מאן ציית דעקר סיכיה ומשכניה ורהיט
פסחים פ ע"א
"איתמר: היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין, אמר רב: מטמאין אחד מהן בשרץ...
ועולא אמר: משלחין אחד מהן לדרך רחוקה...
אמר להו רב נחמן: זילו ואמרו ליה לעולא: מאן ציית [לך] - דעקר סיכיה ומשכניה ורהיט?!".
פירש רש"י:
"מאן ציית לך - להשתלח לדרך רחוקה.
וכי עקר משכניה וסיכיה - אהלו ויתדותיו ורהיט, בתמיה, מי ישמע לנו להטריח עצמו, הילכך הא עדיפא כרב".
דברי רב נחמן צריכים ביאור – מאן ציית?! וכי קשה יהיה למצא רבים שיסכימו לילך חמישה עשר מיל תמורת שלשה ארבעה זוזים שהם משכורת של פועל ליומו, או עבור מעט יותר?! עצה כזו מצאנו במסכתות גיטין דף מ ע"ב; ובבא בתרא דף קנו ע"א: "מקרקיש ליה זוזי". ואמנם שם מדובר בינוקא, אך דומה לזה אמרו גם על גדולים במסכת גיטין דף ל ע"א: "אזל פייסה ולא איפייסא, אמר רב יוסף: מי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסא?!". וכי קשה יהיה למצא נדיב שיתרום עבור כך, או ישלמו משל ציבור או מגבייה או התרמה?
והלא רב נחמן היה ראש וראשון לְהִוָּדַע וּלְהוֹדִיעַ שאין כתמריץ של נתינת ונטילת כסף בכדי להניע בני אדם – וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל (קהלת י, יט), כפי שאמר על עצמו במסכת בבא קמא דף צו ע"ב: "אנא ושבור מלכא אחי בדינא, האי אינש גזלנא עתיקא הוא ובעינא דאיקנסיה".
ועוד, למה לא הקשה רב נחמן כמו כן גם לרב – מאן ציית שיסכים להטמא?
אלא שעולא סבר שניתן להאמין את זה שהתחייב להשתלח לדרך רחוקה. ואילו רב נחמן אמר במסכת עירובין דף לא ע"ב: "בשל תורה - אין חזקה שליח עושה שליחותו", וכך סבר גם במסכת חולין דף יב ע"א. וכיון שלא ניתן לראותו בהגעתו לתחום 'דרך רחוקה' חיישינן שמא חזר בו ונתעצל מלנדוד כל כך.
ולא זו בלבד, אלא שאפילו לסוברים שחזקה שליח עושה שליחותו – כאן הרי מדובר במצוה, ולטענת רב נחמן ודאי חיישינן שיחזור בו בדרך ויאמר לעצמו: (במדבר ט, ז) לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
