הוא טוען שהכלל של הלכה כרב באיסורים לא תקף בדינים שאינם נוהגין בזמן הזה. וממילא לא ברור לו מדוע הרמב"ם פוסק דווקא כרב. ובהמשך דבריו הוא מסביר מדוע יש לפסוק כרב [בגלל העיקרון של מצות עשה של מצות פסח שדוחה איסור של טומאה...]
4.
ומפאת חשיבות העניין נביא את דברי המהרי"ק במקורם:
שו"ת מהרי"ק סימן קסה:
לעניות דעתי נראה שבכל התלמוד שפוסק פלוני ופלוני הלכה כפלוני שלא ירדו בעלי התלמוד לסוף כל מחלוקת ומחלוקת לומר שיהיה הדין פסוק כדברי אותו שפסקו כמותו כי לא יכלו חכמי התלמוד להכניס ראשיהם בין סלעי מחלוקת התנאים והאמוראים בכל מקום ולדעת הדין עם מי בכל מקום בפרטות
אלא שהלכו אחרי הרוב כגון שראו שתנא אחד היה חריף יותר או מקובל מרבותיו יותר מחבירו
וכן באמוראים ועל זה סמכו לפסוק הלכה כמותו לבד בקצת מקומות שידעו שהלכה כחבירו החולק עליו
הוא מסביר ש"בעלי התלמוד" [בביטוי זה הוא כנראה מתכוון לכל החכמים ובכל התקופות, ולאו דווקא ל"עורך הגמרא"] לא הכריעו מסברא נקודתית בכל מחלוקת תנאים מפני גדולתם של התנאים [וכן הוא אומר גם לגבי האמוראים]. וההכרעה היתה "אחרי הרוב" ומדגים שמדובר שהמכריעים ידעו איזה חכם קדום היה חריף יותר או "מקו" יותר. יתכן שהוא מתכוון שהכריעו לא רק לפי גדולתם של החכמים אלא לפי מידת התקבלותם על ידי חכמים אחרים. אבל דבר זה עדיין לא ברור, שהרי לא ברור על מה התבססו אלה שקיבלו עליהם את דברי החכם המסויים. מדובר בעניין שכלתני או רגשי.
והוא מדגיש שרק בקצת מקומות ש"ידעו" שהלכה כחכם מסויים, כנראה בגלל שקיבלו את סברתו.
5.
המשך דברי המהרי"ק:
וכח היה ביד חכמי התלמוד לקבוע ההלכות כאשר נראה בעיניהם בלי ספק עד רב אשי ורבינ' שהיו סוף הוראה ועל דרך זה קבעו ההלכות
הוא מסביר שהסברו לעיל מתאים גם לגבי האמוראים.
בתוך דבריו הוא מדגיש שכעיקרון חכמי התלמוד ["עורך הגמרא"; כל חכם מהאמוראים?] רשאים להכריע לפי כוחם ולפי סברתם "כאשר נראה בעיניהם". ["סמכות חכמים" / "תנאים ואמוראים"]
6.
המשך דברי המהרי"ק:
ויש לי מזה כמה ראיות אלא שאין בידי פנאי להאריך עכשיו ומאחר שכן הוא תו לא שייך להקשות מה שהקשי' שהרי לא נקבעו ההלכות אלא על מה שהוצרכו לקבוע כגון על דינים שהיו נוהגין בימי חכמי התלמוד
אבל על דיני נגעים וכיוצא בהם דלא היו נוהגי' מאז לא קבעו בהם הלכה ולא דברו בהם כלל באומרם פלוני ופלוני הלכה כפלוני
ואדרבה היכא שהתלמוד פוסק בכיוצא כזה הלכה כפלו' פריך עליה וכי הלכתא למשיחא כו'
הוא מסביר שלפי ההסבר שלו למעלה ברור מדוע אין כללי ההלכה תקפים בדינים שאינם נוהגים בזמן הזה, כיון שהלכות אלה לא היו הלכה למעשה ולכן לא דנו בזה כדי להכריע בהן.
6.1
בכל זאת עדיין קצת קשה: הרי אם יסוד כללי ההכרעה הם על פי הרוב [וגם מושג זה עדיין לא ברור די צרכו] מדוע שלא יחול גם על נושאים שאינם נוהגין בזמן הזה.
7.
המשך דברי המהרי"ק:
וכ"ת סוף סוף מה ראה רש"י לפרש אליבא דר' שמעון ושלא כדברי ר' יודא נראה לע"ד דהיינו משום דמסתברא טעמיה דרבי שמעון דיליף למילתי' בקל וחומר דשער לבן כו' כמו ששנינו במסכת נגעים ורבי יודא לא מהדר ליה מידי לר' שמעון לסתור הקל וחומר שלו אלא שתולה דבריו בדרישת המקראות:
כעיקרון, [הוא כנראה מתכוון לכך] יש כללי פסיקה שמבוססים על סברא. וכאשר מדובר בתנא/אמורא ש"מסתבר טעמו" הרי שניתן לפסוק כמותו גם בניגוד לכללי ההכרעה המקובלים. הנ"ל מדובר גם כאשר פרשן מפרש סוגיה לפי שיטה מסויימת שבאופן כללי אין הלכה כאותה דעה.
8.
ביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) מנין ע"א העונשין פתיחה:
... ולפ"ז מה שקבעו לכלל קבוע דיחיד ורבים הלכה כרבים. לא עדיף משאר כללי הלכות שקבעו הלכה כמר לגבי מר. וא"כ כי היכי דשאר הכללים לא נאמרו אלא בדברים הנוהגים בזה"ז. הכי נמי אית לן למימר בכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים.
משמע ממנו שכל כללי הפסיקה לא חלים בדינים שאינם נוהגים בזמן הזה. האמת היא שכוונתו היא שכל כלל תקף רק לגבי הלכות שנהגו בזמן אותם חכמים.
[סוגים של "כללי פסיקה"] [ הוא מתייחס גם לכלל הבסיסי ביותר של "יחיד ורבים הלכה כרבים"!
9.
אולם ראה:
שו"ת שיבת ציון סימן כא:
ועל ארבעה לו אשיבנו במה שכתב אאמ"ו הגאון שם בחלק אה"ע סי' קכ"ט דהאי כללא דהלכתא כרבא נגד אביי זה הוא רק בדינים הנוהגים בזמן אמוראים אבל היכא דפליגי בהלכתא למשיחא ליתא להאי כללא.
וע"ז הקשה כבוד מעלתו מדברי מרן כ"מ בפ"א מהל' א"מ הלכה ד' שכתב לישב דעת הרמב"ם ז"ל דפסיק כרבא בהמקדיש בעל מום ואקדמיה והקטיר אמוריו לוקה ד' ואף שרבא שם קאי בתיובתא מברייתא אפ"ה הלכה כרבא הואיל ולא חשיב ליה ביע"ל קג"ם. ולפי דברי אאמ"ו הגאון זצ"ל אין מזה ראיה די"ל דלא חשיב ליה ביע"ל קג"ם הואיל והוא הלכתא למשיחא.
הנה הפלאה זו לא ידעתי מה הוא דהלא כה דיבר אאמ"ו הגאון שם וסיים וכתב ובזה מתורץ כמה מקומות במה שפסק הרמב"ם ז"ל בסדר קדשים כאביי ויגעו נושאי כליו ליישב דבריו עכ"ל ע"ש.
הרי בפה מלא אמר שנושאי כלי הרמב"ם לא נחתו לחלק בכך וסתמא כפירושא דגם מרן הכ"מ הוא בכלל והוא מראשי נושאי כליו של הרמב"ם ז"ל וגם הוא ממאן לחלק בהאי כללא דהלכתא כרבא בין דין שהוא נוהג בזמנינו ובין דין שהוא הלכתא למשיחא.
הוא מסביר, שפעמים רבות ה"כסף משנה" מבסס את פסיקת הרמב"ם על פי כללי הפסיקה הידועים גם כשמדובר בנושאים שאינם נוהגים בזמן הזה.
10.
ונראה לומר שיש סוגים רבים של כללים. הרי לגבי הכלל של "הלכה כבתראי" אין סיבה לחלק בין סוגי הנושאים, וכן לגבי "הלכה כרבים" [למרות שלעיל ראינו שיש מי שאומר שגם הכלל של הלכה כרבים לא נאמר בנושאים שאינם נוהגים בזמן הזה].
11.
אם נסביר שבכל מחלוקת [בעיקר במחלוקות קדומות] הכריעו חכמים מאוחרים על סמך בדיקה נקודתית של כל מחלוקת ועל פי זה קבעו את הכלל ניתן לומר שאותם חכמים מאוחרים שבדקו את המחלוקת של קודמיהם לא התמקדו כלל באותם הלכות שאינן "ריאליות".
ועדיין נושא זה שאנו עוסקים בו צריך ביאור נוסף.
